איה קרמרמן: "ה’, אני לא מבינה כלום ואני כל כך מבולבלת"

"ריבונו של עולם אם נדבר גלויות, לפעמים אין לי כוח בעולמך להיות". אוי, שולי. אוי, טאטע, כמה המשפט הזה מדויק. כי עולמך, ה', מתיש. אני לא מבינה אותו. פשוט לא. ההסתרה שלך כל כך נראית לעין, ששום דבר כבר לא הגיוני בעיניי. מה למעלה ומה למטה, מהו ימין ומהו שמאל. אני לא מבינה מי צודק. אצל מי האמת, ולמה מי שטוען שהאמת אצלו מתנהג כאחרון הקלגסים.

לא מבינה את פרשות 1000, 2000, 3000. לא רוצה להבין, רק יודעת שזו בושה, שסבא שלי מתהפך בקבר ואני מתהפכת במיטה. לא מבינה למה כולם מתגעגעים לעולם פשוט יותר, אבל לא עושים כלום בנידון. אני לא מבינה למה חברות האופנה מתעקשות שהילדות שלנו יתלבשו כמו כוכבות אמריקניות. לא מבינה למה הורים קונים לילדים טלפונים חכמים, טאבלטים ואופניים חשמליים. לא מבינה למה תעשיית המזון מרעילה אותנו באופן שיטתי. לא מבינה.

ה', אני לא מבינה יותר. מי טוב ומי רע. מי צדיק ומי רשע. למי להאמין ועל מי לסמוך. ואני כל כך מבולבלת, שאני אפילו לא יודעת אם אני עצמי מתנהלת כראוי. האם אני מחנכת את ילדיי שידבקו בך, או שאני מפספסת את המטרה מקילומטר? איפה אתה, אבא? נדמה שנעלמת.

אתה בטח מביט בי מלמעלה ושואל: איפה היית כל כך הרבה זמן, ילדה שלי? היית שקטה לי. עכשיו, בדקה ה-90, רגע לפני חג מתן תורה, כשאנחנו כמעט מתחת לחופה, את נזכרת בי? שואלת איפה אני? אני שואל לאן את נעלמת. למה את נאלמת? את רוצה להתחתן? אז למה את לא מתפללת? והרי, ילדה שלי, כבר התחתנו ממזמן. מלפני דורות. אני לדודי ודודי לי. שום דבר לא השתנה. אולי זו את ששכחת. אולי זה הלב שלך שנרדם?

הוא לא נרדם, הלב שלי, אבא. אני מרדימה אותו. כי כל פעם שאני מסתכלת בשמיים המופלאים מלאי התקווה שבראת, הוא מתכווץ, הלב, ושולח דמעות ששורפות לי את הלחיים. אני רואה את הטוב, ומתקשה להכיל את הרע. אני רואה את כל מה שאתה נותן לי, ורוצה יותר. רוצה ניסים גלויים, שתרפא את כולנו, תפקח עיני עיוורים, תתקע בשופר גדול באוזני חירשים. כי או שכולם חייבים או שכולם זכאים. ואבא, תביט בעולם שלך, אבא. חייבים אנחנו, ואנחנו זקוקים למקווה ניסים שישטוף את כולנו בגשמי טהרה. בבקשה, אני רוצה שתהפוך את השחור ללבן, את הלבן לבוהק, רוצה שתביא את משיח צדקנו שיעשה את הכאוס לנהיר. אבל כל פעם שאני מרגישה שהתפילות שבות ריקם, הלב נשבר עוד קצת ואומר די, זה כואב מדי. תניחי לי. תני לי לישון.

אוי ילדה שלי, לא שמעת שתפילות לא שבות ריקם? שכחת את השיעור שכל מה שאת רואה זה רק מחור המנעול? אני רואה הכול, ילדה שלי. גם את הלב המתכווץ ואת המלח שבדמעות. והכול מדויק, רק שאת חסרת סבלנות. כמו ילדה קטנה שרוצה ארטיק. לא מוכנה לקבל שזה לא יקרה עכשיו, או שזה לא בריא לך. אבל אני כאן, איתך, לומר לך ילדתי: תפתחי את עיני הנשמה, אלה שהערתי בך מחדש לפני 13 שנים, הן רואות מעבר למציאות. הן רואות את מציאותי. תביטי דרכן, ותראי איך בתוך ההסתרה אני שולח לך מסרי אהבה מתוקים. שלא ירפו ידייך. אני מחזיק אותך, גם אם זה בחוטי משי דקיקים ולא מורגשים. עונה לתפילות שלך, שולח את התפאורה המדויקת לך, להעיר אותך מהתרדמת ולחפש אותי.

האמת, ריבונו של עולם, אם נדבר גלויות, אני רוצה רק בעולמך להיות. כשאני מעזה להתמודד, להעיר את הלב. כשאני מוכנה לכאוב ולהביט בכנות. כן. רק אותך אני רוצה. בקדושה מלאה. כזו של אורות מסנוורים, מהתחלת התשובה. כזו של לא לקחת שבויים, לא לראות אף אחד מלבדך בעיניים. וכן אבא, באמת ראיתי אותך השבוע. תודה. הרגשתי אותך שולח לי חיבוק חם, מידך המלאה והאוהבת.

תודה שאתה לא מוותר עליי. תודה שאתה מעיר אותי גם בדקה ה-90, וסולח על כל הזמן שכאילו הקשבתי. שהלב שתק כשהשפתיים זזו. תודה ששלחת אותי לבית הכנסת בשבת. תודה שעמדתי שם ובירכתי בהודיה שלא עשני גויה. תודה, אבא, שהכנסת אותי לבטן יהודייה, לבטן של אמא שלי. תודה שנתת לי את הזכות להיות חלק מהעם הקדוש הזה. תודה שזכיתי לראות השבוע איך אתה מזווג זיווגים בעולמנו. זיווגים שיעמדו, כמו אבותינו וסבינו, מתחת לחופה כדת משה וישראל. אבא, תודה. כן אבא, זה נוטע בי תקווה, שבכל הבלגן הזה יש סדר וטוהר זך ונקי.

תודה שהחזרת אותי בתשובה. תודה שאני רוצה אותך. תודה שהלב שלי פועם, גם אם זה מתוך השינה, ומתחנן: אל תעברי את החג בנמנמת. אל תתעוררי מאוחר ותגידי, יואו איך עבר מהר חג שבועות. תודה שהלב שלי מעדיף להתכווץ מגעגוע לראות את פניך, ולא מתכווץ כי העולם פשוט מפליא בו מכות כדי שיתעורר אליך. תודה ששמרת אותי ממכות איומות שהייתי אמורה לחטוף. תודה שהשנה זכיתי לראות את הבן שלי מקבל על עצמו עול מלכות שמיים וכותב כתובה אישית איתך יתברך. תודה שאני מתעוררת לתודה. תודה שאתה מאמין בי. תודה שאתה פותח את שפתיי ופי אומר תהילתך. תודה.

עוגת פחזניות

המנה האחרונה שמבחינתי הייתה מיועדת לגמר מאסטר שף, מעולם לא יצאה לטעימת השופטים. מי שהגיע למקום השלישי, זאת אומרת אני, לא זכה להגיש קינוח, וכך מנת הגמר נגנזה לעולמי עולמים. עד היום.

שמה של המנה הוא סנט-אונורה, עוגת פחזניות. זו הייתה מנה באמת מפוארת. כדי לקשט אותה אפילו למדתי לעשות פיסול בקרמל. כאן אני נותנת את מתכון הפחזניות, שהן עיקר העוגה, בלי כאב הראש (כשאחרי ניסיונות רבים, המתכון של דודו אוטמזגין היה הטעים ביותר).

החומרים הדרושים ל-50 פחזניות:

100 מ"ל חלב

100 מ"ל מים

1 כפית סוכר

1 כפית מלח

90 גרם חמאה

110 גרם קמח

3 ביצים

אופן ההכנה:

מביאים לרתיחה בסיר את הסוכר, המלח, המים, החמאה והחלב.

מוסיפים את הקמח ומערבבים עד למחית אחידה.

מעבירים לקערת מיקסר, ובעזרת וו לישה מקררים את הבצק.

מוסיפים לאט את הביצים.

מעבירים לשקית זילוף ומזלפים לעיגולים כגודל נשיקה.

מכניסים לתנור מחומם בחום של 180 מעלות, ואופים 18‑20 דקות.

מילוי:

קיצור: קצפת.

חצי קיצור: מכינים פודינג אינסטנט לפי ההוראות על הקופסה.

קרם פטיסייר:

מחממים בסיר חצי ליטר חלב יחד עם 100 גרם סוכר. בקערה נפרדת מערבבים ארבעה חלמונים.

כשהחלב מעט חם שופכים מעט ממנו לקערת החלמונים כדי שיתחממו ולא יהפכו לחביתה בסיר.

מאחדים על האש בין החלב לביצים. מוסיפים כף קורנפלור מומס במעט מהחלב (בעודו קר) ומערבבים היטב עד עיבוי.

מכניסים לשקית זילוף ומקררים.

כשהקרם קר אפשר למלא את הפחזניות.

אופציות לקישוט:

ממיסים בסיר 100 גרם שוקולד, מוסיפים כפית שמן קוקוס וטובלים כל כיפת פחזנית.

מפזרים אבקת סוכר עם אבקת זהב אכילה - מראה מהמם וחגיגי.

מבשלים סוכר עם מעט מים עד השחמה, וטובלים כל כיפת פחזנית - זהירות על הידיים, זה רותח.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com