לאישה
הרבנית מסטרעטין בשיחת חג מיוחדת: "אישה יכולה להיות עקרת בית או עוקרת בית"
לרגל חג השבועות יצאנו לשוחח עם הרבנית דינה ברנדווין, רעייתו של האדמו"ר מסטרעטין, מדריכת כלות ונשים, אשר רואה לעצמה כמשימה לחזק את שלוש מצוות האישה. "אנחנו יכולות להיות גאות בלימוד התורה של הבעלים שלנו", היא מדגישה, "הוא בהחלט גם שלנו"
- מיכל אריאלי
- פורסם ד' סיון התשע"ז |עודכן
בעיגול הרבנית דינה ברנדווין
חג השבועות כמעט כבר כאן, האווירה קדושה וחגיגית, ובכל זאת, אנחנו הנשים, חשות דווקא לקראת החג הזה, קצת מחוץ לעניינים. הרי חג מתן תורה קשור באופן ישיר כל כך לגברים. הם אלו שנשארים ללמוד לאורך כל שעות הלילה, הם אלו שחוגגים עם התורה הקדושה שקיבלנו בהר סיני, ומה אתנו? בוזקות מעט אבקת סוכר על הבלינצ'ס? מכניסות עוד עוגת גבינה לתנור?
דומה כי כמעט אין מי שלא מזדהה עם התחושה הזו, והאמת היא שלא רק בערב חג השבועות היא קיימת, אלא לאורך השנה כולה. "וזוהי תחושה שגויה כל כך", אומרת הרבנית דינה ברנדווין, רעייתו של האדמו"ר מסטרעטין. בעבודתה היא מדריכת כלות ונשים ודואגת בכל רגע מימי חייה לחזק את שלוש מצוות האישה.
"זהו גם החג שלנו"
"אני נתקלת בנשים שמרגישות כל כך מסכנות", מספרת לנו הרבנית, "הן רוצות לשבת ללמוד כמו הבעל ולקיים מצוות נוספות שאינן מוטלות עליהן, אבל זוהי תחושה שאינה מוצדקת כלל, כי נשים צריכות לדעת שיש להן מעמד גבוה מאוד. אפשר לראות כיצד הקדימו את הנשים לגברים בפסוק 'כה תאמר לבית יעקב ותגיד לבני ישראל' – בית יעקב אלו הנשים. 'כה תאמר ' זו לשון רכה ומדברים אליהן בלשון רכה. גם כשהמעמד הוא כל כך גבוה, מכבדים את האישה ומקדימים אותה לפני הגברים. זוהי מחווה של כבוד לנשים. אנחנו למעשה אלו שמתפעלות את הבית. אנחנו קיבלנו את התפקיד לטפל בילדים ולגדל את הדור הבא. רק בזכותנו יכולים הבעלים והילדים ללמוד את התורה ולרומם אותה".
והרבנית מוסיפה ומדגישה: "כתוב שאישה מקבלת שכר על כך שהיא שולחת את בעלה ללמוד תורה, אבל אין שום מקור שבו מובא שהשכר הוא בהתאם למספר הדקות שהבעל לומד בפועל. המשמעות היא שברגע שאנו שולחות את בעלינו וילדינו ללמוד, אנחנו כבר עושות את המוטל עלינו ומקבלות על כך שכר. לא פעם משוחחות אתי נשים שמצרות על כך שלפי תחושתן בעליהן לא לומדים מספיק, ואני אומרת להן: 'אין זה תפקידכן לדאוג לכמות הלימוד של הבעל, אתן צריכות רק לעודד אותו ולתת לו את ההרגשה שזהו דבר חשוב עבורכן. את השאר כבר תשאירו לו'. בכלל, אישה יכולה להיות עקרת בית, אבל היא גם עלולה להיות עוקרת בית. הכל תלוי בהשתדלות ובהתנהגות שלה בבית. היא יכולה לעודד את בעלה וילדיה להתנהגויות נכונות ולהכניס בזה אושר ושמחה אמיתית, להשתדל שהאווירה בבית תהיה חמה ונעימה ,ואלו הדברים שתלויים באשה ואז היא עקרת בית אמיתית אבל אם חלילה האווירה בבית לא נעימה לא לבעל ולא לילדים אזיי היא עלולה להיות עוקרת בית,וזה כמובן לא נותן חשק לבעל ולילדים ללמוד תורה ולקיים את המצוות בהתלהבות ,לכן כדאי תמיד להתפלל על כך ותפילות האשה מתקבלות מייד ועולות ישר לכסא הכבוד".
הרבנית מוסיפה ומציינת שכאשר היא משוחחת עם נשים, הן מעלות באוזניה לא פעם את התמיהה – מדוע הן אינן מחויבות בכל המצוות? "לפעמים", היא מצטחקת, "הן משמיעות אפילו ביטויים בסגנון של 'הדרת נשים', ואני מבהירה לכולן כי זה מגוחך לחשוב שיש בתורה אפליה כלפי הנשים. הרי אנחנו, כנשים, מברכות בכל יום 'שעשני כרצונו' - שעשה אותי קרוב לרצונו. זוהי ברכה בה אנו מודות על כך שזכינו להיות נשמות גבוהות וקרובות להקב"ה. אישה לא צריכה להגיע שלוש פעמים ביום לבית כנסת כדי לפתוח סידור ולהתפלל, מעצם היותה אישה היא יכולה להתפלל בכל רגע נתון, ותפילתה עולה מיד לכיסא הכבוד. היא מכינה אוכל לילדים ומתפללת תוך כדי הבישול שיהיה להם כוח ללמוד ושהם יצליחו בבית הספר ויקיימו מצוות; היא מגהצת את החולצות של הבעל ומתפללת שהוא יצליח במעשיו ובעיסוקיו. כמובן שהיא גם יכולה לפתוח סידור ולהתפלל כשיש זמן, אבל יש לה את המעלה המיוחדת הזו שתפילותיה נשמעות ומתקבלות תמיד.
"הדברים שאנו עושות אינם גשמיים בכלל, חינוך הילדים וניהול המשפחה אלו הדברים המהותיים ביותר בבית, זו הנשמה של הבית, וכל זה מרים אותנו מבחינה רוחנית. אם אנחנו לא נעשה את הדברים האלו לא יהיה אף אחד שיעשה אותם במקומנו, תחשבו על זה".
שלוש המצוות של האישה
ובכל זאת, לכל מי שמרגישה השתוקקות או כמיהה רוחנית, אומרת הרבנית כי כדי לזכות להגיע לדרגה גבוהה, כדאי מאוד להשתדל להדר בשלוש המצוות של האישה – הדלקת נרות, הפרשת חלה וטהרת המשפחה. "אלו שלוש מצוות שכוללות המון", היא אומרת, ומפרטת עליהן:
מצוות השבת
"עד שאדם וחוה חטאו היה בעולם אור מיוחד. אור כמו של אולטרסאונד, כאשר היה אפשר לראות מתחילת העולם ועד סופו, מבלי ששום דבר חוצץ בדרך. כך היה אמור להיות לאורך כל הדורות, אך בחטא עץ הדעת נלקח האור הזה והוא ישוב אלינו בביאת המשיח.
"אבל גם היום יש זמנים בהם האור הגנוז יוצא ואפשר להבחין בו", מדגישה הרבנית, "ואחד מהם הוא זמן הדלקת נרות שבת. אם אישה יודעת לנצל את זמן ההדלקה ברוגע ובשמחה, אז היא רואה ממש את האור הגנוז. הדלקת הנרות היא רגע מאוד מיוחד, כאשר הבית נקי וכולם רגועים ונינוחים מסביב. אנשים שנכנסים לבית יהודי אחרי הדלקת נרות מעידים שהם מרגישים משהו מיוחד במינו, אור גדול, ואנחנו, הנשים יודעות שזה האור הגנוז".
אלא שכדי לזכות לאור הזה אומרת הרבנית שעלינו להכין את עצמנו הרבה קודם לכן. "צריך להגיע להדלקת הנרות בשלווה ובנחת, וזה עלול להיות קשה מאוד. כי ערב שבת הוא זמן שעלול להוביל לכעס. ידוע שבערב שבת הקב"ה ברא את היצרים, יצר הכעס נברא ממש בין השמשות והוא נברא בלי גוף משום שהקב"ה לא הספיק לברוא לו גוף, איך אפשר לומר שהקב"ה לא הספיק? הרי כל בריאת העולם נעשתה באופן כל כך מדויק ומתוקתק. אלא שרוצים להראות לנו שאם לא מספיקים משהו ביום שישי - לא נורא והעיקר שכאשר מגיעה שבת עוזבים את כל העבודות ונכנסים לשבת ,כמו שהקב"ה עזב את יצר הכעס ללא גוף משום שהגיעה שעת כניסת השבת - ללמדנו שכשמגיע שבת עוזבים את הכל.
"ומה שבאמת חשוב זה לקבל את השבת מתוך שמחה. שמחה זה חמש + ה = 10. בדרגות רוחניות 10 זה הדרגה הכי גבוהה. מי שזוכה לקיים מצוות בשמחה זוכה להגיע לדרגות גבוהות במיוחד".
אבל איך? איך עושים את זה?
"אני חושבת שאף אחת מאתנו לא מופתעת מכך שמגיעה שבת. זהו דבר שידוע כבר מתחילת השבוע, אז אם רק נתארגן מראש ונחלק את העבודה בצורה מתאימה, נוכל לקבל את השבת בנחת. זה לא סוד שאנחנו לחוצות גם בחורף כששבת נכנסת בארבע, וגם בקיץ כשהיא נכנסת בשבע, וזה מוכיח על כך שלא באמת חסר לנו זמן. הכל תירוצים של היצר הרע, ואנחנו פשוט צריכות ללמוד להיות חזקות כנגדו. צריך גם לדעת שכאשר מקבלים שבת לא הכל חייב להיות מושלם, ואם לא הספקנו משהו אז לא קרה כלום. אמא שלי לימדה אותי שיטה – אם לא סיימת לקפל כביסה או למיין משחקים, תכניסי הכל בתוך ציפה של שמיכה ותטמיני בין השמיכות. אף אחד לא יראה את זה, העיקר שתצליחי להיכנס לשבת במנוחה.
"אני אישית", מספרת הרבנית על עצמה, "דואגת להפצה חינמית של לוח שנה בו מועדי הדלקת הנרות מוקדמים בעשר דקות. זה מיועד לנשים שרוצות לקבל את השבת בשמחה ובנחת. נשים אומרות לי לפעמים: 'אנחנו בחיים לא נצליח', אבל בסופו של דבר הן רואות שזה לא כל כך קשה".
לוח זמני השבת מוקדמים בעשר דקות, להורדה.
והרבנית מדגישה: "זמן הדלקת הנרות הוא זמן גדול מאוד, בו אנו יכולות להתפלל ולראות ממש ישועות. זהו זמן מיוחד לתפילות על חולים, על פרנסה ועל זיווגים, אבל דבר ראשון חשוב להתפלל על הבעל ועל הקשר המשפחתי בין בני הזוג, וכן גם על הילדים שיזכו לעלות במעלות התורה, ושהשבת הזו, שכעת נכנסת, תשרה אהבה, שמחה ואחדות".
הפרשת חלה
"הפרשת חלה היא מצווה מיוחדת לאישה", מדגישה הרבנית, "ואפשר לראות רמז לכך בפסוק: 'ויהי האדם לנפש חיה', בפסוק הזה רמוזות האותיות חלה. האדם הוא חלת העולם, וכמו שבבריאתו הקב"ה לקח עפר מכל העולם ויצר אותו, כך גם מייצרים את החלה שמורכבת מקמח וממים. זה לכאורה כל כך פשוט, הרי כל אחד יכול להכין חלה וגם גויים אוכלים לחם, אבל להכניס רוחניות לתוך המאכל, זה כבר דבר שרק אנחנו הנשים יכולות לעשות. גם הפרשת חלה, היא בעצם תיקון לחטא של אדם הראשון ולכן היא ניתנה לנו כנשים".
והרבנית מדגישה כי מצוות הפרשת החלה למעשה מחמיאה לנו, כי היא מוכיחה שסומכים על האישה שהיא מנהלת את המטבח כראוי ושומרת על כשרות כנדרש. אף אחד לא בודק אחריה, כי מכירים בדרגתה הרוחנית.
"זמן הפרשת החלה הוא זמן מאוד סגולי ומיוחד. כדאי מאוד להתפלל על בני הבית ולהזכיר את השמות של הילדים ושל הבעל שיהיו להם כוחות ושהם יצליחו לעלות במעלות התורה. זהו אוכל ללב ולנשמה. ולמה? משום שכאשר אמא מכינה אוכל ומאכילה את תינוקה או את ילדיה ומפטפטת איתם ומספרת להם, זאת הילדות המתוקה והזכרונות שכל אחד אוהב להזכר בהם. האוכל שהאכילה אותם באותו זמן מתוק של ילדות ,זה נחרט בזכרון,והטעם נשאר לעד. לכן אנו יכולות להעריך מה זה אוכל ללב ולנשמה וכמה זה מחייב ומחמיא כאחד".
יש גם סגולה מיוחדת כאשר נשים רבות מתכנסות יחד לפני הפרשת החלה, כל אחת מתפללת וכולן עונות אמן. ברגעים כאלו מרגישים עת רצון גדולה מאוד, וכל מי שנכחה בכאלו אירועים יכולה לספר על כך שהרגישה כי התפילות פשוט עולות".
ומה יעשו נשים שאין להן מה לעשות עם כמות כה גדולה של חלה?
"הכמות המינימאלית להפרשת חלה היא 1.650 ק"ג, ובאמת, יש נשים שלא זקוקות לכמות כה גדולה עבור משפחתן הפרטית. אבל אפשר לעשות הפרשת חלה פעם בחודש או בשבועיים ולהקפיא את הבצק או את החלות האפויות. אפשר גם להכין כמות גדולה ולחלק לנשים נוספות, זוהי זכות גדולה".
לפני האפייה
אחרי האפייה
טהרת המשפחה
"המצווה השלישית של האישה היא מצוות טהרת המשפחה. גם במצווה זו יש קשר ישיר לחטא אדם הראשון, שכן בכך שהאישה חטאה היא בעצם גרמה למוות בעולם ועליה לתקן זאת".
וכאן מבקשת הרבנית לספר משל: "היה פעם מלך שאהב מאוד את אחד השרים שלו. הוא נהג להתייעץ אתו על כל דבר, והוא היה מקורב אליו כל כך עד שכולם ידעו כי זהו השר החשוב מכולם. פעם אחת שגה אותו שר, ושרים אחרים מיהרו אל המלך וסיפרו לו על כך שהשר עשה טעות ומגיע לו עונש מוות. המלך, שאהב את השר בכל ליבו, לא רצה להמית אותו, אז הוא קרא לו ואמר לו: 'אני מוכרח להעניש אותך, כי לא ייתכן שלא תקבל עונש. אבל במקום לזרוק עליך אבן אחת גדולה, אזרוק עליך בכל חודש מספר אבנים קטנות, לא כדי להכאיב לך, אלא רק כדי להזכיר לך שבעצם הגיע לך עונש מוות. שאתה חטאת.
"גם אישה יהודייה צריכה לדעת שיש זמנים מסוימים מידי חודש בהם קשה לה יותר ונדרשת ההתמודדות. לפעמים זה נראה כמו עונש, אבל במובן העמוק יותר, אפשר לראות כאן שהקב"ה מגן עלינו באמצעות מצוות הטהרה מפני הרע שיש בחוץ . אנחנו נסיכות שמורות, ומי לא רוצה להיות נסיכה?
"אישה גם צריכה לדעת שבכך שהיא שומרת על מצוותיה, היא מסייעת לקיום המצוות של בעלה. היא עזר כנגדו ואם לא תעשה את המצוות שלה, בעלה לא יוכל לקיים את המצוות האלו לבד, כך שהיא גם התיקון שלו בסופו של דבר".
והרבנית מבקשת לספר סיפור אחד לסיום: "סבא שלי, הרב מנדל גפנר, היה אדם מאוד ידוע, היו לו 17 ילדים והוא היה תלמיד חכם גדול. אשתו הייתה שולחת אותו בכל פעם ללמוד תורה והיא נהגה לומר לו: 'אני רוצה לזכות לקבל חצי מהזכויות שלך – חצי יהיו שלך וחצי שלי'. אבל הוא היה מתנגד ועונה לה בחיוך: 'בלימוד אין דבר כזה חצי-חצי. כמו שהילדים שהבאנו לעולם הם גם שלי וגם שלך, ואנחנו לא מחלקים אותם לחצאים, כך גם בלימוד – כל הזכויות על הלימוד הן שלך, וכל הזכויות הן גם שלי.
"והלוואי", היא מסיימת, "שנזכה כולנו לקבל את התורה ולהידבק בשכינה, כל אחת בדרכה שלה ובמקום שבו היא נמצאת, עם ההתמודדויות שלה ועם התנאים שלה, כי כל אחת יכולה להביא לביתה את התורה".