אפרים דוידוף, שניצל מניסיון חטיפה בשומרון: "לא ראיתי כלום בעיניים. נס שיצאתי משם בחיים"

היה זה יום רגיל למדי, כשאפרים דוידוף - בעל חברה, נשוי ואב לילד מכפר סבא – היה בדרכו לביקור נימוסין אצל חבר שמתגורר בשומרון. מי שמכיר את הכביש הזה יודע שמדובר בכביש שלאורכו זרועים כפרים ערביים לא מעטים, ורבים הם המקרים בהם יהודים הותקפו בדרך זו או אחרת על ידי תושבי המקום.

דוידוף (32) לא צפה בעיות מיוחדות, אולם כבר בכפר הראשון, קידמה את פניו ההפתעה. "תוך כדי נסיעה, אני מרגיש פתאום שמישהו נכנס בג'יפ שלי מאחורה, פעמיים. עצרתי כדי לראות שהכול בסדר, שאף אחד לא נפגע. רק אז ראיתי שברכב שנכנס בי נמצאים כמה בני מיעוטים".

דוידוף יצא מהאוטו כדי להבהיר שהכול בסדר, אולם בני המיעוטים לא הסתפקו בזה ודרשו ממנו את פרטיו. "נכנסתי לרכב מהצד שליד הנהג, כדי לחפש את רישיון הרכב ואת הביטוח", הוא משחזר. "ופתאום, בשבריר שנייה ממש, אחד החבר'ה נכנס לצד של הנהג, התניע את הרכב והתחיל לנסוע. בהתחלה לא הבנתי מה קורה. חשבתי שהוא מנסה לגנוב לי את הרכב, וניסיתי לגרום לו לעצור".

ואז ניחתה המהלומה על ראשו. "הבחור הוציא ספריי פלפל, ורוקן לי את כולו לעיניים. רק אז נפל לי האסימון שכנראה מדובר בניסיון חטיפה".

מה עבר לך בראש באותם רגעים?

"בראש כבר עבר לי התסריט הכי גרוע שיכול להיות, והתחלתי לצייר לעיני רוחי את קריאת שמע. לאחר מכן התחלתי לזמזם לעצמי את 'מזמור לדוד'. העיניים שרפו לי נורא, הרגשתי מחנק וידעתי שזהו. שאני חייב לעשות משהו, שאני חייב להשיב מלחמה. בכל זאת, מדובר פה בחיים שלי".

הוא תפס את הבחור הערבי מהעורף, והחל לטלטל אותו – להזכירכם, כל אותו הזמן מבלי לראות דבר וחצי דבר בעיניו. "בשלב מסוים הרגשתי שהרכב עוצר, ושמעתי שהדלת של הנהג נפתחה. שנייה לאחר מכן הרגשתי שמישהו תופס לי את הראש, והתאמצתי, למרות הצריבה החזקה, לפתוח את העיניים ולנסות להבין מה מתרחש".

"התפללתי שימצאו אותי, ושאלוקים לא ייתן לסיפור הזה להיגמר ככה"

במבט מטושטש, הצליח דוידוף לבסוף לקלוט צלליות של שלושה בחורים. "אחד שלט בהגה, השני אחז את ראשי והשלישי ניסה למשוך אותי מהרגליים", הוא משחזר.

בשלב הזה כבר התחיל להשתולל ולצעוק כמו חיה פצועה. "ידעתי שאם יש סיכוי שאינצל משם, זה הזמן שלי לעשות השתדלות", אמר.

עד היום, חודשים ספורים מאז המקרה, הוא לא מסוגל להסביר מה בדיוק קרה שם, ואיך זה יכול להיות שסיטואציה כל כך מפחידה – נגמרה לבסוף בנס בלתי יתואר? "בתוך כל הכאוס הזה של הצעקות וההשתוללות, פתאום גיליתי שאני לבד. הם פשוט השאירו אותי שם באמצע הכביש, וברחו".

למרות ההקלה הרגעית, דוידוף מבין שזה עדיין לא הזמן לנוח על זרי דפנה. "ידעתי שכרגע אני המטרה הכי קלה בעולם, ואין לי שום דרך להתגונן. זה ממש כמו לדוג בתוך חבית, ולכן הדבר הראשון שעשיתי הוא להשאיר את הרכב באמצע הכביש, ולצעוד כמה שיותר מהר לכיוון גדר ההפרדה".

כל אותו הזמן, כשהוא מדדה בדרך לא מוכרת ועיניו צורבות בצורה בלתי רגילה – דוידוף לא מפסיק להתפלל. "התפללתי שימצאו אותי, ושאלוקים לא ייתן לסיפור הזה להיגמר ככה. ביקשתי 'אבא, אל תעזוב אותי. שימצאו אותי ואנצל'".

ברוך שומע תפילה: נס ההצלה הגיע דווקא מהמקום הכי לא צפוי

הקב"ה שמע לתפילתו, וההצלה לא איחרה להגיע. פתאום, משום מקום, הטלפון רטט והודיע על שיחה נכנסת - ופה מבקש דוידוף לחלוק את הנס הגלוי של כל הסיפור הזה: "אשתי ידעה שאני נוסע לחבר לשעה-שעתיים, ולכאורה לא הייתה לה שום סיבה לצלצל אליי. בטח לא כשאני נעדר מהבית בסך הכל כחצי שעה. היא ידעה שאין לי דיבורית, ושאני לא מדבר בטלפון באמצע נהיגה. נקודה. מה בכל זאת גרם לה להתקשר אליי דווקא אז? הבן שלנו דניאל, בן השנה וחצי.

(אילוסטרציה: shutterstock)

"אשתי והוא שיחקו יחד בבית, כשלפתע דניאל קם, רץ לחלון ואמר 'פאפא', 'פאפא'. הוא השתולל ורצה אותי".

נשמע לכם טבעי? דווקא הכי לא. "זה היה כל כך מוזר ולא טבעי, שדווקא בגלל זה אשתי החליטה להתקשר. דניאל אף פעם לא התנהג ככה לפני כן, וזה הצליח להדאיג גם אותה", מספר דוידוף.

ברגע ששמע את קולה של אשתו מבעד לאפרכסת, סינן דוידוף קצרות: "תזמיני מהר אמבולנס, ניסו לחטוף אותי". במילים קטועות הסביר לה את אשר קרה, והיא הזניקה למקום את אחיה, ואת המשטרה והצבא. "כשגיסי הגיע לקחת אותי וראיתי אותו מרחוק, ירדתי על הברכיים ואמרתי בקול 'שמע ישראל'. לא האמנתי שהסיוט הזה נגמר".

מאוחר יותר, כשכוחות הביטחון תחקרו אותו על התקרית – הוחלט על שינוי הנהלים ועל הגדרת ניסיונות מעין אלו כפח"ע (פיגוע חבלני עוין). "אמרו לי שמתוך אלפי מקרים של תקיפות זהות, אני היחידי שהצלחתי להניס אותם על נפשם.

"אבל כששאלו אותי איך עשיתי את זה, לי זה היה ברור שזה לא אני בכלל. הסברתי שכשהמכות התחילו, היינו שם רק שניים - אני והקב"ה. וזו לא עוד סתם אמירה מהפה לחוץ, כי באמת הרגשתי ככה. הרגשתי שאני לא לבד ושיש לי כוח ועוצמה שהם לא שלי בעצם, הם ממקור חזק הרבה יותר ממני. הרי לא יעלה על הדעת שאני אצליח להבריח בעצמי שלושה חבר'ה, בלי נשק ובלי תפקוד עיניים תקין. מה שהיה שם, זה היה פשוט נס. נס שיצאתי מזה בחיים, אין לי דרך אחרת להסביר את זה".

כעת מבקש דוידוב להבהיר דבר אחד ויחיד, לכל מי שקורא אותו: "תפסיקו להגיד שאתם מאמינים באלוקים, פשוט תדעו שהוא פה. הוא כאן, נוכח, רואה ושומע ומשגיח בכל דקה ודקה. תפתחו את הלב והראש, ותנו מקום אמיתי לשכינה – לשכון בתוככם".