הרבנית חגית שירה לפרשת נשא: לתפור גלימה למלך

הבוקר – אסרו חג שבועות... ח ו פ ש!

אין לימודים, הבנות בבית, ניקינו אתמול בלילה אחרי החג... קמתי בבוקר בשמחה, ואחרי ברכות השחר וקפה מעורר אני כאן ליד המקלדת, מלאה בעבודה, בטוחה שההספקים להיום יהיו מרשימים. אבל הנה, זה מתחיל!

"היא לקחה לי..."

"זו החולצה שלי!"

"אני אוותר? שהיא תוותר!".

הטונים עולים, ואני עוזבת את המקלדת כדי להרגיע. חוזרת לעבודה, ומפסיקה שוב. תלונות, מריבות וטענות...

מ ש ע מ ם להן, ואני מבינה שאם אני רוצה פה שקט אני חייבת לעשות רק דבר אחד – להעסיק אותן.

למלך אחד הייתה אישה שלפעמים הייתה שוכחת שהיא מלכה. קיטורים, דיבורים, שטויות וריכולים, שלעיתים לא רחוקות היו יוצרים בעיות וסיבוכים בכל הממלכה. המלך, שחיפש קצת "שקט תעשייתי", מצא רעיון מיוחד ומקורי. הוא בקש מהמלכה לתפור לו גלימה. לא גלימה פשוטה – גלימה מפוארת, מיוחדת ומעוטרת כראוי למלך שכמותו.

המלכה נכנסה לעניין בכל הרצינות, והקדישה את כל כולה לתפירת הגלימה המיוחדת. נסיעות למרחקים בכדי לבחור בד יוקרתי וראוי, חיפוש בכל מיני קטלוגים ופגישות עם מעצבים בעלי שם, בחירה ושזירה של אבנים מיוחדות, מדידות ותיקונים... חודשים ארוכים עמלה המלכה וטרחה, נסעה ושיתפה את כל יושבי הארמון בעשיה.

והנה, בשעה טובה, הגלימה הייתה מוכנה. גלימה מהממת שאין כמותה: יפה, מרשימה, במילים שפה בטור אני לא יכולה לתאר. ובטקס מרשים הגישה המלכה את הגלימה למלך.

המלך לבש את הגלימה בקול חצוצרות, תופים ומחולות. כולם התפעלו מהגלימה הנוצצת והמפוארת, ומחאו כפיים למלך, ולמלכה המנצחת על המשימה, כי הגלימה באמת הייתה מיוחדת ומרשימה.

כשנרגעו כל תושבי הממלכה, אמר המלך למלכה: "ווי ווי...".

המלכה נורא נעלבה. "מה? זאת התודה? אחרי כל הטרחה, כל ההשקעה? במקום להודות ולשבח אתה אומר לי 'ווי ווי'?".

ענה המלך למלכה: "באמת, מלכתי, הגלימה מ ה מ מ ת, אין גלימה כזאת! אין! אבל עכשיו... ווי עלי! עד עכשיו, כמה חודשים היה פה שקט מבורך של עשיה, היית עסוקה. ועכשיו יהיה לך משעמם, ואני, ווי ווי ווי עלי!".

"ויהי ביום כלות משה...". ויהי – לשון צער – ווי היה ביום כלות משה, ווי היה ביום שסיימו לבנות את המשכן!

שואלים חז"ל – מה ווי? זה אמור להיות יום שמח, למה לשון צער? אומר השם: עד עכשיו הייתם עסוקים בבניית המשכן, בונים ומכינים, תורמים ומשקיעים... כל העם כולו ביחד בחוויה רוחנית של עשיה. ועכשיו, כשהסתיימה המלאכה – ווי לי ... מה מחכה לי???

ובאמת...כשעם ישראל היו עסוקים בבניית המשכן, הם היו בשקט! לא מתלוננים, לא רבים. והנה, מיד לאחר בניית המשכן – מתחילות הפרשות לספר לנו על ירידות ונפילות. כל זמן שהיו עסוקים – הכל היה נפלא ורגוע! מתי מתחילות הבעיות והנפילות? – כשאין מה לעשות.

וזה לא רק אצל ילדים, גם אצלנו. כשאת עסוקה, אין לך זמן לשטויות. מתי מתחילות השטויות להיכנס לנו לחיים? הדאגות, הפחדים, הקיטורים, התלונות והמחשבות שצצות? כשמשעמם לך! כשאין לך מה לעשות! הפרשה מלמדת אותנו – להיות עסוקות.

את המשל עם המלך מביא לנו מדרש תנחומא, והוא מלמד אותנו להיות עסוקות בתפירה ובהכנת גלימה למלך, לעטר לבורא עולם גלימה ביהלומים יקרים, באבנים טובות של מעשים טובים, בעשיית מצוות, השקעה רוחנית וברכות.

גלימת המלך היא עבודת חיים, שדורשת עמל והשקעה בלי רגעים מיותרים ומשועממים – הרמב"ם הקדוש נפטר בגיל 69 והספיק כל כך הרבה, והגלימה שהכין לבורא העולם מעטרת את עולם היהדות בעיטורים מרשימים – כי משנתו הייתה: "אסור לאבד רגע"!

רגע של כלום הוא רגע של שעמום, והיצר הרע מחכה רק לרגעים כאלה!

כמובן שלנוח לצבור כוח זה חשוב ונצרך – אבל מעבר לכך – אל תשכחי את הגלימה – היא חייבת להיות נוצצת ומרשימה.