הרב יצחק יוסף לפרשת נשא: הנאה ממעשה שבת

כמה פעמים בש"ס

א. יש תוספתא במסכת שבת (פרק ב הלכה טו), שהיא מובאת בש"ס כמה פעמים, בחולין (טו.), בכתובות (לד.), בשבת (לח.), בגיטין (נג:), בבבא קמא פרק מרובה (עא.): המבשל בשבת, בשוגג יאכל במזיד לא יאכל דברי רבי מאיר. רבי יהודה אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת, במזיד לא יאכל. רבי יוחנן הסנדלר אומר בשוגג יאכל למוצאי שבת לאחרים, במזיד לא יאכל לא לו ולא לאחרים.

החכם הזה לא למד שלחן ערוך

ב. מה זה שוגג? כגון שחשב שעדיין לא נכנסה שבת, לא שם לב שכבר שקעה החמה. או שבישל בתנור חשמלי או במיקרוגל וחשב שאין איסור בישול אלא באש ממש, אבל בחשמל זה לא מבשל, הוא בעל תשובה שעדיין לא בקי בהלכה, או שלקח תבשיל מהמקרר שהוא לא מבושל לגמרי, ושאל רב אחד אם מותר לגמור את הבישול והתיר לו, והניח על הפלאטה או על הגז ובישל אותו כל צרכו, כיון שהשואל עשה על פי הוראת חכם שטעה בהלכה זה נחשב כשוגג. אותו חכם ראה מה שכתב רש"י (שבת כ.), שאם מבושל כמאכל בן דרוסאי אין בו משום בישול, אבל אותו חכם לא ראה מה שכתב הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג), שדוקא אם המאכל מבושל כל צרכו מותר לחמם על הפלאטה, אבל אם לא מבושל לגמרי, אפילו שזה מבושל 80/90% אסור לחמם ולגמור את הבישול. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן רנז סעיף ד, וסימן שיח סעיף ד). אבל החכם הזה לא למד שלחן ערוך וטעה בהלכה.

לדעת את מי לשאול

ג. צריך לדעת את מי לשאול, הוא ראה אחד עם חליפה וכובע וחשב שהוא תלמיד חכם ושאל אותו, אולי הוא ר"מ בישיבה קטנה ולא פוסק הלכות. אם השואל ידע שהוא לא בקי בהלכה ושאל אותו, השואל נקרא מזיד, כך כותב בשו"ת צמח צדק (הקדמון סימן מ) שמי ששאל ראש ישיבה שלא עוסק בהלכה, והוא הטעה אותו בדין, השואל נקרא מזיד.

מסכן לא ידע מה לענות

ד. כשהיינו לומדים בישיבה, לפני 45 שנה בערך, שבת אחת היתה הפסקת חשמל לפנות בוקר ואחר כך חזר החשמל, ואחרי תפלת שחרית ומוסף באו הבחורים לראש הישיבה שהיה גאון אשכנזי, אבל לא בקי בהלכה כל כך, וסיפרו לו שבלילה נכבה החשמל, וראו שבאו עובדים יהודים לתקן ועלו על סולמות, 'יעלו שמים ירדו תהומות', האם מותר לאכול את התבשיל? מסכן, לא ידע מה לענות, אמר להם תביאו לי ספר משנה ברורה לעיין, ובינתיים שהבחורים ישירו שירי שבת. וכשראה שהוא לא יודע איך להורות קרא לי ושאל אותי מה הדין, אני הייתי בחור צעיר בן 16/17, אמרתי לו: במקרה בחודש האחרון מרן זצ"ל פרסם פסק בזה באיזה ירחון ויש לי אותו בחדר. אמר לי: תרוץ תביא לי את הפסק. לאחר שעבר על הפסק שמח מאוד על זה, והורה לכל הבחורים לאכול על סמך זה. הוא ידע שהוא לא בקי בהלכה, ויודע בעיקר לומר רק שיעור כללי. לכן לא לרוץ לכל רב שכונה או ראש ישיבה ולשאול אותו שאלות בהלכה, אלא רק אם הוא בקי בהלכה.

גדולי הדור יש להם סייעתא דשמיא

ה. אם שאל חכם שעוסק בהלכה והחכם טעה, נחשב לו כשוגג. זה קורה, "אין אדם עומד על דברי תורה אלא אם כן נכשל בהם" (גיטין מג.), רק גדולי הדור יש להם סייעתא דשמיא שלא לטעות. סיפרתי פעם על החתם סופר שהיו שואלים אותו והיה משיב מיד: מותר/אסור. בנו בעל הכתב סופר שאל אותו: איך אתה יודע לענות מיד? אמר לו החתם סופר: הקדוש ברוך הוא שותל בכל דור את ה'משיב' של הדור, אני מרגיש שאני ה'משיב' של הדור, למה לא שואלים אותך, או אותו?! מהשמים מכוונים שאענה להם נכון, אני עונה להם מסברא, ואחר כך אני בודק בספרים ורואה שצדקתי. הרבנית ע"ה היתה עונה לטלפון, וכשהיו שאלות בהלכה היתה אומרת להם: תשאל, אולי אני יודעת, והיתה עונה להם את ההלכה. פעם שאלתי אותה: איך את יודעת, את פוסקת הלכות? אמרה לי: אני ראיתי מעשה רב אצל מרן, הוא גדול הדור, ויש לו סייעתא דשמיא.

שוגג אטו מזיד

ו. כאמור, רבי יוחנן הסנדלר מחמיר ביותר, שאם בישל במזיד התבשיל אסור עולמית בין לו בין לאחרים, ובשוגג אסור לו עולמית ורק לאחרים מותר במוצאי שבת. הוא סובר שמעשה שבת אסור מדאורייתא, ולכן הוא מחמיר הרבה. ורבי מאיר מיקל ביותר, שבשוגג מותר לאכול כבר בשבת. ורבי יהודה הוא שיטה אמצעית, שבמזיד מותר במוצאי שבת לאחרים בלבד, ובשוגג אסור בשבת לכולם, ובמוצאי שבת מותר לכולם. למרות שאין  סיבה לקנוס את השוגג, אבל לדעת רבי יהודה קנסו שוגג אטו מזיד, שלא יבא לעשות במזיד ויאמר שוגג הייתי.

רב אחא ורבינא

ז. בגמרא (כתובות לד.): פליגי בה רב אחא ורבינא, נחלקו בדין מעשה שבת אם אסור מהתורה או מדרבנן, חד אמר דאורייתא וחד אמר דרבנן, מאן דאמר דאורייתא שנאמר (שמות לא, יד) "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מה קודש אסור באכילה, אף מעשה שבת אסור באכילה. מאן דאמר דרבנן שנאמר  "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", היא קודש ואין מעשיה קודש. הטורי זהב כותב בכמה מקומות (באורח חיים סימן תקח סק"ה, וביורה דעה סי' קיז סק"א, ובחושן משפט סי' ב סעיף ב) שחכמים לא יכולים לאסור דבר שההיתר שלו מפורש בתורה. כאן ההיתר לא מפורש בתורה, זהו רק לימוד שלמדו חכמים ממה שכתוב "היא קודש", ולכן חכמים יכולים לקנוס ואסור.

הלכה כרבינא המיקל

ח. במחלוקת זו של רב אחא ורבינא לא כתוב מי אמר דאורייתא ומי אמר דרבנן, ובגמרא חולין (צג:) וכן בפסחים (עד:) אמרו: כל מקום שחולקים רב אחא ורבינא ולא כתוב מי אמר מה, רק "חד אמר כך וחד אמר כך", רב אחא מחמיר ורבינא מיקל, והלכה כרבינא שמיקל, כי רבינא היה בתרא, הוא סיים את התלמוד יחד עם רב אשי, והלכה כבתראי, חוץ משלשה דברים, כמו אומצא דאסמיק וכדומה. ולפי זה בדין מעשה שבת שנחלקו אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, רבינא הוא המיקל והלכה כמותו שמעשה שבת דרבנן. כך פוסק הגאון רבינו זלמן (סימן שיח ס"ק א), ורבי יהודה עייאש במטה יהודה (סי' שיח ס"ק א), והמבי"ט בקרית ספר, הביאו השדי חמד (מערכת מ סימן צה). וכן פסק האגרות משה (חאו"ח סימן קכג), שמה שהתבשל בשבת אסור מדרבנן בלבד, כי היא קודש ואין מעשיה קודש.

גנאי הוא לו

ט. הלבוש חולק וסובר שמי שבישל בשבת, התבשיל אסור עליו מהתורה. וכן כתב בספר דמשק אליעזר (חולין דל"ו ע"א), והביאו בספר יד מלאכי (כלל תקסד), ומסביר שכאן לא נאמר הכלל שהלכה כרבינא שמיקל, כיון שהוא מידי דאכילה, ובזה גנאי הוא לו שיאכל מדבר אסור, כי גופו מתגדל ממה שאוכל, המאכל עובר דרך המעיים באורך שש וחצי מטר, ושם יש חומצה שמעכלת את המאכל, חלק הולך לדם וחלק יוצא החוצה, ולכן צריך להחמיר כרב אחא שמעשה שבת דאורייתא. בספר פתח הדביר[1] (סימן שיח ס"ק א) לא מסכים אתו, אלא הלכה שמעשה שבת דרבנן, שהרי כך פסקו כל הפוסקים. ואני מוסיף, הרי בגמרא כתוב: הלכה כרבינא שמיקל, חוץ מבישרא דאסמיק וכדומה, ואלו הם דברים של אכילה, אם כדברי הדמשק אליעזר היו צריכים לומר: חוץ מדברי אכילה. וזו המסקנא, מעשה שבת אסור רק מדרבנן, קנס שקנסוהו חכמים.

כשרב היה דורש ברבים

י. ואמרו בגמרא (חולין טו.): רב היה מורה לתלמידיו להקל כרבי מאיר, שאם בישל בשוגג מותר בו ביום, ובפרקיה - כשהיה דורש לרבים ב'לוויין' - היה דורש כרבי יהודה, משום עמי הארץ, שלא יקלו יותר מדאי. יש ראשי ישיבות שלא מרשים שיבואו אנשים מבחוץ לשמוע את השיעור שלהם בישיבה. לי היה שיעור בישיבת חזון עובדיה במשך עשרות שנים והיו באים אנשים מהשכונה, וזה לא היה נח כל כך, כי יש דברים שמתאימים רק לישיבה. וכן רב היה מיקל יותר לתלמידיו[2]. וכתבו התוס' (ד"ה מורי), אם רב היה מורה לתלמידיו כרבי מאיר, משמע שמעיקר הדין הלכה כרבי מאיר, כי אם הלכה כרבי יהודה איך היקל לתלמידיו נגד הדין?! אלא ודאי שהלכה כרבי מאיר, רק שבדרשה היה מחמיר כרבי יהודה לאסור בשוגג בין לו בין לאחרים. ויש כמה ראשונים שפסקו כדעת רבי מאיר: התוס' הנ"ל, והתרומה (פרק כירה סימן רלא, רמח) והרז"ה (פרק כירה) והארחות חיים (סימן עו) והריטב"א (שבת לח.) והראב"ד.

האמצעי הוא שלם

יא. אך לעומתם הרמב"ם (פ"ו מהלכות שבת הכ"ג) והרי"ף (פרק כירה) פסקו כרבי יהודה, כי הוא אמצעי בין רבי יוחנן הסנדלר לבין רבי מאיר. הרא"ש בבבא קמא פרק מרובה (עא.) מקשה על הרי"ף שפסק כרבי יהודה, ונראה לכאורה שהרא"ש סובר כרבי מאיר, וכך באמת הב"ח (ר"ס שיח) הבין בדעת הרא"ש שפוסק כרבי מאיר. אבל הדברי חמודות על הרא"ש (פ"ק דחולין סי' סד) נוקט בדעת הרא"ש שסובר כהרי"ף. הרא"ש מפלפל בדעת הרי"ף, אבל להלכה מסכים אתו שהלכה כרבי יהודה. וכך מוכח מהטור (סימן שיח) שפסק כרבי יהודה, ומן הסתם כך דעת אביו הרא"ש[3]. וכתב הרב המגיד שכן דעת הגאונים, וכן דעת הרמב"ן (חולין טו.). הסמ"ג (לאוין סה) פסק אמנם כרבי מאיר, אבל כתב שמכיון שרב היה דורש ברבים כרבי יהודה משום עמי הארץ, גם אנחנו נפסוק כרבי יהודה כי מצויים אצלנו עמי ארצות, שלא יקלו יותר מדאי. וכתב מרן הבית יוסף: כיון שהרי"ף והרמב"ם והרא"ש בשיטת אחת, וגם הגאונים והרמב"ן סוברים כן, גם אנחנו פוסקים כך להלכה. ולכן הלכה למעשה, מי שבישל בשבת בשוגג, התבשיל אסור בשבת בין לו בין לאחרים, ובמוצאי שבת מותר בין לו בין לאחרים.

לימוד הבית יוסף

יב. דין זה של איסור הנאה במעשה שבת שייך גם בשאר מלאכות, כפי שכתב הרמ"א (סי' שיח סעיף א בהגה). ודין זה בין לאשכנזים ובין לספרדים. באחת הפעמים שהייתי באילת, לא הלכתי לטייל חלילה, אלא לתת שיעורים... היה שם כנס לכל משגיחי הכשרות באילת, ושם כל אחד שהוא חוזר בתשובה ויש לו זקן וכובע, מרגיש שהוא 'חצי רשכבה"ג'. אמנם צריך לחזק ולעודד את בעלי תשובה, הם עשו דבר גדול שעזבו הכל וחזרו בתשובה, אבל מצד שני צריך אדם להכיר את מקומו, כמה שנים אתה לומד בסך הכל?! פתאום קם אחד מהמשגיחים, היה לבוש מעיל ארוך, ואמר בקול: כשבאים אצלי אשכנזים למלון, אם היה איזה חילול שבת של העובדים, כגון שהדליקו חשמל, אני אומר להם: אסור לכם ליהנות. אבל אם יש במלון אורחים ספרדים, אני אומר להם: מותר לכם ליהנות מהאור שהודלק באיסור, או להכנס למעלית שהזמינו באיסור, ורק אם היה בישול אני אוסר להם. שאלתי אותו: מנין לך חילוק זה בין ספרדים לאשכנזים? אמר לי: "זה שלחן ערוך, שהרי מרן השלחן ערוך כתב דין איסור הנאה ממעשה שבת בבישול דוקא, ורק הרמ"א הוא שהוסיף שהוא הדין לשאר מלאכות. מה כבודו לא יודע שלחן ערוך?! [בא ללמד אותנו שלחן ערוך...] כך אני פוסק!" כך אמר וישב. ראיתי שכולם מנענעים לו בראשם, הבנתי שהוא 'רשכבה"ג שלהם', אמרתי לו: עליך כתב המהרש"א (סוטה כב.) שמי שמורה הלכות מתוך שלחן ערוך וספרי קיצורים הוא בכלל מבלי עולם! אתה מחריב את העולם! אם היית לומד בית יוסף היית רואה שם בדיבור הרביעי שאין הבדל בין בישול לשאר מלאכות, ומה שכתב בשלחן ערוך 'המבשל' נקט את לשון הברייתא, מרן בדרך כלל מקפיד לכתוב את לשון התלמוד והפוסקים, וסמך על המעיין בבית יוסף שיראה שהוא הדין לשאר מלאכות. ולכן אסור להורות הלכה לרבים על פי שלחן ערוך בלי ללמוד בית יוסף.

צריך להכין טוב את השיעור

יג. אמנם מי שאין לו הרבה זמן ללמוד, לא ילמד בית יוסף, אלא ילמד הלכות פסוקות. ורק אם יש לו שעתיים ללמוד כל יום ילמד בית יוסף. לפני הרבה שנים היה לי שיעור ברחוב קינג ג'ורג' לבעלי בתים, למדנו עשר שנים כל הלכות ברכות, והלכות ברכת המזון, והלכות שבת, היו שם עורכי דין ואנשים משכילים, בעיקר הצבור נהנה כשלומדים הלכות ברכות, 'מה מברכים על במבה או על אבטיח' מרגישים כאילו אוכלים במבה ואבטיח. אבל המורים הלכות לרבים צריכים להכין שיעור טוב מהבית יוסף. כאשר מרן זצ"ל עבר לתל אביב, נתן לאחי הגדול הרב יעקב זצ"ל את בית הכנסת בורוכוב, והרב יעקב היה יושב בכולל של הרב ז'ולטי וכל היום היה מכין את השיעור, עובר על הבית יוסף ועל יביע אומר ומסכם הכל כדי לבוא מוכן לשיעור, זה לא דרשה או מעשיות, אם יטעה בהלכה אחת הוא מכשיל את הרבים.

אשכנזים יכולים להקל

יד. הגאון מוילנא (ר"ס שיח) חולק על מרן השלחן ערוך ופוסק כדעת רבי מאיר, שהמבשל בשבת בשוגג מותר לאכול כבר בשבת כיון שלא קנסו שוגג אטו מזיד, שהרי רב היה מורה לתלמידיו כרבי מאיר. המשנה ברורה (ס"ק ז) מעתיק את דברי הגר"א וסומך עליו במקום הצורך. למשל, היה יום טוב ביום ששי ואחריו שבת, נגמרו לו המים במיחם, שכח שזה שבת, והוסיף מים למיחם, הרי זה בישל בשוגג, לדעת רבי יהודה אסור לשתות את המים עד מוצאי שבת, ולדעת המשנה ברורה יכולים לסמוך על הגר"א. אבל אנחנו קבלנו הוראות מרן ואין להקל. אם האשכנזים רוצים לסמוך על הגר"א והמשנה ברורה יכולים להקל.

יאכל מלפפונים

טו. היה חכם אחד מבני ברק שכתב בספרו בהלכה 'למעלה', שמי שבישל בשבת בשוגג במקום הצורך יכול לסמוך על דעת רבי מאיר כיון שיש כמה ראשונים שסוברים כך. וכי מרן לא יודע שיש ראשונים שמתירים?! אם בזמן הגמרא חששו לעמי ארצות ולא רצו להקל, קל וחומר בזמננו. המקילים בזה טוענים: יש פוסקים שכותבים שניתן להקל נגד מרן במקום הצורך. אבל באמת לא כל 'מקום צורך' שוה, אם אין ברירה באמת אפשר לסמוך על המקילים, אבל בדרך כלל יש לו דברים אחרים שיכול לאכול, תפתח את המקרר ותאכל סלטים, וירקות, ושימורים. אם באמת מדובר בשעת הדחק שאין לו מה לאכול, גם אני מסכים להתיר...

להקל נגד מרן בשעת הדחק

טז. באמת יש מחלוקת אם בכלל אפשר להקל נגד מרן בשעת הדחק, החזון איש (יורה דעה סי' קנ ס"ק ד) כותב שכאשר נפסק בשלחן ערוך להחמיר, הרי זה נחשב כאילו 'נאמרה הלכה' ואין להקל אפילו בשעת הדחק. וגם הגאון רבינו יוסף חיים בשו"ת רב פעלים (ח"ב חיו"ד סימן ז) כותב שאין להקל נגד מרן אפילו במקום הפסד מרובה, ולא כמו שכתב רבו הזבחי צדק (סי' צב ס"ק יב) לסמוך על המקילים בהפסד מרובה. אבל בספר נזירות שמשון (או"ח סימן יג) כותב שבשעת הדחק יש לסמוך על החולקים על מרן השלחן ערוך. וכן דעת החכם צבי (סימן ק). וכן דעת הרב בית אפרים (הובא בשו"ת חתם סופר חאה"ע ח"ב סי' עא). וכן דעת הרב השואל בשו"ת בנין עולם (חאו"ח סימן יד) שאפשר להקל נגד מרן במקום צורך גדול. אלא שהרב המחבר בנין עולם עצמו (חיו"ד סימן נ) כותב שאין להקל נגד מרן בשום פנים ואופן, אפילו בשעת הדחק. מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"י (חיו"ד סי' נח בהערותיו על רב פעלים ח"ב סימן ז) כותב שבהפסד מרובה אפשר לסמוך על המקילים נגד מרן. מי לנו גדול ממרן זצ"ל שהחדיר לכולם את הכלל "קבלנו הוראות מרן", רק כשאין לך ברירה לא תלך 'ראש בקיר', ותסמוך על המתירים. אבל בנידוננו שבישל בשבת אין זה נחשב צורך גדול, מדובר כאן שאדם עשה בישול גמור, לקח סיר ושם בו מים ובשר וכו' ובישל, בישול קלאסי, לא מדובר שאיזו משרתת הגיסה בתבשיל בשבת [כמו שיש שרצו להסביר] אלא בבישול גמור, לא נתיר לו לאכול את התבשיל בשבת נגד דעת מרן. מי קובע מה נקרא צורך גדול? גדולי הדור! לא כל מחבר ספרים קובע. בזמנו דיברתי עם מרן זצ"ל, והראיתי לו שפלוני כותב להתיר, אמר לי: מה פתאום?! לא בכל צורך קטן נקל נגד דעת מרן.

לסמוך על יחיד בשעת הדחק

יז. מרן זצ"ל (בשו"ת יביע אומר ח"י חיו"ד סימן מג אות ג) כותב לגבי היתר המכירה, שסומכים על היחיד בשעת הדחק, שאין שביעית נוהגת בזמן הזה, כך דעת בעל העיטור ועוד כמה ראשונים. יש אומרים שאין כן דעת בעל העיטור, אבל נאמן עלינו הרשב"ש (סי' רנח), שמעיד שכך כתבו כמה מהראשונים, ומונה אותם בשמותם. וביביע אומר צירף לזה כמה צירופים, שיש אומרים שהשמיטה היא לא בשנה זו, אלא בשנה הבאה, וכן צירף לזה את היתר המכירה. אבל לא לסמוך על היחיד לבדו אלא אם כן יש שעת הדחק גדולה.

לא יקרא עיתון

יח. מי שנכנס לשירותים ושכח שהיום שבת והדליק את אור החשמל, לא יכבה מיד... מותר לו להכנס לשירותים, כי יכול להכנס גם בחושך, אבל אם רוצה לקרוא שם עיתון, אסור, ואף על פי שהדליק בשוגג, מכל מקום קבלנו הוראות מרן שאסר ליהנות בשבת אפילו בשוגג.

יום ליום או המודיע

יט. מדובר כמובן בעיתון דתי, עיתון חילוני מאן דכר שמיה, עיתון דתי כמו 'יום ליום', או 'המודיע', אבל בתנאי שלא יהיו שם דברי תורה. פעם לפני הרבה שנים היה בעיתון המודיע בכל יום 'פינת הלכה', מרן זצ"ל היה נכנס לשירותים עם העיתון, כדי שלא יחשוב שם בדברי תורה, ולפני שנכנס היה חותך את הדברי תורה שבעיתון, כי אסור להכניס אותם לשירותים, אבל שאר העיתון שכתוב בכתב עברי מותר להכניס. היה צדיק אחד בירושלים ברחוב חגי רבי צדקה חוצין, היה מוהל וצדיק גדול, והיה הולך ברחוב יחזקאל ומחפש עיתונים, והיה לוקח אותם לגניזה כיון שכתובים באשורית, אז לא היו הרבה עיתונים, היו רואים רק את הכותרות, מה אמר 'אובמה' ומה אמר 'קלינטון', היום יש הרבה עיתונים, וזה מביא את האדם לביטול תורה, חבל.

ספרי טבע בשירותים

כ. וכן אם יש לו אלבום תמונות או ספרי טבע עם תמונות, מותר לו  להכניס לבית הכסא, אומרים שהגר"א למד חשבון ואלגברה בשירותים, אבל בתנאי שספרי הטבע כתבו אותם יראי שמים, שלא יכתבו לו שהעולם קיים מליוני שנים...

אנציקלופדיה של הלפרין

כא. אלבומים עם הסברים, אסור לקרוא בשבת, מדין 'כתב המהלך תחת הצורה', כמבואר בשלחן ערוך (סי' שז סעיף טז), גזירה שמא יקרא בשטרי הדיוטות, כמו חשבון מים וחשבון ארנונה, יראה שקיבל חשבון גבוה, עלול לכתוב שם שצריך לברר. אבל ספרים כמו אנציקלופדיה של הלפרין, מותר להסתכל בתמונות שם למרות שכתוב שם: זה הר געש, זה רב פלוני, וכן על זה הדרך, כיון שאינו דומה לשטרי הדיוטות. וכן אם שמו בעיתון תמונה של שרי הממשלה, מותר להסתכל בו, וכי יתקן מה שכתוב בעיתון? זה לא דומה לשטרי הדיוטות. כל שכן בספרי משניות מצוירות שהכינו עבור הילדים, או תלמוד המבואר עם ציורים והסברים, זה מבוי, זה צורת הפתח,  מותר לקרוא בהם, כיון שספרים מודפסים אינם בכלל גזירת שטרי הדיוטות.

בכדי שיעשו

כב. יש לנו חקירה, מה שאסרו חכמים לאכול מה שנעשה בשבת, האם זה קנס בעלמא, או בשביל שלא יועילו לו מעשיו. אמרתי כבר הרבה פעמים, כאשר יש חקירה צריך שתהיה נפקא מינה. מה הנפקא מינה כאן? מי שבישל בשבת בשוגג, שאסור לו לאכול התבשיל עד מוצאי שבת, כעשרים דקות לאחר השקיעה כבר יצאה שבת, כל השבת אכל מלפפונים, במוצאי שבת רוצה לאכול את התבשיל לסעודה רביעית, לדעת רש"י (חולין טו. ד"ה ר' יהודה) צריך להמתין 'בכדי שיעשו', אם בישל 'חמין', זה לוקח זמן בערך שעתיים, ימתין שעתיים, ואם בישל ירקות במשך ארבעים דקות ימתין ארבעים דקות. וכן דעת הרמב"ן שם. כי לדעתם האיסור כדי שלא יועילו לו מעשיו. אבל הרמב"ם (פרק ו מהלכות שבת הכ"ג) והתוס' (שם) חולקים וסוברים שמיד במוצאי שבת מותר, כי לדעתם זה קנס בעלמא, ולכן מיד בצאת שבת מותר. מרן השלחן ערוך (סי' שיח סעיף א) פוסק להקל, שמותר לאכול במוצאי שבת מיד.

מותרים לכם

כג. אבל יוצא מזה גם חומרא, למשל מי ששמע בשיעור שגרעינים זה מאכל של בטלנים, והנה הוא רואה בצלחת בוטנים וגרעינים, מיד זרק את כל הגרעינים החוצה, אמרו לו: עברת על מלאכת 'בורר', בשבילך זה 'פסולת', הוא נבהל והחזיר את הגרעינים לצלחת... אחר כך הוא נהיה בטלן ורוצה לאכול את הגרעינים, האם מותר? אם נאמר שיש קנס, אסור, אבל אם נאמר שהאיסור כדי שלא יועילו מעשיו, כאן התבטלו מעשיו, ו'חזרה חנה לשחרוריתה' (מושאל מתענית כג:), ולפי מה שאמרנו בדעת מרן שהאיסור הוא קנס בעלמא, לכאורה היה צריך לאסור כאן, אבל בילקוט יוסף (סימן שיח סעיף ע) כתוב שמותר לאכול את הגרעינים. לכאורה זה פלא, הרי קבלנו הוראות מרן? אלא שצירפנו עוד סברא להקל, על פי מה שכתבו התוס' סוכה (כג: ד"ה שני לוגין) שאם היה אפשר לעשות בדרך היתר, לא קנסו אותו חכמים. ולפי זה יש לומר שבבישול קנסו חכמים כיון שלא היה לו דרך של היתר, אבל בבורר יכל לקחת את הבוטנים שהם אוכל עבורו ומותר להוציא אוכל מפסולת בידו כדי לאכול לאלתר, וכיון שיש לנו עוד צירוף לגבי בורר, הרי זה כמו ספק ספיקא. צריך לתת לו מוסר ולהסביר לו שחילל שבת, אבל אם רוצה לאכול מהתערובת ולברור בהיתר, 'מותרים לכם מותרים לכם', כיון שיכל לעשות בדרך של היתר.

לְמַרְכֵּז את החמין

כד. שאלה מהקהל: בערב שבת יש כמה סירים על הפלאטה, ולכן סיר 'החמין' מונח בצד, האם מותר בליל שבת לאחר שהוציאו את כל הסירים להעביר את סיר החמין לאמצע ששם חם יותר?

תשובת הרב: אם החמין מבושל לגמרי מותר להעביר אותו לאמצע, אפילו שהוא מצטמק ויפה לו. אבל אם החמין לא מבושל לגמרי, אסור להזיז אותו, כי הוא מזרז את הבישול.

השיעור הזה היה הקדמה לדין הנאה ממעשה שבת. בשיעורים הבאים בע"ה יהיה המשך של שאר הפרטים.