איה קרמרמן: "להיות בבית עם הילדים זה התיקון שלי"

מאז שאני זוכרת את עצמי, לא משנה מה עשיתי, מישהו הרים גבה.

כשסיימתי את בית הספר לאמנויות בכיתה ט' והחלטתי לטוס לפנימיית אמנויות בארצות הברית, הרימו גבות. כשחזרתי באמצע כיתה י"ב, בלי תעודת בגרות, והחלטתי להפסיק לרקוד, למרות שעשר שנים אמרו לי שאני עילוי בבלט, המורות הרומניות הרימו גבה זועפת ומאוכזבת.

כשהתחלתי לדגמן הרימו גבה. כשהתחתנתי בגיל 21 החברות שלי, שרק חשבו על טיול בעולם, חשבו שהתחרפנתי. כששמו לי מיקרופון ביד ואמרו שמרגע זה אני כתבת, התקשורת עשתה מזה קולות של רעש גבתי. כשהתחלתי להתקרב להשם, הגבות המציצניות עלו מעלה מעלה. כששמתי כיסוי ראש, הגבות היו כל כך גבוהות שאף אחד בסביבה לא היה צריך לעשות בוטוקס.

כשחזרתי לפריים-טיים של ערוץ 2 חמושה בכיסוי ראש, הגיע תור הגבות של מבקרי הטלוויזיה (כי בסך הכול לא משתלם להשאיר אותם מקופחים). כשהתחלתי עם האוכל האורגני והתזונה הבריאה, אמרו שאני לא נורמלית והורגת את הילדים, הגבות התרוממו בזלזול חבוי. כשהתחלתי לכתוב הגבות כבר זזו באי נוחות. מי את חושבת שאת? א"ב יהושע? חצופה, עכשיו באמת עברת את הגבול. בקיצור, הבנתי. שום דבר לא יעבור מתחת לרדאר. כל דבר יגרור איזה לחשוש או ביקורת, גלויים, או אלו האהובים עליי - מאחורי הגב.

אבל באמת, מיטב הגבות הורמו על הבחירה שלי לעצור את החיים והקריירה ולהיות אמא במשרה מלאה. בתכל'ס, לא ממש ידעתי על אילו תנאי עבדות אני חותמת, אבל בסדר. אמי הרימה גבה פמיניסטית, השותפה שלי הרימה גבת תהייה והסוכן הרים גבת "יורד לי הפדיון". אבל יש מקרים שבהם ה' נותן לנו עיוורון סלקטיבי. כמו בסרטים המצוירים ראיתי רק לבבות בכל מקום, מקיפים אותי מהאהבה החדשה שהגיעה לי לחיים והפתיעה אותי בעוצמתה. כשהגדול היה בן חמישה חודשים, הייתי אמורה להתחיל לעבוד על תוכנית חדשה לטלוויזיה. שיאי קריירה הבטיחו לי. ולא הייתי מסוגלת. לבבות לבבות. לא הייתי מסוגלת להפסיד את החיוכים, הנפילות, הצחוקים הראשונים, ובעיקר הצטמררתי מהמחשבה שהוא יקבל איזה תחליף מזון במקום את החלב שלי. אבל הבחירה שלי, כאמור, לא סיברה לאנשים את האוזן, היא נתפסה כלא לגיטימית בעליל.

עד היום אנשים שואלים אותי במה אני עובדת

עד היום אנשים שואלים אותי במה אני עובדת. "אני אמא", אני משיבה בגאווה. "בסדר, אבל מה את עושה כל היום?". נדמה שברגע אחד בלבלתי להם את סדרי העולם התקינים. אני לא סובלת את השאלה הזאת. היא מראה לי את השקפת החברה על אימהות. כאילו שאם אני אמא פלוס כל עבודה שהיא, יש לחיי ערך גדול יותר. עקרת הבית הפכה בעינינו מזמן לסמרטטת הבית.

אז יש לי חדשות בשביל מרימי הגבה. זו לא החלטה קלה להישאר בבית ולהיות אמא במשרה מלאה. ממש לא. חינכו אותי להיות עילוי בבלט, חינכו אותי לכבוש במות ומרקעים, חינכו אותי להגשים את כל הפוטנציאל שיש בי, וגם את זה שאין. להיות אמא? לא חינכו אותי. וזה ממש לא אישי נגד אמי הפמיניסטית. זה אנטי-חינוך כלל חברתי, שהסאבטקסט שלו הוא שאמא זה משהו על הדרך. זה ממש לא להגשים את עצמך, ממש לא לממש פוטנציאל.

נכון, אולי יש כמה כישורים שכאמא לא באים לידיי ביטוי ביומיום, אבל כמה אורך רוח צריך כדי לשרוד אחר הצהריים עם הזאטוטים? הרי כל אמא יודעת שהקשר בין הפנטזיה למציאות מקרי בהחלט. אם ברוחי תכננתי להספיק להכין ברביעי אחר הצהריים חלות לשבת, ואולי אפילו חומוס ועוד איזה סלט, המציאות טופחת על פניי. לבן השלישי המורה לחשבון תקעה עשרות עמודים של שיעורי בית, אבל החברים מהשכונה עומדים מחוץ לגדר ומתים שהוא יבוא לשחק איתם. הלך על השיעורים והלך עליי. הבנות או לא מפסיקות לבקש אוכל, או מבלות אחת אחרי השנייה בשירותים. בשתי האופציות אני מוצאת את עצמי נוטלת ידיים כל דקה. הגדולים מסיימים את הלימודים כל אחד בשעה אחרת, אז עד שהצלחתי להושיב את השלישי להשלים איזה תרגיל, אני שולפת את כולם, חוגרת אותם ונוסעת לבית הספר. פעמיים. עם סבירות גדולה שהקטנה תירדם בחמישה לארבע והלך לי על הלילה. תודה.

בקיצור, את החלות אני קולעת שעה לפני שבת, למרות שבתכנון אני אמורה לישון את שנת היופי שלי ולקום רעננה לכבוד המלכה. לקראת השבת האחרונה התקלחתי עם נטלה וגיגית כי הבנים עשו חמאם טורקי והתקלחו שעות עד שהפכו לאדומי עור, ואני נאלצתי להרתיח קומקום, אחרי שהוא הונח כבר במחבוא השבתי שלו.

אה כן, והחלק הכי טוב הוא תנאי השכר המופלאים. שוטף פלוס לעולם לא. אין לי תנאים סוציאליים. סביר להניח שתמיד ישימו לב למה שלא עשיתי, כי את מי מעניין שהגרביים בארון? הרבה יותר קל לשים לב שכשנכנסים לבית יש פאזל מפוזר במקומות שפסח יפה להם. תמיד איזה ילד יתלונן שאין שום דבר שהוא אוהב לאכול, ואין לי צ'ק שמגיע בסוף החודש ושאני יכולה לתת ממנו איזה מעשר לזארה.

אז מה בכל זאת גורם לי להחליט שלמרות הכול אני נשארת עם הילדים ומניקה אותם עד הכניסה לבקו"ם? פשוט כי אני לא יכולה אחרת. כמו שהנשמה שלי יצאה אל ה', הלב שלי יוצא אל הילדים. להיות איתם זה התיקון שלי, תיקון הילדות ותיקון המידות. לא להפסיד רגע, זה כל מה שלא זכיתי לו עם אבא שלי. אני נעצבת כשהם מתעקשים ללכת לגן. אני שותה בשקיקה כל שיחה ביניהם שאני יכולה לצותת לה. אני מצטערת על רגעים שאני מפספסת, ומאושרת משטויות שהם עושים. כמה שזה קשה וכמה שאני לפעמים צריכה להזכיר לעצמי שאני יותר מאשר חיבור גרביים בודדות, אחרי מאה ועשרים אני אתגאה ואזכור כל מילה מעוותת של גיל שלוש, כל טיול משפחתי, את החיבוקים עד מאוחר בבוקר. אין לי ספק שאלה יהיו גם הזיכרונות של הילדים שלי. גבות יקרות, מבחינתי אתן מוזמנות להישאר למעלה.

סלט ארטישוק

האביב הוא זמן ניקוי. לא סתם אנחנו מתחילים אותו בניקיונות פסח. גם מבחינת הגוף, זה הזמן האופטימלי להתנקות, וכמעט שאין ירק יותר טוב לניקוי מארטישוק. אם אין לכם סבלנות לקלף את העלים ולגלות את לב הארטישוק, אפשר לקנות לבבות ארטישוק קפואים בסופר. פחות מנקה, אבל עדיף מכלום. את הארטישוק מבשלים במים עם לימון, ושותים את המים כתה לרפואה.

(צילום: shutterstock)

החומרים:

חצי חבילת ארטישוק קפוא, או חמישה לבבות טריים

צרור גדול של כוסברה קצוצה

צרור גדול של בצל ירוק קצוץ

2 מקלות סלרי פרוסים דק

חצי לימון

מיץ מחצי לימון

מלח

שמן זית

לימון שלם לבישול הארטישוק

אופן ההכנה:

מבשלים את הארטישוק במים עם לימון - סוחטים את המיץ ומכניסים את הקליפה.

כשהוא צונן, פורסים את הארטישוק לפרוסות ומוסיפים את הירוקים.

את חצי הלימון קוצצים דק דק, כולל הקליפה, ומוסיפים.

מתבלים במלח, מיץ מחצי לימון ושמן.

לתגובות: ayakremerman@gmail.com