"למרות הסבל הנורא, אמרנו לעצמנו: העיקר שנגיע בסוף לירושלים"

פרויקט חדש של עירית פתח תקווה, בשם 'המסע לתקוה – זיכרון בסלון' חושף את תושבי העיר לסיפורי העלייה קורעי הלב של רבים מעולי אתיופיה.

את הפרויקט יזמה העיריה לרגל יום הזיכרון הממלכתי ליהודי אתיופיה שנספו בדרך לארץ – ארבעת אלפים במספר. רוב תושבי ישראל אינם מודעים כלל למסע התלאות המפרך והקורבנות שהוקרבו על ידי היהודים שבחרו לעלות ארצה מאתיופיה, ובדיוק כדי להעלות את המודעות הזו, נוצר הפרויקט הזה.

. "שנים חשבתי שהאתיופים הגיעו לארץ במטוסים, ורק עכשיו אני מבין שאת רוב המסע הם עשו ברגל" אמר בריאיון ל'ידיעות אחרונות' דורון כהן, תושב פתח תקווה שהשתתף במפגש עם ענבל צ'וקול, יוצאת אתיופיה בת 40  שסיפרה איך יצאה למסע מפרך בגיל שש, יחד עם הוריה ושמונת אחיה.

"מאז שאני זוכרת את עצמי, שמעתי בבית דיבורים על עלייה לירוסלם הקדושה", היא סיפרה. "אמא סיפרה שאחרי שנולדתי, סבא שלי בירך אותי ואמר: 'הילדה הזו תגיע לירוסלם, לארץ שלנו'. תמיד ידעתי שאנחנו זמניים באתיופיה, ובאמת, לילה אחד העירו אותנו ההורים ואמרו: 'קומו, אנחנו הולכים לירוסלם'. אני זוכרת במדויק את התמונה: ההורים ושמונת האחים שלי יחד עם כל תושבי הכפר היהודים מתאספים בלילה חשוך ומדברים בלחש כדי לשמור על סודיות. לא הרגשתי פחד: זו הייתה התרגשות של חלום שהולך להתגשם".

במסע הזה אבדו שניים מהילדים. האחות שחלתה וגוועה, והאח בן השנה, שבשלב מסוים נפרד מהם עם אימו. האם שבה להתאחד עם המשפחה, כשהילד – איננו. הם אפילו לא שאלו שאלות. המוות היה אורח קבוע של הצועדים לסודן, בדרך אל הארץ. ענבל סיפרה איך רעבה, צמאה ונפצעה, אבל שמרה על השקט. "כאילו כל אחד אמר לעצמו שמה שיהיה הוא לטובה – העיקר שנגיע לירושלים".

בסוף 1984 הם הגיעו לארץ. רק כאן הרשתה לעצמה האם לבכות, לילה אחר לילה, על הילד והילדה שאיבדה. רק כאן ביקש האב מביתו שתרשום את שמות הילדים שנספו ותדאג ששמם יופיע יום אחד על אנדרטה לזכר עולי אתיופיה שמתו בדרכם. היא קיימה את ההבטחה, אבל אביה לא חי לראות את האנדרטה הזו: ב-2002 הוא נהרג בפיגוע.

ישראל יצחק, עולה מאתיופיה בן 59 ואח במקצועו, סיפר איך אביו שלח אותו לארץ לבדו בגלל קרבות ליד ביתם. המשפחה נשארה מאחור – יצחק סבר שסכנות הדרך רבות מידי בשבילכם.

"מורה דרך הוביל אותי לגבול סודן והסתלק. נשארתי על גדת הנילוס: הזרם היה נוראי, לא ידעתי לשחות, אבל הייתי חייב לעבור לצד השני, לסודן, אז נכנסתי לנהר, ושם היו השעות הכי קשות שעברתי. ראיתי את המוות מול העיניים. בקושי נשמתי. שתיתי מים מזוהמים ונתתי לנהר לסחוב אותי. לא זוכר איך בדיוק, אבל אחרי יומיים מצאתי את עצמי בצד השני.

"על אדמת סודן הקאתי את נשמתי. כשהבנתי שאני חי, הדבר הראשון שעשיתי היה לבדוק אם תמונת בתי שרדה. היא הייתה בכיס. קיבלתי ממנה כוח. אמרתי לעצמי שאני חי והילדה שלי חיה. הלכתי כל לילה בלי לדעת לאן: מצאתי עקבות של פרות ולפיהן צעדתי. אמרתי לעצמי שכשיש פרות, יש גם כפר באיזשהו מקום".

כמה שנים לאחר מכן הגיעה גם אשתו לארץ – לבדה. "שמעתי מקרובי משפחה שאשתי והילדה, שהייתה בת חמש וחצי, יצאו למסע לירושלים והגיעו לסודן אחרי חודש בדרכים. שתיהן חלו והילדה טיפלה באמה, השקתה אותה במים, עד שבשלב מסוים היא לא החזיקה מעמד ונפטרה". במשך שנים לא יכלו לא ישראל ולא אשתו להזכיר את הילדה שאבדה להם בדרך לארץ הקודש. "אני חושב עליה הרבה, בת כמה הייתה היום אילו נשארה בחיים, איך הייתה נראית, לאן החיים היו מובילים אותה. אבל אני פוחד לחשוב יותר מדי על מה שקרה לה: אולי ברגעי חייה האחרונים היא רצתה מים ולא נתנו לה; אולי היא מאוד סבלה עד שמתה.

"כאח בבית חולים היה לי ברור שלעולם לא אעבוד במחלקת ילדים. אני לא מסוגל להתמודד עם ילד סובל".

רחל תשלה, גם היא אחות, יצאה למסע לעבר ארץ ישראל כשהיתה נערה בת 16.

"חודש וחצי הלכנו עד שהגענו לגבול סודן. התמונה הכי נוראית שזכורה לי היא מהגבול, מהנילוס: אנשים נכנסו למים ונעלמו. בדיעבד התברר שהנהר שורץ תנינים. נורא פחדתי להיעלם כמותם...

"בסודן נפטרה אחותו של אבא, אחייניתו ושלושת ילדיה, אחיו ובניו. השארנו בסודן הרבה גופות. אני חושבת על זה המון, אבל שנים לא סיפרתי את הסיפור, כי לא חשבתי שהוא מעניין מישהו. היום חשוב לי שאנשים יידעו שבאנו לכאן מציונות מוחלטת ולא משום שהיה רעב באתיופיה".