לאחר שלא הצליח להירדם, נכנס לבית הכנסת ופגש ביהודי ממרר בבכי...

וְהַפִּשְׁתָּה וְהַשְּׂעֹרָה נֻכָּתָה כִּי הַשְּׂעֹרָה אָבִיב וְהַפִּשְׁתָּה גִּבְעֹל, וְהַחִטָּה וְהַכֻּסֶּמֶת לֹא נֻכּוּ (שמות ט', ל"א-ל"ב). לרמז לנו, שכשם שקול הלשון מזיק לעומד כנגדם כגבעול זה, כך הוכו מן קול הברד הפשתה והשעורה, כי הפשתה גבעול עומד בקשיה, והשעורה אביב נתבכרה. אבל החיטה והכוסמת לא נוכו - כך כל המאפילים עצמם, ואינם נראים לבריות במעלתם, ועושים את עצמם כלא שומעים - אלו לא נוכו, כי השתיקה עיקר כלי נשקו של אדם לנצח בה את מחרפיו (כלי יקר).

מעשה מפעים ומצמרר סיפר הגה"צ רבי אלימלך בידרמן שליט"א:

בחודש אלול תשע"ד, בחור אחד ניסה להתקבל לאחת הישיבות הקדושות. ראש הישיבה עמד על טיבו ואופיו של הבחור, והחליט שכאן בישיבה הזו, הוא לא יצמח ויתעלה כדבעי, כי ישיבה זו אינה מתאימה לו, ולכן המליץ לאביו להכניסו לישיבה פלונית שבס"ד תתאים עבורו.

אבי הבחור ניסה להתעקש, והפציר בתחינה ובקשה לפני ראש הישיבה שבכל זאת יקבל את בנו לישיבתו, אך ראש הישיבה התנצל ואמר שטובתו האמיתית של הבחור היא שילמד במקום אחר.

והנה, באחד הלילות ישב ראש הישיבה בבית המדרש, שהיה מלא באותה עת בלומדי תורה, ולפתע נכנס לשם אותו אב כאוב. האיש החל להטיח בראש הישיבה דברים קשים כגידים, "מי העמידך ל'ראשות ישיבה'! הלוא אתה עם-הארץ גמור...", וכך המשיך לצעוק ולבייש את ראש הישיבה כיד... הטובה עליו. ירחם ה'.

פניו של ראש הישיבה התכרכמו והאדימו. הוא נפגע עד עמקי נשמתו, אך לא הגיב במאומה, וספג את כל גערותיו של האיש בשתיקה. גם לומדי בית המדרש נותרו מבוהלים במקומם ולא הצליחו להתעשת ולגונן בעד ראש הישיבה, מרוב ההלם והתדהמה שאחזה בהם.

אותו אב כעוס, השבית את שלוות נפשו של ראש הישיבה, שלא היה מסוגל לעצום עין במשך כל הלילה, כי צרבה הבושה את כל ליבו ומאוויו .

לאחר שלא הצליח להירדם במשך כל הלילה, החליט ראש הישיבה ללכת לבית המדרש עוד לפני עלות השחר, וללמוד עד שיגיע זמן תפילת שחרית.

כשנכנס לבית המדרש, הבחין לפתע באברך אחד, שיושב באחת הפינות עם פנים נפולות. דמעותיו ניגרו על ספר התהילים שאחז בידיו, ולחלחו את דפי הספר ואותיותיו...

ראש הישיבה כעת מבין שלא לחינם הזדמן למקום דווקא בשעה זו. הוא פנה אל האברך ושאלו בעדינות מה עובר עליו.

האברך סיפר בכאב: "חלפו כבר שבע שנים מנישואיי, ואני ואשתי עדיין לא נושענו בזרע של קיימא. הנורא מכל הוא, שאתמול עברנו בדיקות מקיפות אצל טובי הרופאים בתחום, והם הודיעו לנו כי אינם רואים שום פתח של ישועה, ומבחינתם ככל הנראה בגלגול הזה לא יהיו לנו צאצאים... לאחר שמיעת הבשורה המרה, כמובן שלא הצלחתי להירדם כל הלילה, והחלטתי לבוא לכאן, כדי לשפוך צקון-לחשי לפני האלוקים".

כעת נעמד ראש הישיבה, וכשדמעות בעיניו פנה אל האברך בהתרגשות: "ראה נא, בזה הלילה נגרמה לי בושה נוראה, שפכו את דמי ברבים, עד כדי כך שלא יכולתי לישון במשך כל הלילה; ובכן, הריני נותן לך במתנה גמורה את כל הזכויות מהשתיקה על הבושות שעברו עלי, ובעזרת ה' בקרוב תיוושע בדבר ישועה ורחמים...".

ואכן - סיים הגר"א בידרמן - הפלא ופלא, כעבור תשעה חודשים, בשבת קודש פרשת 'אמור' תשע"ה, אותו אברך ערך בבית הכנסת 'קידושא רבא', לרגל הולדת בִּתו הבכורה!!

(תלמיד חכם אחד סח את המעשה המופלא למו"ר שליט"א, ושאלו: יש להבין, איך אפשר להעביר לזולת מצוה או זכות, הרי מבואר ברמ"א (יור"ד תחילת סי' רמ"ו), שאדם שלמד תורה, אינו יכול למכור לחבירו מה שכבר למד. ומסתבר שלאו דווקא למכור אלא גם לתת אינו יכול. וכמו שכתב המהר"ם אלשקר (תשובה ק"א) בשם רבינו האי גאון: "וכי מתן שכר של מצוה הוא דבר שישאהו אדם בחיקו וילך כדי שיתן זה מתן שכרו לזה?!".

השיב מו"ר: זכויות ושכר מצוות שכבר נעשו, אי אפשר להעביר, בין במכירה ובין במתנה; אבל אפשר לומר: "ריבונו של עולם, מגיע לי שכר עבור המצוה, השכר שלי יהיה - שפלוני ייפקד בזרע של קיימא"... וככל הנראה לזה נתכוין אותו ראש ישיבה ששמע חרפתו ולא השיב, שלא 'העביר' את שכר המצוה לאברך, אלא ביקש, שהשכר המגיע לו יהיה בכך שאותו אברך ייוושע).

לרכישת ספרי "ופריו מתוק" מהידברות שופס.