"אמא, תודה שנתת לי טיפול תרופתי להפרעת הקשב שלי"

הורים רבים לילדים עם הפרעת קשב עומדים מול הדילמה הזו: האם ליישם את ההמלצה הרפואית לתת לילד תרופה כמו ריטלין או אטנט – או שמא התרופה היא רק לנוחות הסובבים ולא באמת לטובת הילד? קול חשוב בדיון הזה נשמע בשבוע שעבר כאשר אשת התקשורת והסופרת האמריקאית ג'סיקה מקייב פרסמה בדף הפייסבוק ובערוץ היוטיוב שלה מכתב תודה לאמא שלה, שהתעקשה להעניק לה טיפול תרופתי:

"אני רוצה לומר תודה לאמא שלי, ש'סיממה' אותי.

תודה לך. תודה שהקשבת לי כשאמרתי לך שקשה שלי. תודה שעמדת לצידי כשאבא ניסה לפטור את הקשיים ששלי 'כנורמליים'. אני עכשיו יודעת שלהפרעת קשב יש רכיב גנטי וייתכן שהוא הרגיש כך כי יש לו הפרעת קשב בעצמו.

תודה שלקחת אותי לאבחון מתאים כדי שאבין את השוני של המוח שלי ושזה לא אשמתי. תודה שלקחת אותי לפסיכיאטר, חודש אחרי חודש, כדי לקבל מרשם חדש. אני יודעת שהיית עסוקה ובכל זאת מעולם לא אזלה לנו התרופה כי טרחת לקחת אותי לכל תור.

תודה שהתעלמת מהאנשים שמתחו עליך ביקורת. אני יודעת שהיו רבים כאלה.

תודה שהבנת שיש הבדל בין האופן בו אחותי מידי פעם שוכחת להכין שיעורי בית או מאבדת משהו ובין האופן שבו אני מאבדת או שוכחת משהו כמעט מידי יום. תודה שהבנת שעל אף שכל ילד יכול להיות קופצני או אימפולסיבי או מוסח דעת, אני התקשיתי הרבה יותר מילדים אחרי בגילי. אני מבינה היום שזה משום שמוח עם ADHD מתפתח אחרת. את לא ידעת את זה, את לא עשית את המחקר שאני עשיתי, אבל הקשבת לי כשאמרתי לך שאני צריכה עזרה.

בזכותך, קיבלתי את העזרה שהייתי צריכה, הצלחתי יותר בבית הספר, הרגשתי יותר בטוחה בעצמי ומסוגלת למצות את הפוטנציאל שלי. בזכותך, אף פעם לא התחלתי להשתמש בסמים כמו כל כך הרבה אנשים עם הפרעת קשב שאני מכירה. אף פעם לא שקעתי בדיכאון. אף פעם לא התייאשתי מעצמי. אף פעם לא הרגשתי שלא מבינים אותי. את הבנת. את האמנת בי. וכשעיתי את זה, כשלקחת אותי לדוקטור שיוכל להסביר לי מה קורה במוח שלי, הסרתי ממני כל כך הרבה בושה".