הפרשה החסידית לפרשת בהעלותך: רינה וישועה באהלי צדיקים

מי שמסתובב בימים אלה באזור קריית בעלזא בירושלים, מוצא את עצמו בשכונה חדשה, קריה ששינתה את פניה לחלוטין בתוך מספר ימים. רבבות חוגגים מהארץ ומכל נקודה אפשרות ברחבי העולם שוטפים את בנין המרכז העולמי. בכל כמה דקות מתחיל מניין או שיעור תורה.

בתוך כל ההמולה החגיגית הזאת עוצר אותי יהודי ת"ח, שאינו נמנה על החסידים. במשך כל השנה הוא קובע מקום לימודו בבית המדרש. "אולי תסביר לי אתה מה קורה כאן? אני רואה שמחה כ"כ גדולה, אורחים רבים כל כך והשקעה עצומה בכל מה שקשור לחתונה אצל האדמו"ר. מה זה ועל מה זה? זה נראה כאילו כולם קרובי משפחה מדרגה ראשונה".

"אמנם קשה להסביר את התורה כולה על רגל אחת", עניתי לו, "אבל אנסה". והנה הדברים לפניכם, בתמצית מחמת קוצר היריעה:

את גודל מעלת הדביקות והחיבור לצדיקים כבר מצינו בחז"ל, וכפי שפסק הנשר הגדול, הרמב"ם, בהלכות דעות: "מצות עשה להדבק בחכמים ובתלמידיהם, כדי ללמוד ממעשיהם". בהמשך דבריו ממשיך וכותב "לפיכך צריך אדם להשתדל שישא בת תלמיד חכם, וישיא בתו לתלמיד חכם, ולאכול ולשתות עם תלמידי חכמים, ולעשות פרקמטיא לתלמיד חכם, ולהתחבר להן בכל מיני חבור, שנאמר: 'ולדבקה בו', וכן צוו חכמים ואמרו 'והוי מתאבק בעפר רגליהם ושותה בצמא את דבריהם'".

אמנם הבעל שם טוב, מחולל תנועת החסידות, נטל חיוב זה וחידד ביתר שאת את גודל ההכרחיות והנחיצות לכל אחד ואחד, קטן כגדול, להיות דבוק ומקושר בכל לבו ונפשו לצדיק אמת, ולהתחבר אליו בכל מיני חיבור. ולדעת, כי בלתי אפשרי להדבק בה' שהוא אש אוכלה, אלמלא ההתקשרות וההסתופפות בצילו של הצדיק.

עד הבעל שם טוב, היו אנשים מגיעים לתלמידי חכמים לשמוע ממנו דברי תורה, לשאול הלכות וללבן עניינים בתורה. אך לא היה שום חיבור לצדיק מעבר לכך. והרי מדברי הרמב"ם עולה שהחיוב להידבק בחכמי האמת הוא כדי ללמוד ממעשיהם, לאכול ולשתות עמהם, ולא רק לשמוע מהם דברי תורה ופסקי הלכה.

בתורת החסידות הדגישו את היות הצדיק כעין צינור שדרכו משפיעים משמים אוצרות קדושה וטהרה ושפע רוחני. אך לא רק, גם שפע גשמי יורד לעולם דרך הצדיקים, כפי שמובא ומוסבר באריכות בספרי החסידות.לכן יעשה החסיד השתדלות לחסות בצל כנפי הצדיק בחגים ומועדים, כדי להיות קרוב לצינור השפע.

דרגות רבות יש לקשר שבין חסיד לרבו. זוהי התקשרות שבלב פנימה, קשר נפשי עמוק, הקשר תלוי מאד במידת השקעתו של החסיד. ישנם כאלו שלא יעבור עליהם יום מבלי ללמוד ולהגות בתורת האדמו"ר, בפרט בעת שמחה במשפחתו של הצדיק, כפי שאמר הבעש"ט שכשראשי הדור הם בשמחה, הדבר מעורר שמחה בכל העולם. רבי יהודה החסיד, שחי ופעל שנים רבות לפני שהוקמה תנועת החסידות, כתב בספר חסידים: "כשתבוא שמחה או טובה לצדיק, מצוה לשמוח". וכן פירש במצודות דוד על הפסוק במשלי "בטוב צדיקים תעלוץ קריה": "כי הם משפיעים לזולתם מהטובה אשר חלק להם ה'".

ידוע בשם החוזה מלובלין שלכן מי ששמחה בחלקו נקרא "בעל שמחה" – שבכוחו להיות אדון ובעלים על השמחה, לחלק ולתת לאחרים ההשפעות הטובות שנשפעות עליו מלמעלה. וקבלה היתה בידי חסידים ואנשי מעשה, לנסוע לצדיקים בעת שמחתם, משם בוודאי יגיעו ליראת שמים, (רמתיים צופים).

מוסיף ומביא על כך ראיה בספר דבש השדה, שמצינו בחז"ל שכאשר הגיעה סרח בת אשר לבשר ליעקב אבינו שעוד יוסף חי וכי הוא מלך במצרים, מגודל השמחה בירך אותה יעקב אבינו שתחיה לעולם, ובאמת נתקיים בה, כמו שמצינו במדרשים שסרח בת אשר האריכה ימים ונכנסה לארץ ישראל, וגם אחר המשיכה לחיות לעולם בגן עדן. וכן גם בבת שבע, כשנתבשרה מדוד המלך שבנה שלמה ימלוך, השתחוותה לו ואמרה "יחי המלך דוד לעולם". ואכן נתקיים הדבר, כי "דוד מלך ישראל חי וקיים".

כל אחד משתתף מדי פעם בשמחת חברו כאשר יש ביניהם קירבה כלשהי. בזה מראה האדם אות ידידות ומזדהה עמו, ששמחת חברו היא גם שמחתו. עם זאת, ברור שהשתתפות זו אינה מתקרבת להרגשתו של בעל השמחה עצמו. הלא הוא מרגיש אושר פנימי עילאי שכלל אי אפשר לתארו במילים, לבו גדוש ועולה על גדותיו מרוב שמחה והודיה לה' על שזכה להגיע לרגע נעלה זה.

אמנם בני המשפחה הקרובים, השתתפותם אינה רק כהזדהות עם בעל השמחה, אלא נחשבים הם כבעלי השמחה, וככל שתגדל קירבת המשפחה כן תגדל ההשתתפות בשמחה.

החסיד אצל רבו אינו כמשתתף גרידא בשמחה, אלא הוא כבן משפחה קרוב מאד. החסיד, המקושר בכל נימי נפשו, מרגיש כאילו הוא מכניס את בנו לחופה. רק ננסה לתאר לעצמנו רבבות אנשים אשר מכניסים כל אחד את בנו לחופה בו זמנית, הלא השמחה תרקיע שחקים, והעיר תהפוך את פניה מגודל השמחות.

אלה הדברים, על רגל אחת.

פרשת השבוע מתחילה עם מצוות הדלקת הנרות "בהעלותך את הנרות". ספרי החסידות מבארים שהכוונה הפנימית בפסוק הוא על נשמות בני ישראל שנמשלו לנרות, ככתוב "נר ה' נשמת אדם". הכהן הגדול שהוא צדיק הדור, לו ניתן כוח מיוחד להעלות ולרומם את הנרות-הנשמות, להדליק את האור הגדול בכל אלה המחוברים ומקושרים אליו.

הכותב הינו מנהל רוחני ומרצה בארגון הידברות וראש כולל אהבת תורה.