זוג הנעליים המרופטות והמאובקות הונחו אחר כבוד ב... ויטרינה

"את הסיפור הבא שמעתי מאדם שהכיר את הנפשות הפועלות", פותח הרב שבתי סלבטיצקי את טורו השבועי בעלון 'קרוב אליך'. "בזמן השואה, כשהיהודים נשלחו למחנות לקחו להם את הבגדים והנעליים ונתנו להם ללבוש סחבות.

"היה זה באחד המחנות. בכל יום היהודים קמו לפנות בוקר וצעדו אל מחוץ למחנה לחטוב עצים. זה היה בחורף, וירד שלג. לאחד היהודים נפרם שרוך הנעל בדרך ונקרע. השומר הגרמני האכזר ראה שלאותו יהודי אין שרוך, ואמר לו: "איך אתה הולך עם נעל לא קשורה? תשרוך מיד את הנעליים". היהודי התכופף, וניסה לקשור את הנעל ללא הצלחה. אמר הנאצי: "ככה לא הולכים. אם אין לך שרוך, תוריד את כל הנעל". הוריד היהודי את הנעל והם המשיכו לצעוד. כמה רגעים לאחר מכן חזר הנאצי ואמר: "זה לא מספיק טוב. רגל אחת עם נעל, ורגל שנייה בלי נעל? זה לא יכול להיות, סדר צריך להיות. תוריד גם את הנעל השנייה, ששתי הרגלים יהיו אותו הדבר". היהודי הזה הלך בשלג בלי נעליים. הרגליים קפאו, נדבקו לשלג, והשלג שרף וחתך. התחיל לרדת לו דם מהרגליים. לכל החברים כאב הלב, אבל מה הם היו יכולים לעשות? בסיום יום העבודה הם חזרו למחנה, והיהודי השתטח ארצה עם כאבים עצומים", ממשיך הרב סלבטיצקי את הסיפור הכואב.

"באותו צריף היה יהודי, שלפני המלחמה הצליח להבריח יהלום: הוא ביקש מרופא שיניים שיחביא את היהלום בתוך השיניים שלו, לכל צרה שלא תבוא. כאשר הגיע למחנה היו לו נעליים ישנות וקרועות והוא סבל מאוד מהקור. הוא לקח חתיכת עץ, הוציא בכוח את היהלום מהשיניים ושיחד את אחד השומרים כדי שייתן לו זוג נעליים.

"אחרי זמן מה, השומר חזר והביא לו לא סתם נעליים, אלא זוג מגפיים חמות עם פרווה. היהודי ראה את חברו בלי נעליים סובל מאוד ורגליו נוטפות דם. הוא קם ממקומו ורצה לתת לו את הנעליים הישנות שהיו לו. תוך כדי שהוא הושיט את הנעליים לחברו, האיר בו החלק האלוקי שבו. במקום לתת לו את הנעליים הישנות, הוא לקח את זוג המגפיים החדשות עם הפרווה ונתן אותן לחבר שלו. לעצמו הוא הסתפק בנעליים הקרועות. החבר לא הסכים לקבל, אבל הוא לחץ עליו והתעקש, ולבסוף קיבל הפצוע את המגפיים", ממשיך הרב סלבטיציקי את הסיפור המפעים.

"אותו יהודי שנתן את המגפיים שרד את המלחמה, ואחריה הגיע לארצות הברית ונהיה איש עסקים עשיר", ממשיך הסיפור. "באחד הימים הוא קיבל בדואר חבילה מישראל. כשהוא פתח אותה הוא ראה זוג מגפיים, ופרץ בבכי. אלה היו המגפיים שהוא העניק לאותו חבר במחנה. הוא הבין שהחבר כנראה מצא אותו, ואכן כעבור כמה ימים החבר התקשר אליו. "מישהו סיפר לי שאתה בחיים", אמר בהתרגשות, "האם נוכל להיפגש"? "בוודאי" צעק חברו.

"כעבור כמה ימים הם נפגשו, ואנחנו יכולים לתאר לעצמנו איזה מפגש מרגש היה להם שם", מציין הרב סלבטיצקי. "בסופה של הפגישה, הושיט החבר המארח את המגפיים לחברו משכבר ואמר לו 'זה שלך, תשמור על זה, אני נשאר עם הנעליים הקרועות', והוא הורה באצבעו על ארון ויטרינה יפה שעמד בסלון. בארון היו מונחים כלי כסף רבים, אך באמצע הארון, במקום הכי מכובד, היו מונחות הנעליים הקרועות, המאובקות והמלוכלכות...

"כעבור כמה שנים הוא נפטר, ובצוואתו ביקש שיקברו אותו עם הנעליים לצדו. "כשאעלה לשמיים, אני רוצה שזה יהיה איתי", ציין.

הרב סלבטיצקי מסיים את הסיפור בשאלה: "למה? הרי בחייו הוא עשה הרבה מצוות, נתן צדקה והתפלל. אך רק פה הוא הרגיש שהוא עשה משהו מעבר לעצמו.

"זהו המסר הראשון של ברית המילה, אשר זכותה עומדת לנימול לנצח נצחים – אתה רוצה להיות יהודי? כל פעם שאתה מקלף עוד חלק מהקליפה, אתה נהיה יותר יהודי", מסביר הרב סלבטיצקי.

"אנחנו צריכים לחשוב בכל יום לעשות לכל הפחות איזו מצווה קטנה באמת. מצווה שמוציאה אותי מעצמי", הוא מבהיר את מהותו של כל יהודי, ושואל: "מתי אדם מרגיש יותר ערך, ומתי אדם נהנה יותר – כשהוא מעשן, או כשהוא מצליח להפסיק לעשן? מתי אנשים מעריכים אותו יותר – כשהוא מעשן או כשהוא מפסיק? מתי העיניים שלו נוצצות והפנים שלו זוהרות, כשהוא אומר 'אני מעשן' או כשהוא אומר 'הפסקתי לעשן?'", שואל הרב בלי לצפות לתשובה.

"העוצמה שיש לאדם ששולט על עצמו מגלה את הכוחות הפנימיים שלו, מרימה אותו, ומגלה שהוא יכול להתגבר על האגו שלו ולהיות מה שהוא באמת. לכן אנחנו ממשיכים כל יום את הברית שלנו – זו מצווה נמשכת. לא עושים אותה רק פעם אחת, אלא היא נמשכת כל יום, כל רגע, כל החיים", מסיים הרב סלבטיצקי את דבריו הנוקבים.