הרב יצחק יוסף לפרשת בהעלותך: הנאה ממעשה שבת

היא קודש ואין מעשיה קודש

א. כאמור בשיעור הקודם, בגמרא (בבא קמא עא.): נחלקו רב אחא ורבינא בדין מעשה שבת - תבשיל שהתבשל בשבת - אם אסור מהתורה או מדרבנן, האם מה שנאמר בתורה "ושמרתם את השבת כי קדש היא לכם", מאן דאמר דאורייתא, סובר מה קודש - קרבן - אסור באכילה, אף מעשה שבת אסור באכילה. מאן דאמר דרבנן סובר "היא" קודש ואין מעשיה קודש. ובגמרא חולין (צג:) וכן בפסחים (עד:) אמרו: כל מקום שחולקים רב אחא ורבינא ולא כתוב מי אמר מה, רק "חד אמר כך וחד אמר כך", רב אחא מחמיר ורבינא מיקל. והלכה כרבינא שמיקל, כי רבינא היה בתרא, והלכה כבתראי. ולפי זה בדין מעשה שבת שנחלקו אם זה איסור דאורייתא או דרבנן, רבינא הוא המיקל והלכה כמותו שמעשה שבת דרבנן. כך כתב המבי"ט בקרית ספר, הביאו השדי חמד (מערכת מ כלל צה, דף תקט ע"ג). וכן פסק רבי יהודה עייאש במטה יהודה (סי' שיח ס"ק א). וכן פסק הרב משה פיינשטיין בשו"ת אגרות משה (חאו"ח סימן קכג), שמה שהתבשל בשבת אסור מדרבנן בלבד, כי היא קודש ואין מעשיה קודש. ויש בזה כמה נפקא מינה להלכה.

גנאי לאכול איסור

ב. הלבוש סובר שהנאה ממעשה שבת אסורה מהתורה. וכן כתב בספר דמשק אליעזר (חולין דל"ו ע"א), והביאו בספר יד מלאכי (כלל תקסד), ומסביר שכאן לא נאמר הכלל שהלכה כרבינא שמיקל, כיון שהוא מידי דאכילה, וגנאי הוא לו שיאכל מדבר אסור, כי גופו מתגדל ממה שאוכל, ולכן צריך להחמיר כרב אחא שמעשה שבת דאורייתא.

הגנאי הוא בחפצא ולא בגברא

ג. על טענה זו שיש גנאי במה שמתגדל גופו מאיסור, יש להשיב, שכאן האיסור הוא רק ב'זמן' שהתבשיל התבשל בשבת, כי התבשיל עצמו הוא מותר, הבשר היה חלק בית יוסף[1], ורק הזמן שהתבשל בו הוא שגרם לאיסור, אם כן אין כאן איסור ב'חפצא', רק על ה'גברא', ובאופן זה אין להחשיב שגופו התגדל מאיסור.

איזו תקלה לא באה לצדיקים

ד. יש דוגמא לזה בתוספות (גיטין ז.): אמר רבי אבהו לעולם אל יטיל אדם אימה יתירה בתוך ביתו, שהרי אדם גדול - רבי חנינא בן גמליאל - הטיל אימה יתירה בתוך ביתו והאכילוהו איסור גדול. הגמרא מקשה, וכי יתכן שהאכילוהו איסור, והרי אפילו בהמתם של צדיקים אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידם, ידוע המעשה בחמורו של רבי פנחס בן יאיר שלא רצה לאכול שעורים שלא עישרו אותם (חולין ז רע"ב), ואם כן צדיקים עצמם לא כל שכן? אלא ביקשו להאכילו איסור גדול - אבר מן החי - ולבסוף לא האכילוהו. מסביר רש"י ששחטו בהמה, ונאבד אבר אחד, וכשראו כך עבדיו פחדו ממנו וחתכו אותו אבר מבהמה אחרת, וכמעט נכשל באיסור גדול, וברגע האחרון שמרו אותו מן השמים שלא יאכל. ומכאן ילמד אדם להשרות רוגע בבית ולא להטיל פחד על אשתו ובניו ובנותיו. התוס' שם מקשים ממה שאמרו במסכת שבת (יב:), על רבי ישמעאל בן אלישע שעבר על גזירת חכמים שלא לקרוא לאור הנר כשאין מישהו עמו ששומר עליו, שמא יטה את הנר, וקרא והטה[2], וכתב בפנקסו שכשיבנה בית המקדש יביא קרבן חטאת שמנה. והלא אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים? אלא רק כשאוכל איסור ומתגדל גופו מהאיסור זהו גנאי, ובזה אין מביא תקלה. ועוד מקשים התוספות ממה שאמרו בראש השנה (כא.): לוי הזדמן לבבל, וראה שאוכלים תבשיל בי"א תשרי, במוצאי כיפור, אבל באמת זה היה י' בתשרי, כי עיברו את חודש אלול, היום לעולם אלול חסר, אבל אז עיברו את החודש, אמר להם: "בסים תבשילא דבבלאי ביומא רבה דמערבא", במקום לומר כל נדרי כמו בארץ ישראל אתם אוכלים חמין. אמרו לו אתה שמעת בעצמך מבית הדין? לא שמעתי מבית דין מקודש. המשיכו לאכול. והלא אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים, ובבבל היו חכמים, 'איכא סבי בבבל' (ברכות ח.). אלא מכיון שהאיסור לא היה ב'חפצא', התבשיל עצמו היה כשר ורק הזמן הוא שגרם את האיסור אין בזה גנאי כל כך כמו מאכל האסור בעצמו.

אם יש שמירה לצדיק ממשהו חמץ

ה. אומרים בשם האר"י ז"ל, שמי שנזהר ב'משהו חמץ', מובטח לו שלא יחטא כל השנה. ואם רבי ישמעאל קרא והיטה, בודאי שלא נזהר ב'משהו חמץ', והלא אין הקדוש ברוך הוא מביא תקלה על ידי צדיקים? אבל צריך לומר שאולי נכשל רק בחמץ שהתערב, ביבש חד בתרי בטיל, ובלח בטל בששים, ורק מדרבנן לא בטל, ולכן אין כאן איסור 'חפצא', ורק איסור 'גברא', ובזה אין שמירה מיוחדת שלא יכשל.

אין סתירה לבחירה

ו. לכאורה מה שמבטיח האר"י ז"ל זה סותר את הבחירה, הרמב"ם (פ"ה מהלכות תשובה הלכה ג) כותב שענין הבחירה להיות צדיק או רשע זהו עיקר גדול, והוא עמוד התורה והמצוה. ולכן מי שעובר עבירה לא מקבל מיד עונש, כי אז לא היה בחירה, כי היו רואים כולם איך שפלוני חטא ונענש, לכן אין עונש מיד ולא שכר מיד. ואם כן איך מבטיח האר"י ז"ל שלא יחטא כל השנה? אלא שיהיה לו יותר סייעתא דשמיא שלא לחטוא, אבל אם ירצה לחטוא אף אחד לא ימנע בעדו. רק מהשמים ישמרו עליו שלא יחטא בלא כוונה, כמו שקורה לפעמים שאדם עובר ברחוב בשבת ולפתע נדלק פרוז'קטור, או שהולך ברשות הרבים במקום שאין עירוב, ונכנס לו עפר בתוך הנעליים ומטלטל אותו ארבע אמות ברשות הרבים, מחטא כזה ישמרו אותו מהשמים.

דנו אותו על עפר בנעליים

ז. מהרח"ו בשער הכוונות (בענין שחרית של שבת, דף עד ע"ד) מספר: הגיד לי מורי [האר"י] ז"ל, כי פעם אחת הראו לו בהקיץ חכם אחד גדול בדורו, מן הדורות הקודמים אלינו, שהיו דנים אותו בשמים על שפעם אחת היה הולך בדרך ביום שבת, ונכנס מאליו מעט עפר בתוך מנעלו בלתי כוונה, ולא נזהר להסירו, והלך בו ארבע אמות ברשות הרבים, וכאשר הגיע זמן החכם ההוא להעלותו מדרגה למעלה מן המדרגה שהיתה לו עד אז בגן עדן, אז דנו אותו על כך ובפעם הראשונה לא נענש על דקדוקי מצוות כאלה, ורק עתה שרצו להעלותו למדרגה עליונה יותר היו דנים ומענישים אותו על דקדוקי מצוות כאלה.

צריך לחזק את ידם

ח. זה מדובר כשאין עירוב, אבל אם יש עירוב זה מיקל את האיסור, ולכן כל מקום שעושים עירוב צריך לחזק את ידם. הייתי עכשיו בחוצה לארץ, ורוצים לעשות שם עירוב, אבל יש כמה אברכים קיצוניים שמוחים על כך, כיון שלדעת מרן יש רשות הרבים דאורייתא ולא מועיל העירוב. גם בזמנו היה רעש גדול על העירוב, הרב יוסף רפול שליט"א ורבי ברוך בן חיים זצ"ל התנגדו לעירוב, כי כאשר אין עירוב אנשים לא מטלטלים כלל, אבל כשיהיה עירוב יתחילו לסמוך עליו. אבל מרן זצ"ל הורה לעשות עירוב, כדי להציל את אותם שמטלטלים בלאו הכי.

פשט דברי מרן

ט. פשט דברי מרן השלחן ערוך (סימן שמה סעיף ז) שרחוב ברוחב שש עשרה אמה הוא רשות הרבים דאורייתא, ולא מועיל לו עירוב. ומי שסומך על העירוב הוא סומך על הדעה השניה שם שרק רחוב שעוברים בו ששים רבוא כל יום הוא נחשב רשות הרבים. וזה לא מצוי כמעט, אלא רק ברחובות הגדולים בחוצה לארץ.

ששים רבוא

י. לפני כמה שנים הייתי בניו יורק ונפגשתי עם הרב מנשה קליין זצ"ל בעל 'משנה הלכות', והוא סיפר לי דבר מענין, שהוא בדק כמה אנשים עוברים כל יום ב'אושן פארקו', זה כביש רחב מאוד עם ששה נתיבים מכל צד, והכביש ארוך מאוד כאורך הגלות, ומגיע עד האוקיינוס, תלמיד שלו עמד שם יום שלם וספר, ולא הגיע לששים רבוא. זה חידוש, כביש זה יש בו כל הזמן נוסעים וקשה להאמין שאין שם ששים רבוא. וכן 'אושן דליזה' הוא רחוב רחב וארוך, שם נראה שהוא רשות הרבים לכל הדעות.

דוקא מפולש

יא. לדעת החזון איש (סי' קז אות ה והלאה) רשות הרבים דאורייתא צריך להיות רחוב מפולש מעבר לעבר, ולדבריו אין היום כמעט רשות הרבים דאורייתא, כי כל הרחובות אינם מפולשים, למשל רחוב יפו, בסופו הוא מתפצל ופונה לכמה רחובות. ומרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר (ח"ט חאו"ח סימן לג אות ו) הביא לו סייעתא מכמה ראשונים, שכל שאינו מפולש אינו דומה לדגלי מדבר ולא נחשב רשות הרבים דאורייתא.

דוקא ברגל

יב. יש עוד קולא לפי מה שכתב בשו"ת בית אפרים (סימן כו) חידוש, שאם הרבים עוברים שם בעגלות או במכוניות, גם כן אינו נחשב לרשות הרבים אלא לכרמלית, כיון שאינו כדגלי מדבר. סברא זו חזי לאצטרופי, ולכן דעתו של מרן זצ"ל היתה לעשות עירוב בברוקלין. והחרדים לדבר ה' יחמירו שלא לטלטל, אבל מאידך צריך להשתדל למנוע את הרבים ממכשול.

החרדים יחמירו

יג. גם אני הייתי בכמה מקומות בחו"ל, ושאלו אותי אם לעשות עירוב. אמרתי להם: אנחנו הולכים בדרכו של מרן שהורה לעשות. הקשו לי: אבל רב פלוני שהוא רב חשוב מתנגד לעירוב. אמרתי להם: גם הרב ברוך בן חיים היה רב חשוב והתנגד, ואף על פי כן כאשר מרן היה באחד הביקורים שלו בברזיל, ראה שיש יהודים חלאבּים שהולכים בלי כיפה, מפחד. כשהייתי שם למדנו אחרי התפלה, וראיתי שיש יהודי אחד שהוא בקי בפוסקים, ונהניתי ממנו, בצהריים ראיתי אותו בלי כיפה, עם קרחת... שאלתי: איפה הכיפה? אמרו לי שהם מפחדים שם שלא לבלוט בתור יהודים. בארץ הכיפה יותר הכרחית, מי שחובש כיפה זה משייך אותו לצבור השומרי תורה ומצווות. ויש כאלה בחו"ל שהיו באים עם הכיפה או מטפחת בכיס, וכן יש שבאים עם המפתחות של הבית, והעירוב מונע אותם מאיסור. ב"ה שמעו למרן ועשו עירוב, בניגוד לדעת רבנים אחרים. אלא שמרן כתב להם מכתב שהחרדים לדבר ה' יחמירו שלא לסמוך על העירוב.

מחמיר או חמור

יד. מרן זצ"ל מעולם לא טלטל ברשות הרבים. כשהיינו קטנים היינו לוקחים לו את הספר או את המפתח, וכשגדלנו הנכדים לקחו לו. וגם אחר כך שכתב ביביע אומר הנ"ל צדדים להקל, זה רק בתור 'סמך' למקילים, אבל עדיף להחמיר. מי שקשה לו יטלטל בשינוי, יניח את המפתח בחגורה, או בכובע, או בנעליים, כשמטלטל בשינוי איסורו דרבנן, ובדרבנן ניתן לסמוך על המקילים. וכן כשהולך עם אשתו, והיא עולה עם העגלה ברחוב יחזקאל בירושלים, עליה קשה והיא בהריון, עזוב תעזוב עמו, 'בעליו עמו', אבל אם הוא מחמיר ולא עוזר לה, זה לא מחמיר זה חמוֹר... [א.ה ראה הבהרה לזה לקמן פרשת קרח סעיף כט].

מתעסק

טו. כאמור, מי שנזהר ממשהו חמץ תהיה לו סייעתא דשמיא שלא יכנס לו עפר בנעליים ויעבור על הוצאה בשבת. אבל באמת גם אם יטלטל את העפר במקום שאין עירוב, יש בזה ספק אם נחשב שעבר עבירה, כיון שהוא בגדר 'מתעסק' ואינו מכוין כלל למלאכה. נחלקו בזה הגאון רבי עקיבא איגר (שו"ת רע"א ח"א סימן ח) והרב מנחת ברוך (חאו"ח סימן ט), והבאנו את דברי האחרונים בזה בילקוט יוסף כרך ג (עמ' נא), המסקנא היא שאין כאן חילול שבת כלל, כך נפסוק בעולם הזה, ועל פי זה יפסקו בשמים, וכך לא יענישוהו. וכן מי שנשען על הקיר ולא שם לב שהוא לוחץ על המתג ונדלק האור, הרי זה בגדר 'מתעסק'. וכן אם נשען על מכונית, ולפתע "ותהום כל העיר", האזעקה התחילה להרעיש, "ואשמע אחרי קול רעש גדול", הוא לא התכוין לכך, זה 'מתעסק'. וכן אם היה בכיור סיר עם קצת מים, אבל הוא חשב שהסיר ריק, פינה את הכיור והניח אותו על הפלאטה, והנה לאחר כמה שעות הוא שומע זמזום מהסיר, נמצא שהוא בישל את המים בלי כוונה, הרי זה 'מתעסק'.

מה זה תיקון

טז. כאמור, להלכה 'מתעסק' לא נחשב חילול שבת, ולפי זה יהיה מותר לו ליהנות ממעשהו. אבל בכל זאת טוב שיקבל על עצמו איזה תיקון למה שיצא מתחת ידו. מה זה תיקון? כותב הגאון רבי ישמעאל הכהן בשו"ת זרע אמת (חאו"ח סימן פט) - היה לפני 250 שנה - שבזמננו אין להכביד בתעניות וסיגופים כיון שהגופות חלשים, ואם יתענה לא יוכל ללמוד טוב, ולכן אין צורך לעשות תיקונים על ידי תעניות, וכמה אחרונים העתיקו דבריו. גם מרן זצ"ל סבר כך, כשהיו באים אצלו בעלי תשובה היו מספרים לו על עוונות שעשו, הרב היה שומע אותם, ואחר כך היה בוכה על כך שיש כאלה מעם ישראל שהגיעו לעבירות כאלו, ומרן היה אומר להם להוסיף בעסק התורה, אם הוא רגיל ללמוד בבוקר שילמד גם בערב, וכן על זה הדרך. וכן מי שחילל שבת דרך 'מתעסק', יוסיף עוד חצי שעה בלימוד התורה.

שלחו לי מכתב

יז. כך כתבנו בילקוט יוסף (שבת ג' עמ' רמד) לפני עשרות שנים, לגבי מי שהרים את המכסה מהקדרה שעל הפלאטה וטפטף מהמכסה על הפלאטה, יש כאן חשש בישול של אותן טיפות, ולכן יעשה תיקון על ידי שיוסיף בלימוד התורה. שלחו לי מכתב ושאלו: והלא אין כאן איסור כיון שזה מתעסק. ועוד, שיש אומרים שאין בישול אחר בישול בלח. ועוד שזה בגדר 'מצטמק ורע לו'. ועוד, שזה 'חצי שיעור'. ועוד, שהטיפות הללו נשרפות, וזה פסיק רישיה דלא איכפת ליה. אבל באמת איזה הפסד יש במה שילמד יותר תורה?! נכון שמעיקר הדין אין איסור, אבל יש מקום לומר שכל אחד נידון לפי דרגתו, כפי שכתב מהרח"ו שבשמים מקפידים גם על דבר כזה, ואם ירצה להתקדם יותר ידקדקו אתו גם על זה, לכן כשילמד תורה יכוין לכפר גם על חשש זה.

ראיה שזה איסור גברא

יח. כאמור, תבשיל שהתבשל בשבת אינו אסור באיסור 'חפצא' רק באיסור 'גברא', המאכל כשר, רק אסור לנו לאוכלו, והראיה לכך, שמותר לאכול אותו מיד במוצאי שבת. אם בישל במזיד אסור למבשל עולמית, אבל לאחרים מותר מיד במוצאי שבת, ואם בישל בשוגג מותר בין לו בין לאחרים מיד במוצאי שבת. אם גוי בישל בשבת עבור יהודי, התבשיל אסור גם במוצאי שבת עד שיעבור זמן 'בכדי שיעשו', אם משך הבישול נמשך שעה, מותר לאכול את התבשיל רק שעה לאחר צאת השבת, [כמובן באופן שאין איסור משום בישולי גוים], כיון שיש חשש שאם נתיר לו מיד בצאת שבת הוא יאמר לגוי לכתחילה לבשל לו בשבת כדי שיהיה מוכן לו בצאת השבת. אבל יהודי שבישל בשבת לא צריך להמתין 'בכדי שיעשו', כי אין חשש שיאמר לו לבשל בשבת.

הנאה מדבר שיש בו מחלוקת

יט. לדעת רש"י (שבת כ.) אין איסור בישול בדבר שמבושל כמאכל בן דרוסאי, כלומר שהיה מבושל חצי בישול. אבל לדעת הרמב"ם (פרק ט מהלכות שבת הלכה ג) תבשיל שהיה מבושל כמאכל בן דרוסאי, ובא וסיים את בישולו בשבת, חייב משום מבשל. וכך פסק מרן השלחן ערוך (סימן רנז סעיף ד). מה הדין בדיעבד שעבר וגמר את הבישול בשבת? כותב הפרי מגדים (סימן שיח א"א סק"י) שמותר, ואומר כלל: כל מקום שהפוסקים חולקים ביניהם אם מותר או אסור בשבת, למרות שאנחנו מחמירים לכתחילה כהרמב"ם ומרן, אבל בדיעבד ספק דרבנן לקולא, שהרי הלכה כרבינא שמעשה שבת דרבנן, היא קודש ואין מעשיה קודש. וכן כתבו כלל זה התוספת שבת, והמשנה ברורה (סי' שיח סק"ב) ועוד אחרונים.

בישולי גוים במומר

כ. בשו"ת הר צבי (ח"א סימן קפג) חידש מדעתו, שמעשה שבת נחשב איסור 'חפצא', בגלל שאותם החילונים - שה' יתברך יחזיר אותם בתשובה - אין להם שום פחד מה' יתברך, הם בגדר מומרים, ועושים את האוכל כאיסור חפצא. נחלקו הפוסקים אם יש דין בישולי גוים במומר, להלכה אין איסור בישולי גוים. אפילו אם מחלל שבת בפרהסיא יבוא ויבשל לנו ביום חול, כמובן נשגיח עליו שהכל יהיה כשר ולא יכניס לנו איסור בכוונה, מותר לאכול ואין איסור בישולי גוים, כך המסקנא בשו"ת יביע אומר ח"ה (חו"ד סימן י). ולכן תמוה מה שמחדש ההר צבי שיש איסור חפצא במומר.

פלפול קל

כא. מדברי רש"י בכריתות (יד ע"א) משמע שכל איסור תורה הוא חפצא, ולפי זה כתב בשו"ת תורת חסד מלובלין[3] (חאו"ח סי' לא אות ה), שמשמע מכאן שכל איסור דרבנן זה איסור גברא בלבד. וכן הסכים בספר נתיבות המשפט (סי' רלד סעיף ב). מרן זצ"ל בשו"ת יביע אומר ח"א (חיו"ד סי' יד אות ח והלאה) מביא אותו, ומפרש לפי זה כמה דברים, זה פלפול קל ואפשר להבין אותו.

מודעה ביום ליום

כב. כותב מרן השלחן ערוך בחושן משפט (סימן רלד סעיף ב, ג), שמי שמכר בשר והתברר שהיה טריפה[4], צריך לעשות מודעה בעיתון 'יום ליום': מי שקנה יחזיר את הבשר, ויחזירו לו את הכסף. בא אחד שכבר אכל את הבשר ודורש את הכסף, מרן מחלק בין איסור דאורייתא לאיסור דרבנן, בדרבנן - כגון בישולי גוים - חייב הקונה להחזיר את מה שקנה כדי לקבל את הכסף, אבל באיסור דאורייתא אפילו כבר אכל יחזיר לו את הכסף. מדוע, 'אכל לקה ושילם'? אלא כשאכל איסור דאורייתא צריך לעשות תשובה וכפרה, לכן אין כאן הנאה, וצריך להחזיר לו את הכסף. אבל אכל בישולי גוים או שאר איסורי דרבנן, אין צריך כפרה. כך מסביר הרב נתיבות המשפט. אבל שואל מרן ביביע אומר, היא גופא קשיא, מדוע איסור דאורייתא צריך כפרה ואיסור דרבנן אין צריך כפרה? ומסביר שאיסור דאורייתא הוא איסור חפצא, והגוף מתגדל מאיסור, אבל באיסור דרבנן הגוף לא התגדל מאיסור כיון שהוא איסור גברא, ולכן אין צריך כפרה.

קטן מותר לשתות לפני הקידוש

כג. ולפי זה מרן ביביע אומר (ח"א חיו"ד סימן ד) מסביר עוד כמה דברים. הבית יוסף אורח חיים (סימן רסט) מביא בשם הגהות מימוניות שמותר לתת לקטן לשתות לפני הקידוש. והטעם הוא לפי שכל איסור לאו הוא איסור חפצא, ולכן גם לקטן אין לתת, וכמו שדרשו חז"ל מהפסוק "לא תאכלום" לא תאכילום (יבמות קיד.), אבל במצות עשה שהיא מצוה על הגברא, את הגדול חייבו, את הקטן לא חייבו, ולכן גם לשתות לפני הקידוש שהוא מחמת העשה של הקידוש, אין איסור לקטן.

מצות עשה שהזמן גרמא

כד. ולפי זה מובן מדוע נשים פטורות ממצות עשה שהזמן גרמא[5]. יש הסברים על פי המוסר, אבל לפי המבואר ביביע אומר מובן, מצות לא תעשה היא איסור חפצא, כמובן שהאיסור הוא על הגברא, אבל מתחיל מהחפצא, ומכיון שזה נאסר, גם לאשה זה אסור, אבל מצות עשה היא חובת גברא, והתורה הטילה את החיוב רק על האיש ולא על האשה, כיון שהיא עסוקה בצרכי הבית ובני הבית, ואינה פנויה לקיים מצות סוכה, ולולב, ושופר, וקריאת שמע, ופסוקי דזמרה, וכן על זה הדרך.

איסור דרבנן לקטן

כה. יש מחלוקת בפוסקים אם מותר לתת לקטן איסור דרבנן. למשל ילד שאכל קציצת בשר, ואחרי שעה רוצה לישון, אבל הוא צריך לשתות חלב כדי לישון, הרמב"ם (פי"ז מהל' מאכלות אסורות הכ"ז) אוסר לתת לקטן אפילו איסור דרבנן. וכן פסק מרן השלחן ערוך אורח חיים (סימן שמג). אולם להרשב"א (שבת קכא.) והר"ן (ריש יומא) מותר לתת לקטן איסור דרבנן, אפילו שהגיע לחינוך, כבן שש בערך. לשיטתם מובן כיון שאיסור דרבנן הוא איסור גברא, ולכן לא הטילו את האיסור על קטן, אלא על גברא גדול. אבל הרמב"ם לכאורה סובר שאיסור דרבנן גם הוא איסור חפצא. אבל זה לא מוכרח, לעולם הרמב"ם יודה שאיסור דרבנן הוא איסור גברא, לא מסתבר שחכמים יאסרו את החפצא, זה חזק מדי, אבל "כל דתקון רבנן כעין דאורייתא תקון" (פסחים ל:), כשם שאסור לתת לקטן איסור דאורייתא, כך אסור לתת לו איסור דרבנן.

לתת לקטן איסור דרבנן השנוי במחלוקת

כו. באיסור דרבנן שיש בו מחלוקת, כגון בישולי גוים בבית הישראל, יש אומרים שכל האיסור דוקא בבית הגוי. אמנם מרן השלחן ערוך יורה דעה (סימן קיג סעיף א) פסק שגם בבית הישראל אסור, אבל כשאין משהו אחר לתת לקטן לאכול, מותר לתת לו את התבשיל הזה, כי מה שמרן פסק כהרמב"ם שגם איסור דרבנן אסור לתת לקטן, זה בדבר האסור לכל הדעות, אבל דבר שיש בו מחלוקת הרי יש לנו ספק ספיקא, שמא כדעת המתירים, ואם כהאוסרים שמא כדעת הרשב"א והר"ן שמותר לתת לקטן איסור דרבנן.

קידוש בבית הכנסת

כז. יש ראיה לזה מדברי מרן הבית יוסף אורח חיים (סי' רסט), יש שם מחלוקת אם עושים קידוש בבית הכנסת, כי בזמן התלמוד היו אורחים שאוכלים בבית הכנסת והיה זה קידוש במקום סעודה, אבל בזמן הזה שאין שם אורחים נחלקו אם מותר לשתות את היין שם מכח אותה תקנה, או שאסור לשתות כיון שנחשב ששותה קודם קידוש. ומסקנת הבית יוסף שגדול לא ישתה אלא יתן לקטן לשתות, כיון שזהו איסור דרבנן השנוי במחלוקת.

גם על איסור דרבנן צריך כפרה

כח. מה שאמרנו שהעובר על איסור דרבנן הרי זה נחשב כאיסור גברא ואין צריך כפרה, זה לשיטת נתיבות המשפט, אבל האור שמח (פ"א מהלכות גירושין הלכה יז) חולק וסובר שגם באיסור דרבנן צריך כפרה. והרב ביביע אומר (ח"א חיו"ד סימן יד אות ט והלאה) מביא להקת פוסקים שסוברים כהאור שמח. גם בספר סוכת דוד (יבמות ז:) סובר כך. וכך המסקנא, שהעובר על איסור דרבנן גם כן צריך תשובה וכפרה, וכפרתו היא שיוסיף עוד חצי שעה של לימוד תורה במשך כמה חדשים, ושב ורפא לו. ואם כן, לפי זה מי שאכל דבר שנעשה בשבת, למרות שעבר על איסור דרבנן, היא קודש ואין מעשיה קודש, מכל מקום צריך תשובה וכפרה.

קבלת קהל בשעה 2 בלילה

כט. לפני 55 שנה או יותר, מרן זצ"ל היה גר ברחוב אלקנה בירושלים, וסמוך לביתו ברחוב חנה היתה ישיבת 'טשעבין'[6], והנה בליל שבת אחד בשעה שתים בלילה, באו שני בחורים מהישיבה לשאול שאלה את הרב, טיפסו על הגדר וראו דרך החלון שהרב עדיין לומד, באו ודפקו בדלת, קבלת קהל בשעה שתים בלילה... התברר שהבחור התורן שהיה ממונה על סיר החמין לא היתה לו יראת שמים כל כך, באמצע הלילה ראה שנגמרו המים בסיר החמין מילא ספל מים מהברז, ויפן כה וכה וירא כי אין איש, ושפך את המים לסיר, והנה אחד הבחורים 'תפס אותו על חם', ואמר לו שהוא מתכוין להודיע בבוקר לכולם שאסור לאכול את החמין, כי זה הנאה ממעשה שבת, שהרי המים בסיר התבשלו בשבת באיסור. ואז החליטו שילכו למרן לשאול אם יש אפשרות להתיר את החמין. שאל אותו הרב: כמה מים שמת בחמין? ספל אחד בתוך סיר של ישיבה שהוא סיר גדול. הרב שיער שיש פי ששים כנגד המים, אמר להם: המים שהתבשלו באיסור בטלים בששים, ומותר לאכול את החמין, ואין צורך לספר לבחורים על מה שקרה.

עד שתאכלנו באיסור תאכלנו בהיתר

ל. לכאורה יש להעיר מדברי המגן אברהם (סימן שיח ס"ק ב), שדבר שהתבשל בשבת דינו כ'דבר שיש לו מתירין' ואינו בטל אפילו באלף. למה זה דומה? לביצה שנולדה בשבת או ביום טוב, אסורה עד מוצאי שבת, כופה עליה כלי ובלבד שלא יגע בה[7]. הביצה התערבה בערימה של אלף ביצים, כל הערימה אסורה. אף על פי שיש לי ספק בכל ביצה וביצה אולי היא מותרת, ויש רוב להתיר, דבר שיש לו מתירין אפילו באלף לא בטיל. עד שתאכלנו באיסור על ידי ביטול, תאכלנו בהיתר במוצאי שבת. זה אחד מעשרה דברים שלא בטלים אפילו באלף ואפילו במיליון. ולדעת המגן אברהם הוא הדין במה שהתבשל בשבת במזיד, אמנם למבשל אסור עולמית, אבל לאחרים מותר במוצאי שבת והרי זה דבר שיש לו מתירין, ואם כן היה צריך לאסור על הישיבה את החמין עד מוצאי שבת.

שלא יצא אבסורד

לא. אבל באמת אם נתיר את החמין לבחור שהוסיף מים במזיד, ונאסור לכולם, יצא אבסורד, מי שבישל מותר לו ומי שלא בישל אסור לו. לכן אנחנו מוכרחים להתיר גם לאחרים, ולכן מרן זצ"ל התיר את החמין לכל הישיבה. לאחר שנים רבות כשכתבתי בילקוט יוסף (שבת ג' עמ' כח) דין זה, זכרתי מה שראיתי מעשה רב שמרן התיר, וכתבתי להתיר והבאתי ראיות מדברי האחרונים. אחר כך כשהראיתי למרן זצ"ל שכך כתבתי בילקוט יוסף, מרן כעס ואמר לי: למה לא הבאת 'זית רענן' (ח"ב סימן ה) שהתיר גם כן?! הרבנית ע"ה נבהלה ורצה מהמטבח, אמרה למרן: מה אתה רוצה ממנו? כולם כמוך? אז מה אם הוא לא ראה זית רענן?... הרב זית רענן היה גאון לפני מאה וחמשים שנה, עכשיו הוציאו את ספרו במהדורה חדשה, מרן קם והביא לי את הספר והראה לי. מרן הקפיד לפתוח כל ספר שמדבר בנושא, זו שיטה קשה, לכן יש שמחפשים שיטות קלות, די להם ב'מנהג', או בספרי קיצורים, ורואים: כך אמר פלוני וכו'. אבל זו האמת, כשאתה בא לפסוק תראה מה כותב החתם סופר, הנודע ביהודה, פתח הדביר, יפה ללב, וכן על זה הדרך. אם יפתח רק מגן אברהם יראה שזה דבר שיש לו מתירין, היה אוסר להם את החמין, כל הישיבה לא היה להם מה לאכול, אבל מי שפותח יותר ספרים יודע יותר.

מעל 500 מקורות

לב. תשב על תשובה אחת שבועיים/שלש, זו עמלה של תורה, אדם לעמל יולד. מרן זצ"ל כתב תשובה ארוכה בענין דוד שמש בשבת ביביע אומר ח"ד (חאו"ח סימן לד), הוא אמר לי שכתב אותה במשך חדשיים! מישהו ספר ומצא שיש בתשובה הזו מעל 500 מקורות! גם הרב שאול ישראלי חבר בית הדין הגדול - שהשבוע היה היארצייט שלו והיה אדם גדול - כתב תשובה להתיר את הדוד שמש, אבל מה שמרן זצ"ל כתב לא הניח פינה וזוית, ורק אחר כך הגיע להלכה למעשה.

הביצים אסורות והחמין מותר

לג. להלכה אם הוסיפו מים לסיר החמין, ויש ששים כנגדן, המים בטלים בתבשיל. וכן אם מישהו שם ביצים בחמין, חשב שאלו ביצים קשות, אחר כך התברר שאלו ביצים לא מבושלות, אסור לאכול את הביצים שהתבשלו בשבת, אבל מותר לאכול את החמין, אף על פי שהביצים נותנים טעם בתבשיל כמבואר בחולין (צז סע"ב), אבל הטעם שלהם בטל בתבשיל ומותר.