הרגע ששינה את חיי: עוד לא סיימתי לומר את המשפט, וכבר התפרצה למקום אישה, וצעקה לעברי

ברוך השם זכינו, בעלי ואני, לחזור בתשובה. כמובן שזה תהליך ארוך שאף פעם לא נגמר, כל פעם עולים שלב, ועוד שלב, ועוד שלב.

אז בהתחלה עדין לא נפרדתי מהבגדים החשופים... הייתי רק שומרת שבת, ושומעת שיעורי תורה.

בתקופה הזו בעלי טס בפעם ראשונה לאומן. זה היה עוד לפני כל התהליך, בתקופה שאפילו לא שמר שבת. כשהוא חזר, הוא הרגיש שעבר חוויה רוחנית חזקה מאד. זה לא היה כמו שהרבה אומרים שאתה חוזר עם "אורות" וכל זה, הוא פשוט הרגיש הרגשה אחרת, חוויה טובה, ורצה מאוד שאלך גם אני. אבל אז, כשהייתי חילונית, ולמעשה גם אחרי שהתחלתי את התהליך, הייתי – נגיד במילים עדינות – נגד כל ה"נחמנים", כמו שקראתי להם אז. לא יכולתי לשמוע אפילו שבעלי אומר לי לטוס לשם. הוא כ"כ רצה שאטוס, ולא הפסיק לדבר איתי על זה, אף על פי שאמרתי לו שזה לא מעניין אותי ה"אומן הזה".

יום אחד הוא לקח אותי בפעם הראשונה לטייל בירושלים ובקברי צדיקים פעם ראשונה שנסענו לקבר רחל, רחל אימנו היקרה!

זה פשוט לא יאמן מה שקרה לי שם, ששינה כ"כ הרבה דברים בחיי. הנסיעה הזו חיזקה במיוחד את האמונה שלי בבורא עולם, וסיפקה לי הוכחה וודאית שהוא שומע ומקשיב תמיד.

שאלתי את בעלי מה עושים בקברי צדיקים. הוא אמר לי שפשוט מדברים עם השם, ומבקשים שבזכות הצדיק יעזור במה שצריך. ושאדבר עם השם כאילו אני מדברת עם כל אדם. נכנסתי לקבר רחל, וראיתי שם נשים דתיות. התיישבתי בפינה בפנים, בלי שום כלום, ומסתכלת עליהן ולא יודעת איך להתחיל ומה לעשות, הקשבתי לבעלי ואמרתי להשם: "בעלי אמר לי לדבר איתך רגיל, ושאני אגיד מה שאני צריכה. אז אני רוצה שתעזור לי בפרנסה, שתביא למשפחה שלי ולי בריאות. ורציתי לדעת, בעלי ממש ממש רוצה שאסע לאומן, אבל אני לא רוצה. אני אסע רק אם תיתן לי סימן, אבל סימן ודאי, לא משהו שאני אתחיל להתלבט אם זה סימן או לא, סימן רציני שאבין שאתה רוצה שאסע". תוך כדי שאני מסיימת את המשפט ומתכוונת לבקש עוד משהו, נכנסת אישה דתיה מבוהלת לתוך קבר רחל בריצה, מצביעה עלי וצועקת לי: "את חייבת לטוס לאומן, חייבת לטוס!".

באותה שניה התחילו לרדת לי דמעות, ועברו בי צמרמורות בצורה הזויה... אפילו פחד... לא האמנתי. התחלתי לבכות, ושאלתי אותה "למה? למה את אומרת לי את זה?", והיא ענתה: "אני לא יודעת, אני פשוט הרגשתי צורך לבוא ולהגיד לך את זה". והיא שואלת: "אבל למה את בוכה?". ואז סיפרתי לה, וגם היא כ"כ התרגשה, והייתה עם דמעות, ואמרה שהיא לא מאמינה שהיא זכתה להיות שליחה לדבר כזה. היא למדה אותי מה זה תפילת הודיה להשם, ואמרנו אותה ביחד, ובנוסף הראתה לי מה זה "נשמת כל חי", וגם את זה קראנו יחד. כמובן שזו היתה פעם ראשונה שלי שקראתי את זה.

לאחר מכן הודעתי לבעלי שאני טסה, וכמובן שטסתי לאומן אחרי חודשיים בערך.

בזכות הטיסה הזו, מיד כחזרתי לארץ, בלילה, לקחתי שקית זבל ושמתי את כל הג'ינסים הארוכים והקצרים שלי, ומאז זכיתי ללבוש רק חצאיות. והשם מראה ומוכיח לי שהוא איתי, ופשוט כל הניסים שעברתי ואני עוברת לא מפסיקים, כי אין עוד מלבדו, והשם זו הדרך הנכונה ביותר. כל העולם החומרי זה כלום, זה לא מה שבאמת מביא את השקט והמנוחה לגוף ולנשמה.

תודה רבה, אבא יקר, שבחרת בנו... אוהבת אותך.

גם אתם אוצרים רגע ששינה את חייכם? שתפו איתנו, ואולי הטור שתכתבו יפורסם באתר הידברות. אנא שלחו באורך 400 עד 1,000 מילה למייל  debi@htv.co.il