מכירים את אלה שמחפשים להתחתן רק עם דמות ספציפית מהפנטזיות?

"אני חייבת בעל תלמיד חכם," היא אומרת לי. "זה לא ששטפו לי המוח במדרשה. אני באמת מאמינה שזה חשוב. אני רוצה להיות אשת תלמיד חכם, רוצה חלק בתורה שלו. חוץ מזה, את יודעת שאני בעצמי לומדת תורה כל הזמן. איך אני אכבד אותו אם הוא לא יהיה תלמיד חכם?"

"אבל את רוצה מישהו עובד", אני מזכירה לה. "מתי יהיה לו זמן להיות תלמיד חכם?"

היא מקמטת את המצח. "לא כל העבודות משתלטות על היממה. הוא יכול לעבוד בהייטק כמה שעות ----"

"מי בדיוק את מכירה שעובד בהייטק כמה שעות? זה לא בדיוק התחום למשרה חלקית".

היא מזדעפת. "אז שיהיה בעל עסק עצמאי, מה אכפת לי? שיהיה מרצה באוניברסיטה, לא נראה לי שדורשים מהם יותר מידי. שילמד בבוקר ויעבוד אחר הצהרים או להפך. או שיהיה רב".

ואחרי כמה משפטים נוספים - "אוף!", היא מתעצבנת. "מה את רוצה ממני? ככה השם ברא אותי. אני חייבת גבר תלמיד חכם, אבל אני לא יכולה לפרנס אותו לבד, זה גדול עלי. אז הוא צריך להביא כסף. ויוקר המחיה הוא נורא, אז זה חייב להיות משכורת מכובדת. אני בחיים לא אוכל להלביש את הילדים שלי יד-שניה, זה יכניס אותי לדיכאון קליני. אין מצב שזה מה שהשם רוצה".

(צילום: shutterstock)

"אז תלמיד חכם עשיר, זה מה שאת רוצה", אני מנסה לסכם.

"וגבוה", היא אומרת בהחלטיות. "עוד נמוך כמוני והילדים שלנו יהיו גמדים. אפילו הגמרא אומרת שזה לא טוב. ויפה. גם ככה כולם משמינים ומקריחים אחר כך, אז לפחות שתהיה לו נקודת פתיחה טובה. והוא צריך להבין במוזיקה".

"לאהוב את המוזיקה שאת אוהבת?"

"זה בטח, אבל גם להיות מוכשר במוזיקה, לנגן. לא אכפת לי איזה כלי", היא מתפשרת בנדיבות. "גם גיטרה ותופים זה בסדר. אבל עוד דייט אחד שאני מסבירה משהו על החלילית לבחור והוא בוהה בי בעיני עגל – אני לא אעמוד בזה".

* * *

עם יד על הלב, למי לא יצא לנהל שיחה כזו פעם עם חברה או עם חבר שטרם מצאו את זיווגם? מתוך רצון טוב לעזור (ולפעמים אחרי שכמה הצעות שידוך שהצעתם גרמו להם כמעט לנתק יחסים אתכם) אתם מנסים להבין מה הם באמת רוצים. וכשהם מציירים לכם בפרטי פרטים את האדם שלו הם מתכננים להינשא, אתם מבינים בצער שאתם לא יכולים להציע להם שידוכים.

בכלל.

עם כל הרצון הטוב.

כי אתם לא מכירים אף אחד שעונה על הציפיות שלהם.

בעצם, אתם מכירים אחד כזה. אבל הוא דמות ספרותית...

בספר פנטזיה.

* * *

רוב הרווקים והרווקות אינם כאלה, כמובן – אבל כולנו מכירים כמה כאלה. הם אנשים יקרים וחברים אהובים ואנחנו רוצים לעזור להם, אבל איך עושים את זה? הרי מגיל 18 יש להם בכיס רשימה ארוכה של כל הסעיפים הדרושים בבן או בת הזוג העתידיים שלהם, ואם אתם מבקשים מהם לעשות מאמץ גדול ולהשאיר רק את סעיפי היהרג-ובל-יעבור, הם יישבו על הרשימה מלאי רצון טוב, יזיעו ויתאמצו, ובסוף יגידו בהשלמה: 'בסדר, אני מוכן שיהיו לה משקפים'.

לפעמים זה נראה שלוגיקה, איך לומר, היא לא הצד החזק שלהם. אתה מטר חמישים ורוצה רק בחורה גבוהה מאד? את מובטלת כבר חמש שנים ומחפשת רק מישהו עם עבודה מסודרת בהיי-טק? אבל אם פעם תעזו להעלות בעדינות את התהיות שלכם, הם יצחקו ויגידו לכם שאין לכם מספיק אמונה, הנה, זוכר את מושקוביץ? אשתו גבוהה ממנו בשני ראשים. ושפרה, הדלפונית הנצחית? היא נישאה למיליונר.

יש כמובן סיבה לכך ששניכם זוכרים גם את מושקוביץ וגם את שפרה – אנשים זוכרים סיפורים יוצאי דופן. כן, יש שידוכים שלעולם לא היינו מעזים להציע ובכל זאת קמו ונהיו. אבל האם הם הרוב? נכון שיש כמה תפרניות שנישאו למיליונרים, אבל מכיוון שיש בעולם הרבה יותר תפרניות ממיליונרים, קל להסיק שהרוב הגדול של המאותגרות-כלכלית לא נישאו למיליונרים. ותאמינו לי, זה לא משום שהן היו מתנגדות לתוספת של כמה מיליונים לתקציב החודשי שלהן – הן פשוט בחרו לשים את הדגש על העיקר, ולהניח לתפל. או פשוט להתחבר למציאות.

(צילום: shutterstock)

ילד בן 18 שחולם על אישה כחולת עיניים שכותבת שירה וגם מבשלת בדיוק כמו אמא שלו, הוא תופעה שזוכה לחיוך סלחני. בגיל 18 מותר לו לחלום. סטטיסטית, אם האישה שיישא בסופו של דבר תקלע אפילו לאחת מתוך שלושת הדרישות הללו זה עדיין יהיה מפתיע. אבל בגיל 18 אנחנו לא מפגישים אנשים בכוח עם המציאות. אם הוא ימצא בשנים הקרובות בדיוק את האידיאל הנשי שלו – יופי. ואם לא? אם לא, אנחנו מניחים שהוא יתבגר, יבין שיש דברים חשובים יותר מצבע עיניים וקובנה מושלמת, ויתחיל להתמקד בדברים שבאמת אי אפשר לוותר עליהם: מידות טובות, אישיות יציבה, ערכים משותפים, נתוני חיים שמתאימים לבית שהוא רוצה לבנות.

רוב האנשים באמת הולכים בדרך הזו. ככל שהם מתבגרים הם לומדים לראות לעומק את האדם שמולם, ולחפש פרטנר לחיים האמיתיים, לא לחיים בארץ האגדות. אבל יש כאלה שלא רק משנים נקודת מבט – הם אפילו מקשיחים עמדות. "אם כבר חיכיתי עד עכשיו", אמר פעם בחור שמזמן חגג יום הולדת שלושים, "שאני אתפשר על מישהי ברמה שיכולתי להשיג כבר בגיל עשרים ואחת? אין מצב!".

מעבר לבעיה הקשה בסיווג אנשים לפי 'רמות' (היפים והעשירים שווים יותר? זו לדעתכם היתה תוכניתו של אלוקים כשברא את העולם?) המשפט הזה פשוט לא נכון. בגיל 21 לא יכולת להתחתן עם האישה שמציעים לך עכשיו, כי היית ילד בן 21: קצת שטחי, קצת ילדותי, הרבה חי בסרט. מאז עברו עליך דברים, התבגרת. היום – אם תרצה – אתה מסוגל לשפוט אנשים אחרת, לראות את אחרת את מוסד הנישואים ואת מה שנדרש כדי שהוא יצליח.

אבל לא תמיד הם רוצים, האנשים היקרים הללו שטרם מצאו את אבדתם. לפעמים השינוי מפחיד אותם. נכון שבן הזוג האידיאלי קיים רק בחלומות ומה שמציעים להם הוא אופציה לבן זוג בחיים האמיתיים, אבל כבר כל כך הרבה שנים הם חיים עם החלומות, עם האידיאל ההרואי, עם הפרטנר הדמיוני מושלם שבטח הם כבר-כבר יזכו להכיר. ככה הם יבגדו בחלום? ככה יוותרו על דברים שנראו פעם קריטיים? ואולי בכל זאת הם יזכו להיות היוצאים מהכלל, המושקוביץ-או-שפרה שכולם שומעים עליהם? אולי כן אפשר לקבל הכל-הכל, גם אם הסטטיסטיקה אומרת אחרת?

בסוף, כל האנשים האלה מגיעים לצומת דרכים, ובוחרים.

יש מי שבוחרים להמשיך בנישואים לפרטנר הדמיוני, להמשיך לחשוב ש'נאמנות לעצמך' פירושו לחשוב שמגיע לך לקבל כל מה שמתחשק לך, לפרטי פרטים, כדי שתואיל בטובך להקים בית יהודי.

ויש מי שבוחרים...להתגרש. להתגרש מהפרטנר הדמיוני, לוותר על רשימת המכולת, ולצאת לדרך חדשה. דרך שבסופה הם ימצאו את עצמם נשואים לאדם מיוחד ובלתי מושלם - ממש כמוהם.