במחשבה תחילה לפרשת בהעלותך: כשהילד העביר את הגאון את הכביש

"מלצר, בוא רגע בבקשה".

המלצר נחפז להגיע. לא בכל יום יושב במסעדה שלהם איש ציבור ידוע ומפורסם. אם הוא יקבל, חלילה, שירות לא טוב, זה עלול לפגוע בשמה הטוב של המסעדה, וכפועל יוצא – לפגוע בהכנסותיה.

"תנמיך בבקשה את המזגן", מבקש הלקוח הנכבד, והמלצר רץ לחדר הפנימי לסדר את העניין.

"מלצר!" שוב קורא הלקוח המפורסם, "בוא רגע בבקשה".

המלצר מגיע, נכון למלא כל בקשה, והאדון מבקש: "תגביר בבקשה את המזגן". המלצר נחפז פנימה למלא את רצונו.

במהלך הדקות הבאות איש הציבור קרא למלצר מדי כמה רגעים, כשפעם הוא מבקש להנמיך את המזגן ופעם להגביר אותו. חברו של המלצר עמד שם, וקצת כעס על הלקוח הטרדן. הוא משך את חברו לצד ושאל: "תגיד, זה לא מפריע לך שככה הוא משגע אותך: תנמיך, תגביר?"

המלצר משך בכתפיו: "זה לא מפריע לי. בכלל אין לנו מזגן"...

* * *

פרשתנו נפתחת בציווי העלאת נרות במנורה. ציווי זה תמוה במקצת, שכן הקב"ה הוא אורו של עולם, ובפרשתנו עצמה מבואר שעם ישראל נסעו לאור עמוד האש ועמוד הענן שהעניק להם השי"ת במדבר. אם כן, יש להבין מדוע נצטוו להעלות נרות במנורה באופן תמידי.

על הקושיה הזו עמדו כבר חז"ל במדרש (שמו"ר ל"ב, ו'. נביאו בלשון מדוברת): שני אנשים הלכו בדרך, האחד רואה בשתי עיניו, וחברו סומא. הציע הפיקח לסומא שייצמד אליו, והוא יסמוך אותו ויכוון את צעדיו לבל ייכשל. כאשר הגיעו שניהם לתוך בית חשוך, ביקש הפיקח מן הסומא שידליק לו את הנר.

תמה הסומא ושאל: "עד עכשיו אתה שימשת לי כנר, היית עבורי מורה דרך ומאיר נתיבות. עכשיו, כאשר הגענו לבית, אתה מבקש שאאיר לך? כלום אין אתה יכול להדליק את הנר בעצמך?!".

"לא רציתי שתרגיש שאתה רק מקבל ואינך יכול להשיב", הסביר הפיקח, "לכן את המטלות שאתה יכול לעשות לבד – תעשה עבור שנינו. החלוקה תהיה הוגנת"...

המשל הוא נפלא, אבל כשהמדרש מגיע לנמשל, משהו נותר עמום: הקב"ה מאיר לכל באי עולם. כאשר תמהים ישראל מדוע הם מצווים להדליק נרות למי שמאיר לכל, "אמר להם [הקב"ה לישראל]: בשביל להעלות אתכם, שתאירו לי כשם שהארתי לכם".

והדבר, לכאורה, טעון ביאור. מה הפירוש "שתאירו לי כשם שהארתי לכם", והרי זו טענתם: אתה בכלל לא זקוק שנאיר לך...

הגאון רבי יוסף ליס, מתלמידיו של הרב מבריסק, ראה באחד הימים ילד קטן עומד ליד מעבר חציה בכביש סואן. המכוניות חולפות במהירות וברעש, והילד, בגאוותו, מסרב לעזרת מבוגרים שהציעו להעבירו את הכביש, אך פיקח דיו היה כדי לא לחצות לבד.

רבי יוסף ליס ניגש אליו בכבוד: "ילד, אני מפחד לעבור את הכביש. אני מבוגר והולך לאט, והמכוניות נוסעות מהר. אולי אתה מוכן להעביר אותי את הכביש?"...

הילד הנהן בהסכמה. הנה לו הסולם המכובד לרדת מעץ הגאווה המטופשת עליו טיפס.

נשוב לביאור דברי המדרש בדרך אפשר: בוודאי הוא שאין הקב"ה נזקק לאור המנורה שמדליקים במקדש. אלא שרצה הוא יתברך ללמדנו דרך ארץ, שהנותן יבקש מן המקבל להעניק לו משהו קטן, בשביל לתת לו תחושה טובה.

בדיוק כמו שהפיקח שִׂיבר את אוזן הסומא שרצונו לקבל ממנו טובה כדי שלא יחוש מקבל בלבד, כך הקב"ה אומר לישראל: רצוני "להעלות אתכם", ברגישות הנדרשת לזולת, "שתאירו לי כשם שהארתי לכם". נכון שאני לא זקוק כלל לאור שלכם, אבל אם יש משהו שאתם מסוגלים לבצע רק בגלל שביקשתי כדי שתהיה לי נחת רוח, הרי שבכך תהיה לכם הרגשה טובה שאתם משיבים לי על החסד שגמלתי עמכם.

* * *

לתת הרגשה טובה לשני, זה דבר שיש כלפיו מודעות. אבל לעתים אנשים נרתעים מלהעניק אותו לזולת, "כי הוא יודע שאני עושה רק בשביל ההרגשה הטובה שלו".

את הגישה הזו מבקש המדרש לשלול: הקב"ה מבקש מבני ישראל להאיר לו, והוא מבהיר להם שהסיבה היא כדי שירגישו טוב. כמו רבי יוסף ליס שבפקחותו העניק לילד תחושת חסד אמיתית, כך גם אם המקבל יודע שאנחנו רק רוצים להעניק לו הרגשה טובה – זהו חסד גמור. גם כשלשני הצדדים ברור ש"בכלל אין לנו מזגן"...