ריבונו של עולם אני מבין שהחלטת שהגב שלי יכאב

ישנם כמה סוגי מאמינים.

סוג אחד: הם אנשים שאומרים שהשם ודאי בורא את העולם, אבל השאיר את ההנהגה בידינו ואיש הישר בעיניו יעשה, ואם מישהו פגע בנו, מיד נפגע בו בחזרה. וכן, אם לאדם חסר משהו הוא פשוט מסכן, ואילו למי שיש לו הכול, הוא מאושר.

כמובן שדעה זו משובשת, שהרי לכל יצירה יש תכלית וסיבה, מדוע היצרן ייצר אותו, ואילו הבורא שברא עולם כל כך נפלא, ודאי שברא אותו עם סיבה ותכלית, וכל המתבונן בתורתנו הקדושה רואה הוכחות ברורות, למסורת שקיבלנו מאבותינו, שהרי אומה שמונה למעלה משלושה מיליון אנשים, חזתה בעיניה את הקב"ה שנגלה עליהם ואמר להם "אנוכי השם אלוקיך" וכל ישראל קיבלו על עצמם את עול מלכותו יתברך ואמרו נעשה ונשמע.

סוג שני: שיודעים שיש בורא לעולם בשעת התפילה ובקיום המצוות ובזמן לימוד תורה ואילו בשאר עיסוקיהם פשוט שוכחים אותו. נביא כדוגמא אדם שחברו לא החזיר לו הלוואה, והוא כועס עליו ומנסה בכל דרך להוציא את כספו בחזרה, והתורה ציוותה "לא תהיה לו כנושה", אם אין לו להחזיר, אל תרדוף אותו, ללמדך, שגם את זה עשה הבורא יתברך, והוא זה שגזר עליו שיפסיד את כספו. וצריך הוא לזכור שבורא עולם הוא המנהיג הבלעדי ובגזרתו נעשה הדבר, ובאותו רגע יפנה אליו שיבטל את הגזירה מעליו ויחזיר את כספו ולא יכעס על חברו אלא יקבל את רצון השם באהבה.

מדוע זכה דוד להיות רגל רביעית במרכבה?

דוד המלך העיד על עצמו בתהילים, ''שיויתי השם לנגדי תמיד'', דהיינו, שלא הייתה פעולה שעשה בחייו שלא ראה בה את הבורא יתברך, וההוכחה הגדולה ביותר לזה, שבשעה ששמעי בן גרה קילל אותו קללה נמרצת, הייתה זו שעה קשה מאוד עבור דוד שברח מפני אבשלום בנו. ביקש אבישי בן צוריה מדוד המלך להרוג את שמעי בן גרה על דבריו, אך דוד המלך עצר אותו ואמר: ''השם אמר לו קלל מי יאמר לו מה תעשה'' פרוש שאין בני אדם בעולם שיכולים לפגוע באדם, אלא אם כן רצה בזה הקב"ה ונתן להם את הכוח לעשות את זה, ואם זה בא ממנו הרי שאנחנו צריכים לקבל את זה באהבה ובהכנעה. באותו רגע שאמר דוד המלך ''השם אמר לו קלל'' לימדונו חז"ל שזכה דוד להיות רגל רביעית במרכבה העליונה. לכאורה יש לשאול הרי גם קודם לכן היה דוד צדיק גדול ועשה מעשים כבירים עבור עם ישראל, כמו המעשה עם גולית, אם כן מדוע רק דווקא באותו רגע זכה להיות רגל רביעית במרכבה. והתשובה לכך היא, שמבחן האמונה הקשה ביותר הוא דווקא כשהחבר פוגע בנו במילים או בגוף או בכסף ולא בשעת התפילה או קיום מצוות, ואם אז נראה לבורא יתברך שאנחנו יודעים שאין עוד מלבדו, ורק הוא מנהיג את העולם והכול ממנו יתברך, הרי שזו דרגה גבוהה באמונה.

דרגה גבוהה יותר היא, כשהיהודי יודע שכל מה שעובר עליו, כולל מה שעושים לו חבריו, נעשה בהכוונתו של הבורא ואינו תלוי ברצונו של שום אדם בעולם, ובנוסף יודע שכל מה שקורה אתו במשך ימי חייו קורה לטובתו, שכן הבורא יתברך הוא אבא אוהב, וכל מה שגזר עליו לטובתו גזר. ובסיעתא דישמיא עוד אאריך בדרגה זו.

אביא כמה דוגמאות שבהם אפשר לבחון את עצמנו עד כמה אנו יודעים שהבורא מנהיג את העולם.

מה עושים כשנתפס הגב?

בבריאות למשל, יהודי שנתפס לו הגב ומרגיש כאב חד מאד, המחשבה הראשונה העולה בליבו היא: האם יש אורתופד שמקבל קהל היום? איזו תרופה יכולה לעזור לי הכי מהר?! אך המחשבה הראשונית שצריכה לעלות במוחנו היא: ריבונו של עולם אני מבין שהחלטת שהגב שלי יכאב בבקשה ממך שלח לי רפואה שלימה, ואם עשיתי מעשה לא טוב שבגללו מגיע לי העונש הזה, אני מתחרט עליו ומקבל על עצמי לתקן את מעשיי, ואני יודע בליבי שאתה הבורא הכל יכול ברצונך יכול לרפאות אותי עכשיו בלי שום תרופה, או טיפול, והריני קורא פרק תהילים לרפואתי, ומוסיף על זה גם צדקה לעניים, ואם הבורא החליט שעדין יכאב הגב, רק אז אפשר לנסות ולפנות לרופא כמו שלמדונו חז"ל "ורפוא ירפא", מכאן שנתנה רשות לרפאות, כלומר שהרופא קיבל רשות מהבורא להיות שליח להביא את התרופה, ואפילו אם התרופה הועילה והרגשתי טוב יותר, חייב אני לדעת שהבורא יתברך החליט שהתרופה תעזור ולכן אני מרגיש טוב יותר, ואם הבורא לא היה רוצה גם התרופה לא הייתה מועילה .

אינני מתכוון בזה שלא ללכת לרופאים, אלא צריך לבחון היכן הלב שלנו נמצא, האם אנחנו יודעים בוודאות שהבורא הוא המרפא הבלעדי?! שהרי באמת הוא זה שמביא את המחלות, ורק בידו לרפאות באותו רגע ממש ללא שום הגבלה, ואם באמת כך אנחנו חושבים ממילא ההשתדלות המיידית צריכה להיות דווקא כלפי הבורא יתברך, דהיינו לרצות אותו, ולהבין שהמסר ממנו יתברך, וכך לאחר שהבנו את המסר ובדקנו מה הבורא רוצה מאתנו ועדיין לא נושענו, רק אז נפנה לשלוחים שלו הרופאים שייקלו מעלינו את הכאב.

את הספר 'יגל לבי בישועתך' אפשר להשיג בחנויות המובחרות ובהידברות שופס.