זוגיות ומשפחה – איך זה הולך ביחד?

הלצה עממית אומרת שחיי אדם וחווה היו "גן עדן", משום שלא הייתה להם משפחה מורחבת שתקלקל להם... האומנם?

מדוע מאגר הבדיחות הגדול ביותר הוא על זירת ה"התגוששות" שבין הכלות והחמות?

מהו סוד ההצלחה בזוגיות טובה? וכיצד יכול הבעל לחיות בשלום עם שתי הנשים בחייו – אמו ואשתו?

כל זאת ועוד בכתבה שלפנינו.

אחד הגורמים הקריטיים לקונפליקטים בזוגיות, במיוחד אצל זוגות צעירים, הוא המעורבות של המשפחה המורחבת. החל בשאלה הנצחית – למי נוסעים בשבת, וככל שמדובר בחגים הדילמה מסתבכת יותר; עובר דרך השאלות המאיימות כמו "מה בישלת לבן שלי?", וכלה במעורבות בענייני כספים וניהול הבית.

ההורים שלי או ההורים שלך?

דני ודינה מציפים במשרדי סוגיה לאן לנסוע לליל הסדר. שבת ושביעי של פסח מהווים בסיס מיקוח שכל מו"מ על חילופי שבויים לא היה מתבייש בו. אבל מתחת למטחי היריות ההדדיות יש טענות מוצקות למדי. בני הזוג מגיעים מעדות שונות. לכל עדה מנהגים אחרים. בנוסף, ישנם פערים במידת ההקפדה על מצוות וכשרות, וכל צד רוצה לשמר את מנהגיו. ובשנה שעברה היא ויתרה. ובראש השנה הוא החזיר... אז מה עושים?

רוני ורינה גם הם זוג צעיר. אמא של רוני (שנולד אחרי טיפולים ותפילות ונקרא על שם אחיו שנפטר) לא הסתגלה לרעיון שרוני מחמדה נישא לעלמת חן (שבינינו – קיבלה אותו "מושלם" מן המוכן). אחרי כל הלילות שאמו הדירה שינה מעיניה, והקיזה דם ואש ותימרות עשן בדאגה לבריאותו, היא מוצאת אותו בידיה של מתלמדת, שעושה ניסויים של הנדסת מזון על קיבתו שטופחה במקצוענות אמהית אין קץ, במחקר אורך שהשתרע ע"פ שנים רבות. אמא של רוני בסך הכול רוצה להדריך את הכלה הטרייה, ולהגן עליה מפני טעויות רחמנא ליצלן. רינה, מצידה, מרגישה שרוני לא שלם עם העובדה שהוא נשוי, לא מגונן עליה מפני הביקורת של אמו ולא עשה את המעבר מילד להורה (נשאר תינוק מגודל לטעמה...). ורוני, שנמצא בין הפטיש והסדן, מנסה לרצות את שתי הנשים הניצות, ונקרע בקונפליקט נאמנויות קשה מנשוא. מה שלא יעשה – מישהי לא תהייה מרוצה. במי עליו לבחור? באישה המנוסה שהביאה אותו עד הלום, או בסטז'רית שבידיה מופקד גורלו (וגורל ילדיו), והיא זו שתמשיך אתו מכאן?

גל וגילה סוחבים סכסוך על רקע כספי עוד מהחתונה. לאחר הנישואין עברו בני הזוג להתגורר אצל הורי החתן. שם גם ספרו את כספי המתנות שקבלו בחתונה. הורי הכלה נפגעו מכך, שלא ערבו אותם בספירת המלאי, ומרגישים שמסתירים מהם. בין הורי הצדדים נוצר קונפליקט, והם כופים על בני הזוג לייצג אותם בסכסוך. מי צודק?

אילו מקצת מן הדילמות המביאות יחסים למשבר, ולא אחת עולה גם האפשרות לפרק את הנישואין. אבל חז"ל לא מופתעים, כי הם כבר צפו את הנולד, והכירו את הסוגיה.

"יעזב איש את אביו ואת אמו"

ולכן ההוראה החד משמעית הינה "על כן יעזב איש את אביו ואת אמו ודבק באשתו – והיו לבשר אחד" (בראשית ב', כ"ב) – הוראה שניתנת באפן "תיאורטי" בסיפור בריאת האדם, ומקבלת משמעות מעשית בהמשך. בפרשת חיי שרה מתוארת הפרידה של יצחק מאמו (שנפטרה) ומאברהם לאחר העקדה, שכן לאחר העקידה אין אנו מוצאים את יצחק שב יחד עם אברהם אביו: "וַיָּשָׁב אַבְרָהָם אֶל-נְעָרָיו, וַיָּקֻמוּ וַיֵּלְכוּ יַחְדָּו אֶל-בְּאֵר שָׁבַע; וַיֵּשֶׁב אַבְרָהָם, בִּבְאֵר שָׁבַע (בראשית א', י"ט). המפגש היחיד המתואר בין יצחק לאברהם לאחר העקידה הוא כאשר באים יצחק וישמעאל לקבור את אברהם. גם רבקה נפרדת מבית הוריה. לשאלת אחיה "התלכי עם האיש הזה", היא משיבה בקצרה "אלך" (בראשית כ"ד, נ"ח).

יועץ הוא שופט או מגשר?

זוגיות היא בסיס להתהוות של הוויה חדשה. בניגוד לצפייה של זוגות המגיעים אלי, לפגוש פרקליטה עם גלימה וכובע של שופט, שתפסוק מי צודק – ה ם מופתעים לגלות מהנדסת-אסטרטגית, שמלמדת אותם ליצור משהו חדש. אני קוראת לו "מרחב שלישי". אני מלמדת אותם להשאיר מחוץ לדלת את הציפיה לצדק או לוויתורים. אני לא חסידה של פשרות, כי מי שמוותר ירשום לפניו בפנקס הווירטואלי שלו, שבפעם הבאה מגיע לו החזר... ולכן זה לא ויתור אמתי. זו פנקסנות. זה תמידwin-lose situation, כי משהו בי תמיד מרגיש החמצה, ורובץ לפתח לפיצוי עתידי.

כשיש אחדות אמתית – לא מרגישים שמוותרים

במרחב שלישי אין אני-אתה. יש אנחנו. וליצירה החדשה הזו יש שפה חדשה. כמו שאף הורה לא מנכס לעצמו את האף או העיניים של התינוק, גם אם הם העתק שלו.

במרחב השלישי לומדים לשאול: מה נכון לנו?

ולכן הפתרון האולטימטיבי הוא לעזוב את אביו ואת אימו, ובמילים אחרות: לעזוב את האג'נדה של העבר המיתולוגי מסיבה פשוטה – הוא התאים ל-one men show.

רק אחרי שיצחק ורבקה עזבו את בית ההורים, נוצרה יצירה חדשה. וכאן יש רעיון עמוק. יצחק – אחרי העקדה היה בדרגה רוחנית מאד גבוהה. עולה תמימה (כזה צדיק, שלא יכול היה לראות את הרשעות של עשיו). רבקה- הגיעה מהמקום הנמוך ביותר – "חרן" חרונו של עולם. המרחב השלישי הוא האינטגרציה האולטימטיבית של בני הזוג. היצירה המשותפת היא יעקב אבינו – מידת התפארת. הוא עושה את האינטגרציה בין החומרנות שמביאה רבקה מבית הוריה מחרן (שהיו משופעים בכסף וזהב), ובין הרוחנית שמביא יצחק ("אלוקים (בכבודו ובעצמו) יראה לו השה לעולה בני"), ע"י הרעיון של סולם יעקב המבטא מחד – 2 רגליים על הקרקע, ומאידך – את השאיפה ל"ראשו בשמיים".

חיבור עליונים ותחתונים

סולם יעקב הוא מתודולוגיה של אינטגרציה זוגית, מאחר שהוא מאחד בין התכלית ובין הדרך לממש אותה: "אין דבר מעשי יותר מתאוריה טובה. והתיאוריה הטובה ביותר היא זו הניתנת ליישום" (קורט לוין).

בתיאוריה – אם נלך לפי חלום יעקב ונשאף להבין את הכוונה השמימית העליונה (ראשו בשמיים), הרי שתורת הקבלה מלמדת אותנו כי בעל ואישה היו שם למעלה נשמה אחת שהתפצלה בשני גופים, ולכן עליהם לצור את המרחב השלישי של "והיו לבשר אחד". ע"י זה שבעל ואשה מייצרים את המרחב השלישי – הם יכולים לשוב ולהיות נשמה אחת, ואת זה ניתן לעשות רק כאשר "נפרדים" מהאג'נדה של ההורים. "לא ניתן לגלות אוקיינוסים חדשים עד אשר מאבדים קשר עין עם החוף", טען קולומבוס, ולהבדיל הקב"ה דורש מאברהם "לך לך מארצך ממולדתך ומבית אביך" (בראשית י"ב, א'). כדי לצאת לדרך חדשה ("אל הארץ אשר אראך") יש להתנתק מבית אביך, מאזור הנוחות ומההרגלים בפרקטיקה – מעשה אבות סימן לבנים. עזיבת בית ההורים (במובן המנטלי) מאפשר פניות ליצירת אינטגרציה: שיטת חינוך, כללים, גבולות, מנהגים, תרבות שיוצרים בבית החדש שבונים. אלה הם המרחב השלישי האינטגרטיבי, והיצירה החדשה שמשלבת את התמהיל הנכון ביותר ולא הצודק ביותר (שנה שעברה היינו בפסח אצל הוריך אז השנה אצל הורי...).

נישואין הם תיקון וחזרה למקור

אם תשימו לב, יש תופעה מוכרת, שהספרות המחקרית נתנה עליה את הדעת: זוגות נישאים על בסיס תכונה מהותית הנמצאת בשונות קיצונית. (בספרות היא מכונה ברית הנישואין ה-collusion). הספרות גם מבחינה בין סוגים שונים של בריתות נישואין. ברית הנישואין יושבת על אותה תכונה אותה באה הנשמה לתקן, וכל אחד מבני הזוג מחזיק בקצה השני של הרצף. (סיכמנו, שזוג הם נשמה שהתפצלה בשני גופים – זוכרים?). כדי להגיע לדרך האמצע (תפארת) יש להציב סולם שרגליו בקרקע – את זה עושים ע"י "והיו לבשר אחד". יוצרים "שפה אחת ודברים אחדים", יוצרים את המרחב השלישי שאינו תרכובת של פשרות אלא תמהיל חדש, עדכון גרסה, חישוב מסלול מחדש. סטארטאפ חדש דנדש, שראשו בשמיים – שיודע שהתכלית והמטרה הסופית היא לחזור להיות נשמה אחת אינטגרטיבית ומתוקנת. זה החזון, זו השאיפה, וזה הייעד בג'י פי אס הזוגי.

כדי לעשות זאת, יש לעזוב את אבא ואמא המייצגים את הקיבעון וההרגל, את הסלחנות לה זכינו כילדים ואת אזור הנוחות. רק מהמקום הזה נוכל לצאת למסע שייעדו "הארץ אשר אראך". אני לא יודעת מה אתכם, אבל לי מרגיש שטוב שההגה בידיים של בורא עולם. ואל הארץ הזו אני שואפת להביא את הזוגות שלי.

(צילום: shutterstock)

כאן בונים. הכניסה לזרים אסורה

כשבונים בניין – ראשית מגדרים (גדר והגדרה) את השטח במרחק סביר מהמקום בו מתחילים לחפור את היסודות, ותולים שלט "כאן בונים – הכניסה לזרים אסורה".

אז רבותי היקרים, רוצו לקנות שלט. ומי שאין לו, יכול לבוא לקבל אצלי. רשמו עליו באותיות של קידוש לבנה: "כאן בונים – הכניסה לזרים אסורה".

ומי מההורים שיש לו בעיה עם זה – תאמרו לו שיש לזה תקדים. הוא אמנם לא מופיע באתר תקדימון של בתי המשפט, אבל הוא מופיע בספר הקדמון ביותר, בפרק על אברהם ושרה; יצחק ורבקה; יעקב, רחל ולאה.

"איש אביו ואמו תיראו – ואת שבתותי תשמרו" (ויקרא י"ט ג')

התורה שלנו היא תורת אמת, ולכן אי אפשר לחטוף פסוק אחד ולהשתמש רק בו. אכן ההוראה מדאורייתא היא "יעזב איש את אביו ואת אמו", אך בל נשכח את חובת כיבוד הורים. עזיבה איננה פרידה, אלא היכולת לשחרר תלות ולעבור לסטייט אוף מייינד של אחריות. מחד, ברור שגם רצון ההורים הוא שהבן יצליח ויבנה את ביתו באופן שהכי נכון לו – זוהי משאלת לב של כל הורות בריאה, שמבינה שכל בית הוא יצירה חדשה. כל הורה מבין שכל ילד שלו הוא אישיות שונה, ומנסה להפעיל את הכלל של "חנוך לנער ע"פ דרכו". וברור שכשנכנסת כלה חדשה, היא מכניסה למשוואה מורכבות נוספת של מטען תרבותי וערכי. אלא שהמרחק בין הראש והלב נראה לכאורה קצר (בסך הכל צוואר), אבל אם מפנים "עורף" לשכל והולכים רק אחרי הלב, זה יכול להיות מסע שלא נגמר אפילו בגלגול אחד. תיאוריה ופרקטיקה לא תמיד מתכתבות, ולכן מאידך, יש גם לגלות רגישות גבוהה לקושי של ההורה לשחרר את הבן. במאמר הבא אתייחס לתפקיד של האגו, שמשמש לעיתים כשחקן ראשי בדרמה הזו ולא מאפשר לשני הצדדים להתנתק – כל אחד ממניעיו הוא. אבל לענייננו, עד שכל צד יעשה את תהליך המודעות שלו, חובת "הוכחת" האחריות היא על הבוגר האחראי בסיפור. ומי שרואה את עצמו ככזה – התיק הוא שלו. ולכן המלצתי היא לעשות זאת עם כל הרגישות, באהבה והכרת תודה להורינו היקרים. ואם ניזכר בפרשת העקדה – הרי שניסיון העקדה היה דווקא של אברהם ולא של יצחק, מה שממחיש כמה קשה להורה לשחרר את הילד שלו, ואת זה על הזוג לזכור. ואולם ככל שזה נוגע לסתירה בין כיבוד רצון ההורים ובין קיום מצווה אחרת, הרי שיש לזכור את הקדימות לשמירת רוח ההלכה, ותיקון הבית הפרטי הוא מהות מקודשת ביהדות. ע"כ נכבד את התרבות והערכים שספגנו בבית ההורים, כל עוד היא אינה מתנגשת בזו של בן זוגנו. תכלית המאמר הוא להעביר את המסר, כי כל ערך שעומד בסתירה לערך של בן זוגנו – סימן הוא שהערך אינו מאוזן. תכלית הזוגיות היא לאזן ערכים "מקודשים" שהבאנו, ולבחון האם הם משרתים את תכלית הכוונה של מחשבת הבריאה, או מקורם באגו. ולכן נשים את האימפקט לטובת הקמת המשפחה הגרעינית, ונבנה את בית המקדש הפרטי והמאוזן שלנו. כי יהודי, כך אומר הרבי מברסלב, הוא נושא הפכים, תכונה גנטית השמורה רק למי שזכה לשאת בגופו נפש אלוקית ונפש בהמית. ועל מאבק הכוחות ביניהם – נמשיך ונרחיב בכתבות הבאות.

שמרית אלישע, יועצת זוגית ומטפלת רגשית ב'מחלקת שלום בית'.

לפניות למחלקת שלום בית 073-2221310