"איך אפשר לחיות כאן ללא תקווה?". פוסט של חולת סרטן סופנית, חורך את הרשת

כשהולי וובר בת ה-25 מאנגליה אובחנה כחולת סרטן, היא הייתה סטודנטית בת 19 באוניברסיטת ברייטון. "היו לי הרבה כאבי בטן וסבלתי מעצירות לעתים תכופות. כולם אמרו לי שמדובר בתסמונת המעי הרגיז, אבל כשהכאב החריף אני זוכרת שאמרתי לאבא שלי ש'משהו לא בסדר'. זה היה אחרי לילה שלם שבו הקאתי דם".

וובר פנתה לבדיקות במרכז הרפואי שלה, ורופא המשפחה הפנה אותה למומחה פרטי ששלח אותה לקולונוסקופיה. "מעולם לא הייתי בבית החולים לפני ולא ידעתי למה לצפות, אבל הוקל לי לדעת שסוף סוף יגלו מה יש לי, ויראו שאני לא מתלוננת סתם".

המומחה ביקש ממנה לחזור למחר, ואת הלילה שלפני העבירה בפאניקה אך "לא עלה בדעתי שזה יהיה סרטן. הוא אמר לי שמצא גידול גדול במעיים שלי, שנוצר מתוך 'פוליפ'. כדי להבטיח שהגידול לא יהפוך לסרטני בעתיד, המומחה הציע ניתוח להסרת המעי הגס כולו".

במשך כל אותו שבוע לא הפסיקה וובר לבכות. "התחלתי כימותרפיה, כי הסריקה האחרונה הראתה שהגידול התפשט לכבד. הכימותרפיה הצליחה, אבל הרופאים נאלצו לכרות כ-70% מהכבד שלי. שלושה חודשים לאחר מכן, הסרטן חזר לכבד שנותר והתפשט לשתי הריאות".

איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי תקווה? לפעמים אני מרגישה כאילו אני על כוכב אחר, ורק מסתכלת על המצב שלי 'מלמעלה'

הרופאים הודיעו לוובר שיש לה לא יותר מ-16-20 חודשים לחיות, ולמרות התחזיות הפסימיות – היא החליטה לחשוב רק על דברים טובים ומשמחים, ומאמינה שיקרה לה נס. "מתוך רצון לעזור לאחרים שנמצאים אולי במצב שלי ומתמודדים עם דברים זהים, החלטתי לכתוב מכתב ולנסות לגרום לאנשים לראות את החיים באור קצת אחר.

"בעבר, מעולם לא הייתה בי אמונה – אבל המחלה הזו הפכה אותי לרוחנית יותר, ואני מרגישה מחוברת יותר לקיום שלי. הכל פשוט הרבה יותר יפה לי עכשיו, ולמדתי לייקר כל דקה בחיים. תמיד הייתה בי אהבה לסביבה ולטבע, לכל מה שנברא פה בשביל האדם, ועכשיו אני מרגישה את היופי והעוצמה הזו יותר מתמיד. הרופאים לא נותנים לי סיכויים, לחיות יותר משנתיים. אני יודעת שיום אחד, בקרוב ממש, אני כבר לא אהיה כאן – אבל זה בסדר מבחינתי. אני לא מפחדת למות כשאני יודעת ש'על הדרך' אנשים מתחזקים מהסיפור שלי.

"המחלה הזו אכזרית כי היא מגבילה את הזמן שלי בכלי קטן, שלא ניתן להרחבה. כיום, כשאני מבינה מה קורה לגוף שלי, אני יודעת כמה החיים יקרים. לאחרונה, מישהו שאל אותי איך אני מתמודדת עם הייאוש, והתשובה היחידה שיכולתי לחשוב עליה היא התקווה. למרות שאני יודעת שהמחלה שלי היא סופנית ואני מקבלת את זה – אם לא הייתי מתעוררת בכל בוקר עם תקווה חדשה, אז לא הייתי מסוגלת לקום מהמיטה, להתלבש, לאכול או לנשום.

"איך אפשר לחיות בעולם הזה בלי תקווה? לפעמים אני מרגישה כאילו אני על כוכב אחר, ורק מסתכלת על המצב שלי 'מלמעלה'. אנשים כל כך מתוחים ולחוצים, אבל זה בזבוז זמן ואנרגיה. אני מקווה שבאמצעות הקריאה של המילים שלי, אפילו רק אדם אחד יעצור לרגע ממירוץ החיים ויחשוב: 'אני שמח שזה לא אני, ואולי אני צריך פחות לדאוג לדברים שהם לא ממש חשובים'".