חני וינרוט: "אני בסדר, אחותי. מבטיחה לך שאני בסדר"

חני וינרוט מתמודדת בגבורה ובאמונה עם סרטן כרוני. הרופאים נתנו לה בין חצי שנה לשנתיים והיא איתנו כבר 8 שנים ובעז"ה עד מאה ועשרים.

פוסט שכתבה בימים האחרונים מעיד על עוצמתה הפנימית ותובנותיה שרכשה בשנות המחלה הקשות. "'מה עשיתי היום', את שואלת... 'אממ... מה עשיתי באמת?' שאלתי את עצמי בקול", פותחת חני את דבריה וממשיכה: "אה, הלכתי לירקות! מיששתי אפרסקים, בחרתי אותם אחד אחד, לא קשים ולא רכים מידי, כמו שאני אוהבת. את עגבניות השרי השחלתי באיטיות זהירה לתוך השקית, ככה, כמו שהם, בקופסא, בלי לברור. מהמוכר ביקשתי בחיוך שיבחר בשבילי חצי אבטיח ועל המלפפונים ויתרתי, כי הם עמדו בחוץ תחת השמש וזה כבר היה לי מעייף מידי".

"אחותי, טוב שאת מעבר לקו ואני לא רואה את המבט הזה שלך שמרחם", ממשיכה חני בלשונה החדה. "שזוכר איזו סופר חני הייתי; גומאת מרחקים עם הרגליים, כותבת עבודות לאוניברסיטה, מעמידה סירים ולוקחת לחוגים, מתלבשת לפי מה שהולך וגם מלבישה את הילדים.

"בעצם, חבל שאת מעבר לקו, חבל שאת לא רואה שאני בסדר. אחותי, מבטיחה לך, אני בסדר", כותבת חני. "תני לי להסביר, אני לא טוענת חלילה שטעיתי אז, כשהלו"ז היה צפוף. אדרבה, אני כמעט מבטיחה שזה היה לשם שמיים, הרצון להספיק, למלא בתוכן, בעשייה, במצוות, בשליחות, את החיים.

"זוכרת את רחל אימנו הנואשת לפרי בטן שיעניק משמעות לחייה? זוכרת את התביעה שלה את בעלה יעקב, בלשון נשית המתובלת בתחינה ואיום "הָבָה לִּי בָנִים וְאִם אַיִן מֵתָה אנכי"?", מזכירה חני את רחל ששיוועה שנים רבות לפרי בטן, ואין. "די מתקבל על הדעת שלי גם היום, אפילו שעברו כמה שנים מאז, שרחל מבחינתה ראתה את עיקר ייעוד האשה בהולדה.

"אז שתדעי לך אחותי שאותי מאד שימח לגלות שר' יצחק עראמה בספרו עקדת יצחק ("העקידה"), על ספר בראשית, שער ט, כותב שההשקפה זו של רחל הכעיסה את יעקב, והוא גער בה על כך; יעקב סבר, שגם אשה שאין לה ילדים, לא איבדה חלילה את עיקר תכליתה, שכן לכל אדם, אשה כאיש, יש תכלית עצמית גם אלמלא האפשרות להוליד.

חני ממשיכה ומצטטת את דברי בעל ה'עקידה': "כי ודאי עיקר תולדותיהם של צדיקים מעשים טובים. על כן חרה אף יעקב ברחל כשאמרה 'הבה לי בנים', לגעור בה ולהשכילה בזה העניין הנכבד, והיא, שהיא אינה 'מתה' לפי התכלית המשותף באשר מנע ממנה פרי בטן...". דברים נוקבים.

"וכן, זה קשור למה שאני מנסה להגיד", מסכמת חני את דבריה. "שאני בסדר. אני בסדר עם זה שאני לא תמיד יכולה להוליד, את הדוקטורט, את עוגת הטורט שהילד שלי אוהב, את המיון היסודי בניירת שלי, את הדעות שלי, את הרעיונות שלי ואת בכלל.

"כי יש לי תכלית עצמית. תכלית שיש לה עצמיות. תכלית עצומה. תכלית שאינה תלויה בהספקים שלי. תכלית תכליתית בהחלט. תכלית אלוקית", מסתיים הפוסט העמוק והמחזק. "אני בסדר. אחותי".