ד"ר מנחם ברייר: "הרב אמר לי: תפקיד הנשמה שלך להוציא ספר על רפואה והלכה"

יום אחד, בעודו שוהה במשרדו במרכז הרפואי מעייני הישועה, הוזעק ד"ר מנחם חיים ברייר, סגן המנהל הרפואי והאחראי על תחום האתיקה וקדושת החיים בבית החולים, על ידי אחד הרופאים הבכירים בצוות. "בדילמה כזו עוד לא נתקלתי!" הודיע לו הרופא. "אתה חייב להגיע".

ברייר מיהר למחלקה, שם היה מאושפז גבר בן חמישים, גוסס ממלנומה שהתפשטה בכל גופו. "הוא עומד למות מהסרטן", הסביר הרופא. "ההנחייה ההלכתית שקיבלנו היא לא לחבר למכונת הנשמה כאשר חולה סופני עומד בבירור למות בימים הקרובים ממחלתו הממאירה ולא ממחלה צדדית. אבל בני המשפחה אומרים שהוא ביקש מהם במפורש בטרם איבד את הכרתו, שכן יחברו אותו למכונת הנשמה – משום שייסורים מכפרים והוא רוצה לסבול יותר וכך יתכפרו עוונותיו!"

בבקשה מצמררת כזו ד"ר ברייר טרם נתקל. רוב הפוסקים מכריעים שלא לחבר למכונת הנשמה חולה שבבירור נמצא בימיו האחרונים עקב מחלתו המאירה וההנשמה אך תוסיף לייסוריו, אבל מה עושים כשהחולה ביקש במפורש אחרת?

הדילמה הזמנית נפתרה לאחר שבדיקה יסודית שערכו הרופאים לפציינט גילתה שאין כל אפשרות לחבר אותו למכונת הנשמה: לחץ הדם שלו והדופק היו נמוכים מידי, והיה ברור כי הנשמה מלאכותית רק תקצר את הזמן שנותר לו לחיות. אבל מה עם השאלה העקרונית? גם אחרי שהלך המטופל לבית עולמו, ד"ר ברייר לא הניח לעניין, והציג את השאלה בפני מספר פוסקים שונים. מה היו התשובות שקיבל? כדי לדעת מה היתה חוות הדעת הספציפית של כל גדול בישראל תצטרכו לקרוא את הספר, אבל רוב הפוסקים הכריעו שגם במקרה כזה אין לחבר את החולה למכונת הנשמה.

השאלה הקשה הזו, כמו גם שאלות קריטיות אחרות בצומת המפגש בין רפואה להלכה, מופיעה בספרו החדש של ד"ר ברייר, 'מפנקסו של רופא', ספר עליו קיבל לאחרונה את פרס שר הבריאות לספרות העוסקת ברפואה והלכה. היוזמה להוצאת הספר, הוא אומר, התעוררה בו לפני שנתיים, כאשר הגאון רבי משה שאול קליין, תלמידו המובהק של הגר"ש וואזנר זצ"ל, הזעיק אותו אליו. "וכך אמר לי: הרב וואזנר היה אומר שלהוציא ספר טוב זה יותר מאשר לתת שיעור לאלף בחורים. ומכיוון שאני יודע שהיית מחובר  לגדולי הדור הקודם כמו גם לגדולי הדור הנוכחי, תפקיד הנשמה שלך הוא להוציא לאור את דבריהם ופסקיהם בענייני רפואה והלכה ששמעת וקיבלת מהם לאורך עשרות בשנים. תתגייס לזה – והילדים שלך יעזרו לך".

כריכת הספר ''מפנקסו של רופא''

יומיים לאחר מכן נפטר הגר"ש וואזנר, וד"ר ברייר התחיל במלאכתו, כשילדיו מסייעים בידו. "זו היתה מלאכה קשה מעל ומעבר למה ששיערנו בהתחלה", הוא מספר. "רצינו שגם המושגים ההלכתיים וגם הרפואיים יהיו ברורים ושווים לכל נפש ומובנים ללא השכלה מתאימה בתחום. השתדלנו ככל האפשר שהספר יהיה נגיש לכל. הוספנו גם מילון ערכים רפואיים ומפתחות שיעזרו בהתמצאות".

הספר עוסק בסוגיות מעניינות רבות של רפואה והלכה, כולל אלה שהיוו פריצת דרך של ממש בהבהרת עוצמת ערך קדושת החיים על פי היהדות.

"אני מתאר את כל השתלשלות העניינים שהובילה למתן הפסק המפורסם לגבי חולים סופניים לפני למעלה מ-22 שנים, פסק שהיו חתומים עליו ארבעה גדולי ישראל – רק אחד, הגאון רבי ניסים קרליץ שליט"א יבדל לחיים ארוכים, עדיין עימנו. הפסק הזה ניתן אחרי שלושה חודשים של דיונים מתישים, והטריגר היה מידע שהגיע על הוספיס שלא טיפל בחולים וסירב לתת להם הזנה מלאכותית ונוזלים לווריד. אחד מגדולי ישראל קרא להוספיס הזה 'חצר מוות'. אבל הרבנים ייעצו לי לא לפרסם זאת בעיתונות אלא לנסוע לפוסקים בירושלים – הכוונה היתה לגאון הרב שלמה זלמן אויערבך זצ"ל ולהגרי"ש אלישיב זצ"ל, ולקבל מהם פסק. זה היה הפסק הראשון בתחום שהגדיר ברורות את חובת הטיפול בחולה סופני. בעקבותיו יצא אחרי 20 שנה פסק מרחיב על הטיפולים השונים והפולשניים שיש לבצע בחולה הסופני. בהמשך הופיע פסק אודות הטיפול בחולה דמנטי שקבע שיש לטפל בחולה דמנטי בדיוק כמו בחולה צלול. על הפסק הזה חתמו רבנים פוסקים מכל המגזרים אשכנזים, ספרדים, אנשי העדה החרדית. כולם".

"מה עשית לי? למה החזרת אותי לחיים של ייסורים?"

למי שלא מודע לשאלות הקשות שקורעות אנשי צוות רפואי מידי יום, הספר פותח צוהר מאלף. "יש בספר, למשל, דיון הלכתי לגבי אמירת ווידוי לפני המוות, שחשיבותו הינה גדולה מאד בשמים. הדין הוא שאם אדם אומר וידוי כשהוא במלוא כוחו יאמר וידוי של יו"כ "על חטא שחטאנו", כשכוחו נחלש יאמר "אשמנו בגדנו" של תחנון, ואם נותר באפיסת כוחות אומר רק: 'יהי רצון שתהא מיתתי כפרתי'. אבל מה קורה כשאינו יכול לדבר? אז ההלכה היא שאדם אחר אומר וידוי והחולה חוזר במחשבה על המילים. כאן מתעוררת השאלה: מה עושים עם חולה מחוסר הכרה? אני מביא שאלה שהצגתי בפני גדולי ישראל: אדם בן חמישים קיבל אירוע מוחי באמצע חתונה ואבד הכרתו, וסופו נראה קרוב. כמובן שלא התוודה – כי הארוע היה פתאומי. מה עושים? שבעה גדולים  ענו לי שיש עניין שמישהו אחר יאמר וידוי כשהוא מתכוון עבורו ולזכותו. ומדוע? רבי ניסים קרליץ הסביר לי שזה משום שהנשמה שומעת והיא מתוודה. כנ"ל אומר הגר"י זילברשטיין.

"אבל יש כאן גם שאלה רפואית. מה עושים כשהחולה מחובר למכונת הנשמה, הוא גוסס – וטרם הספיק לומר וידוי? לאחר החדרת טורבוס בהנשמה מרדימים את החולה, כדי שלא יסבול ייסורים. האם מותר להפחית מעט מחומרי ההרדמה כדי שישוב מעט להכרה ומעט יסבול ויוכל להקשיב לוידוי, ולחזור על הנאמר ע"י האחר? הגר"ח קנייבסקי, הגר"ש בעדני והגר"י זילברשטיין ענו תשובה חיובית. הגאון הרב משה שאול קליין אמר שמותר בתנאי שהפחתת ההרדמה לא תוביל לייסורים קשים".

פרק מיוחד בספר מייחד ד"ר ברייר לדילמות ייחודיות העומדות בפני צוותי הצלה.

"לפני כמה שנים הזעיקה אותי אשתו של מכר שהיה חולה בסרטן הלבלב והיה במצב סופני. הגעתי במהירות לביתו ומצאתי אותו מחוסר הכרה בגלל התייבשות. חיברתי אותי לאינפוזיה, ומכיוון שהיה ערב שבת אמרתי לה שאני רץ הביתה להתארגן לשבת וכבר חוזר. כשחזרתי מצאתי את החולה יוצא מהשירותים, ערני לגמרי, ואומר לי: 'מנחם, מה עשית לי? כבר הייתי בעולם שכולו טוב – למה החזרת אותי לחיים של ייסורים?

הזדעזעתי, לא היה לי מה לענות. טיפלתי בו ואמרתי שאחזור בהמשך. למחרת הוא אמר לי שהוא מבקש סליחה על מה שאמר אתמול, כי ברור לו שעשיתי את עבודתי שהיתי צריך לעשות. הוא חי עד יום רביעי ואז הלך לעולמו.

"זו דילמה קבועה לצוותי ההצלה שמוזעקים לבית החולה. כשאתה רואה חולה גוסס אין לך זמן לבדוק אם הוא עומד למות מדלקת ריאות או מהתייבשות או מהמחלה הממאירה הסופנית. ההנחיה ההלכתית היא שאם זיהום כלשהו או בעיה אחרת עומדים להרוג את החולה עוד לפני המחלה הסופנית – אז מבצעים החייאה. ומכיוון שצוותי ההצלה לא יכולים בבית החולה לעשות את הבירור הנדרש, אז מבצעים תמיד החייאה ומעניקים טיפול מלא".

הפרק דן בשאלות קשות אחרות מעולם צוותי ההצלה: האם מותר להזיז פצוע גוסס בפיגוע החוסם את הגישה כדי להגיע לפצועים שעוד ניתן להצילם? האם מותר לעלות עם דחפור על בניין שקרס כדי להציל פצועים, גם אם ייתכן שהדחפור ידרוס ויהרוג לכוד? האם מותר לצבא לערוך מבצע לשחרור בני ערובה גם אם ברור שחלקם ימותו? (על השאלה האחרונה, אגב, ענה בעבר הרב יצחק זילברשטיין במילים: 'כך וכך תאכל החרב' – כלומר, בעת מלחמה ברור שיש מחיר דמים ל"ע שיש לשלם).

"הרב אלישיב הורה לי: תתחילו לערוך בדיקות ממוגרפיה במעייני הישועה"

עוד פרק מוקדש לבדיקות הסקר למיניהן. "סרטן המעי מתרחש ב-1 מתוך 17 אנשים מעל גיל חמישים גברים ונשים, ובדיקת קולונוסקופיה היא בדיקה שבחלק מהמקרים מצילת חיים: כי היא מגלה ממצאים מוקדמים ואז כורתים את הפוליפ והנבדק ניצל לחיים. לכן השתדלתי עד שיצא בתשע"ה בסיעתא דשמיא מכתב הרבנים הממליץ על עשיית הבדיקה כנדרש: החל מגיל חמישים כל חמש שנים, או מוקדם יותר, הכל לפי הוראות הרופאים,  במידה ויש סיפור משפחתי של המחלה. אגב, הרבנים כתבו את זה בגדר המלצה, אבל הסיבה היחידה שלא השתמשו בלשון חיוב גמור היא כדי לא להפוך את האנשים לעוברים על דברי חכמים".

את מכתב הרבנים לגבי בדיקות ממוגרפיה לנשים ארגן ד"ר מנחם חיים ברייר כבר לפני 16 שנים. "כל הזמן שמענו על נשים שחולות במחלה והולכות לעולמן, אבל כשניסינו לברר מדוע לא יותר נשים במגזר החרדי עושות בדיקות ממוגרפיה, נענינו שהרב אלישיב מתנגד... יום אחד קמתי ונסעתי לירושלים, והצגתי לפני הרב אלישיב את נתוני המחלה – שאחת מתשע נשים תחלה חו"ח – ואפשר למנוע זאת ע"י בדיקת הממוגרפיה המצילה חיים. הוא שאל אותי אם אנחנו עושים את הבדיקות האלה ב"מעייני הישועה", ואמרתי שלא. למה לא? הוא שאל, ואני עניתי: "כי הרב מתנגד". מה פתאום? אמר לי הרב אלישיב, אני לא מתנגד. תתחילו לעשות בדיקות ממוגרפיה גם במעייני הישועה, כך הורה לי. ביקשתי מהרב שיחתום על מכתב בעניין, אבל הוא סרב בתחילה. "אני אחתום על זה, מחר תביא לי מכתב שצריך לשמור שבת. זה פשוט באותה מידה". אבל הסברתי לרב שיש כאן עניין של טובת הציבור והציבור קיבל מידע מוטעה ואני לא זז בלי חתימת הרב, ואכן הוא חתם, ואחר כך קיבלנו גם חתימות מגדולי תורה נוספים. המכתב התפרסם אז, והתפרסם שוב לפני 11 שנים. לפני כשנתיים ביקש ממני הראב"ד רבי משה שטרנבוך לכלול במכתב גם הוראות רפואיות ברורות לגבי הבדיקה, ואכן, בהתייעצות עם מומחים, עשיתי זאת, ועוד רבנים חשובים חתמו על הנוסח החדש".

על אף שהוא עובד במרכז רפואי חרדי כמו במעייני הישועה, מתנקזות אל שולחנו של ד"ר ברייר שאלות ברפואה והלכה מכל קצוות הארץ – שאלות שמאפשרות גם לצוותים רפואיים שאינם דתיים להכיר את עמדות ההלכה.

"לפני כמה שנים פנתה אלי אמא שהילד שלה היה חולה סרטן מזה ארבע שנים ומטופל בצורה מקצועית, אנושית ומעולה בבית חולים ידוע במרכז הארץ. למרבה הצער הוא הדרדר והגיע למצב סופני ולא נשאר עוד דבר שאפשר לעשות עבורו. הרופאים אמרו שאין טעם להנשימו, אמו פנתה אלי. שאלתי אותה איזה רופא בכיר בבי"ח שהיא סומכת עליו, והיא נתנה לי שם הביאה אותו לטלפון. דיברתי עם אותו רופא שהסביר לי שהילד הזה סובל ייסורים קשים, ואין בעולם דבר שיעזור לו, ובוודאי תוך שעות ילך לעולמו. במצב כזה ההוראה ההלכתית הינה 'שב ואל תעשה' ולא מנשימים. דיברתי עם האם והיא קיבלה זאת. אחרי שהילד הלך לעולמו דיברתי שוב עם הרופא שהודה לי על הליווי למשפחה בשעותיה הקשות. והוא ביקש ממני את פסק ההלכה "הטיפול בחולה הסופני". זמן מה לאחר מכן שוחחנו שוב בנושא אחר והוא סיפר לי שהוא נסע לכנס רפואי בהרווארד בבוסטון והקריא בפני קהל בינלאומי של רופאים בכירים את פסק ההלכה לגבי כללי הטיפול בחולה סופני – כדי להראות להם, לדבריו, כיצד ההלכה היהודית מתמודדת עם דילמות אתיות קשות כאלה ופותרת אותן".