הנוסעים נדהמו לגלות את ר’ משה מבקש באפיסת כוחותיו בקשה אחת: "ציצית כשרה"

רבי משה ורבי יצחק אשכנזי היו שני אחים, מבחירי תלמידיו של הגאון מוילנא. ר' משה אף נודע בשערים בשל ספרו 'ברית עולם', ספר עמוק העוסק בתורת הקבלה.

ביום מן הימים, החליט ר' משה כי יקבל עליו מצווה כלשהי, אותה יקפיד לקיים בכל עת ובכל מצב, לכל פרטיה ודקדוקיה, ואפילו אם המחיר לכך יהא כרוך במסירות נפש. לאחר מחשבה, גמר בדעתו כי ההלכה שהוא מקבל על עצמו שלא ללכת ארבע אמות בלא ציצית.

מאז, הקפיד שלא להתהלך רגע אחד ללא ציצית, והציצית – מהודרת תהיה בתכלית ההידור. ממון רב שהשקיע במצווה זו, ואף כאשר נדרש לכך מאמצים רבים – לא הביט כלל על הקושי שבדבר. באחד הפעמים עמד בניסיון ומסר עבור מצווה זו את כל כספו, וכמעט אף את חייו.

כך היה המעשה המופלא: ר' משה שימש לפרנסתו כמלמד תינוקות בכפר הסמוך לוילנא. במשך חצי שנה שהה ולימד את ילדי הכפר את תורת ה', ולאחר פרק הזמן עשה את פעמיו לכיוון וילנא כשמשכורת בת שישה חודשים בידו.

השמש עמדה ברום השמים, זמן 'מנחה גדולה' הגיע, הורה אפוא לעגלון כי יעצור את הסוסים ממרוצם, והוא נעמד בצידי הדרך לתפילת מנחה. עודו עומד בתפילה, גופו מתנועע בלהט והנה נתפסו ציציותיו בענפי אילן, הנסיון לחלץ את חוטי הציצית המסובכים מן העץ לא עלה יפה. אחד החוטים נותר מסובך בין הענפים ונתלש מחבריו, ר' משה החניק זעקה שעמדה להיפלט מפיו: הציצית נפסלה.

מחשבות רבות חלפו במוחו, אך הוא ידע: ללא ציצית כשרה – אין הוא זז מכאן ולו כדי צעד. אמת, המקום בו הוא עומד נחשב כמקום סכנה, ואף בלא ציצית הוא רשאי להסתלק משם – אך הוא לא יקל ראש לרגע במצווה שקיבל על עצמו, ואשר לקיומה מוכן הוא למסור את כל מאודו ואף את נפשו.

לאחר מחשבה קצרה, פנה אל העגלון, הנפש החיה היחידה מלבדו בכל האזור: "ראה, ציצית טליתי נפסקה ועתה איני יכול לזוז מן המקום. אולי תואיל להיכנס לעיירה הקרובה, והבא לי משם 'טלית קטן' שציציותיה כשרות? אשלם לך סכום כסף הגון עבור הטרחה".

חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ובפיו בקשה יחידה: ''טלית כשרה''

העגלון מילא את פיו בצחוק: "ירדת מדעתך?" שאל בלעג "לחזור מרחק של שעתיים והכל בכדי להביא טלית בד? עלה על העגלה וסע לביתך, שם תוכל להתעטף בטליתות רבות ככל שתאווה נפשך..."

חילופי הדברים נמשכו עוד זמן רב, עדי פקעה סבלנותו של העגלון והוא איים להמשיך בדרכו בגפו סוף דבר, לאחר התמקחויות ושידולים מסר ר' משה לעגלון את צרור כספו, וזאת כדי שהלה יאות להביא עמו מהעיירה הקרובה טלית חדשה. הצרור, ראוי לציין, הכיל את כל כספו של ר' משה המשכורת אותה קיבל בעד עבודתו משך כל מחצית השנה האחרונה, ואשר בה התכוון להאכיל את ילדיו ובני ביתו בכל התקופה הבאה.

(צילום: shutterstock)

העגלון המופתע מהסכום העצום המונח בחיקו ואשר אותו לא ישתכר גם במאמץ של חודשי עבודה רצופים, לא יודע את נפשו משמחה : סכום כה גדול, והכל בשל חומרה טיפשית ובלתי מוסברת. מימיו לא נתקל בחסר דעה שכזה, שימסור לו את כל כספו תמורת שליחות קלה שכזו.

מסתבר שהסוסים בהם נהג העגלון, טובים היו ממנו . שכן לאחר מחשבה נמלך בלבו והחליט לוותר על כל הטרחה. מוטב יעשה דרכו לביתו, והיהודי יישאר במקום לבדו, אלא אם כן יחליט בסופו של דבר ללכת גם בלא טלית כשרה.

כך נותר ר' משה לבדו במקום עד הערב, את הלילה עשה במקומו תחת האילן שבצד הדרך, אך הוא לא חשב לרגע ליסוג מהחלטתו: זו ההלכה שקיבל על עצמו, ואותה הוא יקיים בכל כוחו.

יום חלף וגם יומיים, האוכל המועט שבצקלונו תם, וכמעט שכלתה נשמתו. ביום השלישי חלפו לידו עגלה ובה יהודים הנוסעים לוילנא, בשארית כוחותיו קרא להם ר' משה לעצור, והם עצרו תחתם בבהלה.

חיוור כמת עומד ר' משה במקומו, ללא ניע. נוסעים חששו שמא אריע לו דבר מה, ירדו מן העגלה, הביטו בו אולי נחבל או קפא, אך לא: 'טלית כשרה', זו היתה בקשתו היחידה של האיש.

אחד הנוסעים פתח את קישורי תרמילו, שלף מתוכה ציצית כשרה שהניחה את דעתו של ההלך. ר' משה לבש את הטלית לגופו, וניאות לעלות על העגלה הנוסעת לעירו.

לאשתו, שציפתה בכליון עיניים למשכורתו של בעלה אחר ששה חודשי היעדרות, לא גילה ר' משה דבר מכל שאירע. 'הכסף נגנב' הסכים לומר, ולא יסף, וזו היתה אכן האמת לאמיתה.

"הריני מוסר את שכר המצווה שקיימתי במסירות נפש לאחי החולה"

שנים אחדות חלפו, ולר' משה הגיעה הידיעה המעציבה: אחיו, ר' יצחק, חלה במחלה אנושה, והוא עושה את שעותיו האחרונות בעולם הזה. מיד אץ ר' משה לאתר עגלה, שתביאהו חיש מהר לביתו של אחיו.

בהגיעו, כבר שהו אנשי ה'חברא קדישא' לצד מיטת החולה, שנראה כבר מינן לכל עניין. פרט לנשימותיו החלושות לא נראה כל קשר בינו לבין החיים. ר' משה עמד למראשותיו רגע ושניים, לאחר מכן פנה לסובבים בבקשה כי יצאו מן החדר, הבקשה, המוזרה אמנם, התקבלה. אנשי ה'חברא קדישא', התלמידים ובני המשפחה יצאו מן החדר תמהים מה מבקש האח לומר ברגעיו האחרונים.

אולם הם טעו בהערכתם. ר' משה לא פנה כלל לאחיו החולה, כי אם פנה לקרן זווית והתייפח בתפילה: "ריבונו של עולם", זעק במר, "הורית בתורתך על מצוות ציצית, ואני קיימתיה כהלכתה בכל מאודי ובכל נפשי: מסרתי את כל כספי כדי לקיימה, אף שידעתי כי בכך גוזר אני עלי ועל משפחתי חיי רעב. כמעט ומסרתי עליה את נפשי, כאשר כפסע היה ביני ובין מיתה ברעב ובצמא על אם הדרך".

ר' משה השתהה רגע, אחר המשיך: "מצווה נוספת יש בתורתך: 'מבשרך אל תתעלם', הריני מוסר אפוא את שכר המצווה לאחי, תעמוד מצווה זו שקיימתיה במסירות נפש, לזכותו ותשלח לו רפואה שלמה מן השמיים".

בסיימו, לא השתהה רגע נוסף בחדר. הדלת נפתחה, ר' משה חש החוצה ולבני המשפחה שנכנסו התגלתה עובדה מפליאה. פניו של החולה העלו סומק, אגלי זיעה השתקפו על מצחו הקודח ועיניו נפקחו לרווחה.

"מים" זעקו אלו, "הביאו את הרופא", זעקו אחרים, בחסות ההמולה חמק ר' משה מן הבית, כשאיש לא שואלו מה חולל ברגעים הספורים בהם שהה בחדר.

כעבור ימים אחדים קם ר' יצחק ממיטת חוליו, בריא ושלם ללא זכר ממחלתו. מאז חי 15 שנה נוספות בהן לא נזקק לפקוד את חדרו של הרופא ולא פעם. בזכות מצוות ציצית שאחיו הקדוש מסר את נפשו עליה.

מתוך 'ניצוצות', באדיבות אתר 'דרשו'.