הרב יצחק יוסף לפרשת שלח: הנאה ממעשה שבת

מלאכה בבין השמשות

א. כבר הזכרנו בשיעורים הקודמים שאיסור מעשה שבת - הנאה מדבר שהתבשל בשבת - הוא איסור דרבנן, ויש בזה כמה נפקא מינה. כגון אם בישל בבין השמשות, שהוא ספק יום ספק לילה, או שהדליק את אור החשמל או שעשה שאר מלאכות בבין השמשות[1], בודאי שלא עשה כהוגן שהכניס עצמו בספק דאורייתא, שהוא ספק סקילה וספק כרת, אבל מכיון שאנחנו פוסקים שאיסור הנאה ממעשה שבת הוא איסור דרבנן, ספק דרבנן לקולא ומותר ליהנות מאותה מלאכה, בין אם עשה כן בשוגג או במזיד. ומה שכתב מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף א) שהמבשל בשבת או שעשה אחת משאר מלאכות, אסור ליהנות בשבת מאותה מלאכה, זהו דוקא כשעשה איסור בודאי, אבל כשעשה ספק איסור מותר ליהנות, כיון שספק דרבנן להקל.

ספק דאורייתא שהתגלגל לדרבנן

ב. כך כותב בשו"ת זית רענן (ח"ב סימן ה) - היה אב"ד בקוטנא לפני 150 שנה - לגבי נער אחד שעשה מעשה נערוּת, והניח את תבשיל החמין בתנור הציבורי בבין השמשות, והתבשל שם במשך השבת. ופסק הרב זית רענן שמותר לאכול את התבשיל משום ספק דרבנן לקולא. הוא מזכיר שם את דברי מהריב"ל (ח"ג סימן ק) שבכל ספק דאורייתא שמתגלגל לדרבנן לא אומרים ספק דרבנן לקולא, וכאן לכאורה גם כן היה ספק דאורייתא אם עבר על בישול האסור מהתורה, ואחר כך הספק התגלגל לדרבנן לענין אם מותר ליהנות מהתבשיל. אבל כותב הזית רענן שבנידון זה יודה מהריב"ל שאומרים ספק דרבנן להקל, כי מתחילה דנים על האדם עצמו אם עבר איסור מהתורה, ואחר כך דנים על התבשיל אם הוא אסור מדרבנן, וזהו ספק בפני עצמו.

עם רבינו תם יש ספק ספיקא

ג. מי שעשה מלאכה בבין השמשות שהתרנו לו ליהנות מהמלאכה מדין ספק דרבנן לקולא, יש שם גם ספק ספיקא, שמא כדעת רבינו תם שזהו יום גמור, ורק לאחר חמשים ושמנה וחצי דקות מהשקיעה מתחיל זמן בין השמשות, ואם תאמר כשיטת הגאונים שמיד לאחר השקיעה שלנו מתחיל בין השמשות, שמא בין השמשות הוא יום.

אין לסמוך על רבינו תם לבד

ד. מה שצירפנו את דעת רבינו תם להתיר את מה שנעשה בבין השמשות זה רק לחיזוק ההיתר, אבל אין לסמוך על שיטת רבינו תם לבד, ולכן אם בישל לאחר צאת הכוכבים אין להקל ליהנות מהתבשיל בשבת כדעת רבינו תם. אם כי מדברי המשנה ברורה (בביאור הלכה סימן רסא סעיף א ד"ה ואין מדליקין) נראה שהיקל בזה, שאם עשה מלאכה בליל שבת קודם צאת הכוכבים לשיטת רבינו תם, מותר ליהנות ממנה. אבל קשה להקל כל כך, מאחר שאנחנו נוקטים לגמרי כשיטת הגאונים, ואם נקל בזה עלולים לזלזל ולהקל יותר. והראיה מתינוק שנולד בערב שבת תשע עשרה[2] דקות אחרי השקיעה שמלים אותו בשבת, למרות שלשיטת רבינו תם נחשב שנולד ביום ששי ואין למולו בשבת. כי המנהג כשיטת הגאונים ששלשת רבעי מיל לאחר השקיעה הוא צאת הכוכבים, זהו מנהג קדום וחזק, זהו מנהג של כל ישראל כמעט, ולכן אין להקל אלא בבין השמשות.

רבו של האדמו"ר לא רצה לקבל אותו

ה. אמנם היו מקומות בחוצה לארץ שהיו נוהגים כפי שיטת רבינו תם גם בכניסת שבת, אבל המנהג בארץ ישראל הוא כשיטת הגאונים. וזהו מנהג קדום שקיים מאות שנים. האדמו"ר ממונקאטש כשהגיע לירושלים נסע למקוה בערב שבת אחרי צאת הכוכבים לפי שיטת הגאונים, תושבי מאה שערים המה ראו כן תמהו, וכאשר הגיע האדמו"ר ממונקאטש לרבו בצפת מהרש"א אלפנדארי זצ"ל, לא רצה לקבל אותו משום שעשה מלאכה בארץ ישראל שנוהגים כשיטת הגאונים, עד שהבטיח לו האדמו"ר ממונקאטש שלא יעשה כן יותר.

לסמוך על המיילדת

ו. שאלה מהקהל: האם אפשר לסמוך על מה שאומרת המיילדת באיזו שעה נולד התינוק, כדי להחליט מתי לערוך את הברית?

תשובת הרב שליט"א: אפשר לסמוך על המיילדות, הן מקפידות לרשום בצורה מדוייקת את רגע יציאת התינוק, ואם לפי הרישומים של בית החולים התינוק נולד בערב שבת כעשרים דקות לאחר השקיעה, מלים אותו בשבת.

רבינו תם מסתדר עם המציאות

ז. בענין שיטת רבינו תם, אנחנו מחמירים כמותו בצאת השבת שלא לעשות מלאכה עד לאחר שבעים ושתים דקות מהשקיעה. יש שמתפלאים על שיטתו, שהרי אנחנו רואים שלאחר השקיעה אין יותר אור כלל? אבל התוס' רי"ד (לד: ד"ה איזהו) מסביר את שיטת רבינו תם גם לפי המציאות, שגם לאחר שקיעת השמש עדיין אורה שולט בעולם, שאילו היה עולה אדם על ההרים עדיין היה יכול לראותה, ומפני זה שולט עדיין אורה בעולם, וזו כוונת רבינו תם שיש שתי שקיעות. ואכן מי שיהיה במקומות הגבוהים יבחין גם הרבה לאחר צאת הכוכבים ברושם של אור השמש.

גם בארץ ישראל יש לנו רבינו תם

ח. וצריך להדגיש, שלא רק בחו"ל כמו צרפת וז'נבה שייך להחמיר כשיטת רבינו תם, אלא גם בארץ טוב להחמיר כדעת רבינו תם במוצאי שבת. יש שרוצים לומר שבארץ לא שייך להחמיר כרבינו תם, שהרי אנחנו רואים שהגאונים צודקים וכעשרים דקות לאחר השקיעה יוצאים הכוכבים. אולם הרי גם האבן עזרא ראה את זמני השקיעה וצאת הכוכבים כפי האופק של ארץ ישראל, והוא כותב בפרשת בראשית על הפסוק "ויהי ערב ויהי בוקר יום רביעי" (פרק א פסוק יח), שלאחר שקיעת החמה כשעה ושליש יהיה לילה, כיון שיש עדיין אור בעננים, וזה כשיטת רבינו תם. ומה שאנחנו רואים כוכבים, אולי אלו כוכבים גדולים, שהרי אנחנו לא בקיאים מה הם כוכבים בינוניים. ורבינו תם הוא לא לבד בשיטה זו, בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כא) הביא למעלה מעשרים ראשונים שסוברים כמוהו. ובילקוט יוסף (החדש סי' רסא עמ' תשל) כתבנו שיש עוד עשרות פוסקים שסוברים כרבינו תם. וכך משמע גם מדברי הרמב"ם (בפירוש המשניות ספ"ב דשבת) שכתב: אחר ביאת השמש עד שיראה כוכב אחד הוא יום, כשיראו שני כוכבים הוא בין השמשות, וכשרואים שלשה כוכבים הוא זמן צאת הכוכבים. מרן זצ"ל ביביע אומר ח"ב (חאו"ח סי' כא אות ד) מדייק מלשון הרמב"ם שסובר כשיטת רבינו תם, שהרי להגאונים מיד בשקיעה הוא ספק לילה ומדוע צריך להמתין עד שיראו שני כוכבים, אלא ודאי הוא כדעת רבינו תם. יש ספר אחד שכתב שהרב זצ"ל לא צודק בראיה זו, שהרי כבר בגמ' (שבת לה:) אמרו "כוכב אחד יום", ואם כן מה הראיה מדברי הרמב"ם?! אבל אני תמה עליו מדוע הוא ממהר להשיג על היביע אומר, הרי בגמרא לא כתוב "אחר ביאת השמש" ולכן היה מקום לפרש שרואים כוכב אחד לפני השקיעה, אבל הרמב"ם כתב בפירוש שגם לאחר השקיעה הוא יום כל עוד שאין שני כוכבים, וזה כשיטת רבינו תם. ולכן גם בארץ ישראל טוב להחמיר כשיטת רבינו תם.

להתבטל לדעתם של גדולי ישראל

ט. רבי חיים אבולעפייא שהיה אב"ד בטבריה, עשה חרם - הוא ובית דינו - על מי שלא נוהג כרבינו תם במוצאי שבת, אם תאמר שרק בצרפת נהגו כך, אז מדוע עשה חרם?! מכאן ראיה שרבינו תם התכוון גם לארץ ישראל. וכן הרבה גדולים ופוסקים שהיו בירושלים סברו כך, וכי כולם לא ראו את המציאות?! לא צריך למהר לחלוק על גדולי עולם, צריך להתבטל כלפי הגדולים.

צמוד לפסקים של מרן זצ"ל

י. לפעמים קשה להקפיד כרבינו תם בימות הקיץ שהשקיעה מאוחרת, ולכן מי שקשה לו יכול להקל לאחר שעה מהשקיעה, כי אז מתחיל בין השמשות של רבינו תם, ויש לנו ספק ספיקא שמא כדעת הגאונים שכבר הגיע זמן צאת הכוכבים, ואם כרבינו תם שזהו בין השמשות שמא בין השמשות הוא לילה. לפני כשלשים שנה כשכתבתי ילקוט יוסף רציתי לכתוב שאפשר לעשות מלאכה לאחר שעה מהשקיעה, אבל מרן זצ"ל כשעבר על הספר אמר לי למחוק את הקולא הזו, כי אם כבר חוששים לדעת רבינו תם יש להמתין עד צאת הכוכבים לפי שיטתו. ברוך ה' אני צמוד לפסקים של מרן זצ"ל ומחקתי מהספר, אבל במקום צורך גדול יכולים להקל שעה לאחר השקיעה.

כלל גדול

יא. בדין הנאה ממעשה שבת כותב הפרי מגדים (סי' שיח אשל אברהם סק"י) כלל, כל דבר שיש מחלוקת בין הפוסקים אם מותר לעשות או לא, אף על פי שאנחנו פוסקים שלא לעשות, זהו משום שספק דאורייתא לחומרא, אבל אם עבר ועשה מותר ליהנות, כיון שאיסור הנאה ממעשה שבת דרבנן, וספק דרבנן לקולא. המשנה ברורה (סי' שיח סק"ב) מעתיק להלכה את דברי הפרי מגדים. וכן פסק בספר תוספת שבת. וכן משמע גם מדברי המגן אברהם (סי' רנג). וכן ההלכה למעשה, שאפילו עשה במזיד מותר ליהנות.

סלט ספרדי

יב. דוגמא לדבר, מותר לעשות סלט בשבת, בסכין רגיל, וכן במתקן שיש בו ארבעה סכינים שחותכים את הירקות בבת אחת, אבל לא בפומפיה שיש בה איסור של עובדין דחול. רק שאם חותך את הירקות דק מאוד יש בעיה של טוחן. כותב הרמב"ם (פרק כא מהלכות שבת הלכה יח): המחתך את הירק דק דק הרי זה חייב משום טוחן. וכן כתב לשון זה מרן השלחן ערוך (סי' שכא סעיף יב). האשכנזים נוהגים לחתוך סלט חתיכות גדולות וזה מותר בשבת. אבל הספרדים רגילים לחתוך חתיכות קטנות, ואם יעשה כן בשבת עובר משום טוחן. ואם יחתוך אותו מיום ששי יפוג טעמו. מה הפתרון? מרן הבית יוסף מעתיק את דברי הרשב"א בתשובה ח"ד (סימן עה) שאם חותך כדי לאכול לאלתר מותר, כמו שמותר לברור לאלתר. בדרך כלל אין היתר לעשות מלאכה לאלתר, וכי מותר לבשל לאלתר, או להדליק חשמל לאלתר? ודאי שלא! רק שהדרך לברור הוא לזמן מרובה, אבל כשבורר סמוך לאכילה זה דרך אכילה ולא דרך מלאכה, והוא הדין לגבי איסור טוחן, סמוך לסעודה אינו דרך מלאכה ומותר. בדרך כלל בש"ס חצי שעה זה זמן שנחשב 'סמוּך', ולכן אם עושה חצי שעה קודם הסעודה מותר.

למה נועדו ספרי הקיצורים

יג. מי שילמד שלחן ערוך בלי בית יוסף עלול לטעות ולחשוב שאסור לחתוך ירקות אפילו לאלתר, כיון שההיתר לאלתר כתוב רק בבית יוסף, אבל מרן השלחן ערוך סמך על כך שילמדו גם בית יוסף. ולכן צריך ללמוד בית יוסף. וכפי שכותב המהרש"א (סוטה כב.) שמי שמורה הלכות מתוך שלחן ערוך וספרי קיצורים הוא בכלל מבלי עולם. מי שלומד הלכה לא ילמד לבד, צריך ללמוד עם רב שידריך אותו בלימוד ההלכה ולא יגיע לטעות. אפשר ללמוד בספרי קיצורים, ולעשות מה שכתוב שם בדיוק, אבל יזהר שלא יבוא לדייק מדבריהם ולהבין דבר מתוך דבר, כי יכול לטעות. מרן בשלחן ערוך העתיק את דברי התלמוד והראשונים, וסמך על מה שכתב בבית יוסף.

מלאכת מחשבת אסרה תורה

יד. אם עשה כמות גדולה של סלט על דעת שיאכלו הכל באותה סעודה, אבל לבסוף נשאר סלט, מותר לאכול את מה שנשאר בסעודה שלישית, שהרי מלאכת מחשבת אסרה תורה, ובשעה שחתך חשב לאכול לאלתר. אבל מה הדין אם בשעה שחתך חשב לאכול לאחר זמן, הרי לדעת מרן עבר על איסור טוחן דאורייתא. לדוגמא, הבעל חוזר מבית הכנסת בשעה עשר וחצי, ורואה את השלחן ערוך, ואשתו אומרת לו שכבר בשעה שמונה בבוקר היא הכינה את הסלט, דק דק. האם אסור לאכול את הסלט? אם זה אסור, לא נוכל לרחם על האשה ולומר שנתחשב בה שטרחה, אין חכמה ואין עצה ואין תבונה נגד ה'. אבל מאחר שיש בזה מחלוקת, ודעת התרומה והרא"ה והרמב"ם ועוד שאין איסור טוחן אלא כשחותך ירק שצריך לבשל אותו, אבל ירקות של הסלט - מלפפון ועגבניה ופלפל - נאכלים כמות שהם חיים, לשיטתם אין איסור, וכיון שמדובר בדיעבד, מותר לאכול הסלט, כי ספק דרבנן להקל.

גם אשה צריכה ללמוד הלכות

טו. כמובן צריך ללמד את אשתו שלא עשתה טוב, ואסור לה לחתוך סלט דק מאוד מוקדם, יעודד אותה שתלך לשיעורי תורה שתלמד הלכות שבת, הלכות בישול, בורר, טוחן, מוקצה, וכן על זה הדרך, וכמו שכתב בספר חסידים שאשה צריכה ללמוד ולדעת הלכות המצויות. אבל אם כבר עברה וחתכה סלט דק כל כך שלא לאלתר, בדיעבד מותר לאכול הסלט, כי מתחשבים בדעת המתירים.

מרן לא מחק את החולקים

טז. כשיש מחלוקת בגמרא בין בית שמאי ובית הלל, פוסקים הלכה כשיטת בית הלל, ולא מתחשבים בדעת בית שמאי, לא עושים ספק ספיקא עם שיטת בית שמאי, כי דברי בית שמאי במקום בית הלל אינה משנה (ברכות לו:), וכבר נפסקה ההלכה, וכן בשאר המחלוקות בתלמוד, כמו מחלוקת רבי עקיבא ורבי אליעזר, כשנפסקה ההלכה אין לצרף את השיטה השניה. אבל כאשר מרן בשלחן ערוך סידר את הדעות להלכה, הוא לא מחק את הדעה החולקת, אלא הכריע כאחת הדעות, ולכן כשיש ספק ספיקא או ספק דרבנן ניתן להקל.

בישולי גוים לדעת מרן

יז. מטעם זה עושים גם כן ספק ספיקא נגד מרן. דוגמא לכך בדין בישולי גוים, לדעת מרן השלחן ערוך (יו"ד סימן קיג סעיף ז) אם יהודי הדליק את האש והגוי הניח על האש הזו ובישל, אסור לאכול תבשיל זה, אלא צריך שהיהודי יניח על האש, ואם הסיר כבד הגוי יניח את הסיר, ואחר כך היהודי ידליק את האש, העיקר שישראל יעשה את הפעולה האחרונה. ולדעת הרמ"א (בהגה שם) די במה שישראל מדליק את האש, ולדעתו אפילו אם הגוי הדליק את האש מאש של ישראל מותר שיבשל לנו על אש כזו. והנה אדם מגיע לאיזו סעודה ומתברר שהגוים בישלו הכל, המשגיח הגיע בבוקר והדליק את 'הנר נשמה שלו', ובמשך כל היום הגוים מדליקים מאותו נר ומבשלים, ושואל אם מותר לו לאכול.

לנהוג כדעת מרן

יח. לצערנו הרב, כיום רק בקצת מקומות מקפידים לעשות כדעת מרן בדין בישולי גוים, אבל יש בתי מלון רבים בארץ שעושים כמנהג האשכנזים, הם מחמירים בדברים אחרים, כגון לחוש לשיטת החזון איש שצריך לעשר את הערק, תבוא עליהם ברכה, אבל מדוע לא חוששים גם לדברי מרן השלחן ערוך?! יכולים להושיב אפילו איזה פנסיונר שיקבל משכורת נמוכה, דמי כיס, והתפקיד שלו יהיה כל היום לכבות ולהדליק לאחר שהגוי הניח את הסיר. דבר זה מוטל על הרבנות המקומית בכל עיר ועיר, כך צריך לעשות לכתחילה, בעזרת ה' יבוא יום שנוכל לומר שעושים הכל כדעת מרן, הרי גם הספרדים אוכלים באותם בתי מלון ומסעדות.

עלה עשן באפו

יט. מכל מקום אותו אדם שהגיע לחתונה, ו'עלה עשן באפו' מכל הריח של התבשילים, הוא רוצה לאכול, אבל מתברר שנוהגים שם כשיטת הרמ"א שהגוי מבשל באש של היהודי, יכול להקל ולאכול כיון שיש ספק ספיקא, שמא כדעת האומרים שכל האיסור של בישולי גוים נאמר דוקא בבית הגוי, אבל בבית ישראל מותר שהגוי יבשל, ובפרט כשהגוי שכירו, ושמא כדעת הרמ"א שאם הישראל הדליק את האש מותר. מרן זצ"ל בשו"ת יחוה דעת (ח"ה סימן נד) כתב להקל במקום צורך, אבל לא לכתחילה, אם אפשר עדיף שיתאפק עד שיגיע לביתו ויאכל שם.

קושית חכם שלום, והתירוץ

כ. חכם שלום כהן שליט"א ראש ישיבת פורת יוסף ונשיא מועצת חכמי התורה, מסר פעם שיעור והקשה על ההיתר של מרן זצ"ל בדין בישולי גוים, זה היה לפני הרבה שנים, מסתמא היום יש לו כבר תירוץ, הוא הקשה, הרי קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, ואיך אפשר לעשות ספק ספיקא נגד מרן? והתשובה כאמור, אמנם קבלנו הוראות מרן השלחן ערוך, אבל מרן לא מחק את הדעה החולקת ורק הכריע כדעה מסויימת, ולכן כשיש ספק נוסף יש לומר שבהצטרף שני הספיקות גם מרן עצמו היה מודה להתיר.

בישול אחר בישול בלח

כא. עוד דוגמא, ידועה המחלוקת אם יש בישול אחר בישול בלח בשבת, בגמ' שבת (קמה:) מבואר שאין בישול אחר בישול, וכל שבא במים חמים מערב שבת נותנים אותו במים חמים בשבת. ולכן היה נוהג רבי אבא לבשל תרנגולת מערב שבת, והיה שורה אותה במים רותחים בשבת. בעוף מבושל אין הרבה הבדל בין חם לצונן, אבל תבשיל לח כמו מרק, כל מהות הבישול שלו הוא בכך שהוא חם, מי יאכל מרק קר, וכי זה 'פודינג'?! דעת חמשה מרבותינו הראשונים - רש"י (שבת לד:) רבינו יונה (הובא בנימוקי יוסף בבא בתרא י.) והרא"ש (פ"ג דשבת סימן י) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"ג, דס"ט ע"ג) והטור (סימן שיח) - שיש בישול אחר בישול בלח, לעומתם דעת חמשה מרבותינו הראשונים - הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) והרמב"ן והרשב"א והריטב"א והר"ן (שבת מ:) - שאין חילוק בין לח ליבש, ואין בישול אחר בישול כלל. מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ז, טו) פסק שיש בישול אחר בישול בלח, ואפילו מרק שהיה חם אם הורידו אותו מהפלאטה וירד מחום שהיד סולדת בו - שיכול לאוכלו בלי להמתין שיתקרר - אסור לשוב ולחממו בשבת. והאשכנזים סומכים על דעת הרמ"א (סי' שיח סעיף טו בהגה) שאם התבשיל לא הצטנן לגמרי מותר לחממו.

מרק עם קניידלך

כב. והנה אדם מגיע הביתה ומביא אתו אורח לסעודה שלישית, אשתו ראתה מהחלון את האורח, חשבה בלב מה אתן לו לאכול, לקחה סיר מרק שיש בו קצת קניידלך או אטריות - דינו כלח כיון שרובו לח - והניחה על הפלאטה, עד שידברו ויטלו ידים יספיק להתחמם. הבעל רואה לפתע מרק חם, חיממת את זה בשבת? כן, גם אתה חיממת בבוקר את הדגים! אבל הדג זה תבשיל שרובו יבש מותר לחמם, המרק רובו לח ואסור לחמם, בדיעבד מותר לאכול את המרק שחומם בשבת, כיון שזה דבר ששנוי במחלוקת, מרן אסר לחמם כדין ספק דאורייתא לחומרא, אבל ליהנות מהמרק יש לנו לומר ספק דרבנן להקל.

בישול אחר בישול במצטמק ורע לו

כג. כמו כן אם נגמרו המים במיחם, ויש לו קומקום עם מים שכבר הרתיח אותם מערב שבת, אבל המים הללו כבר התקררו, הניח את המים על הפלאטה והתחממו, לסוברים שאין בישול אחר בישול בלח גם זה מותר. ויש אומרים אפילו לדעת מרן שאסר בישול אחר בישול בלח, מותר לחמם מים שהתקררו, כך מדייקים בספר נהר שלום (סי' שיח סק"ח) והחיד"א בברכי יוסף (סי' שיח סק"ה) מדברי מרן בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ח), שאם התבשיל מצטמק ורע לו מותר לחמם בשבת, והלא מבואר בגמרא (שבת לח.) שמים זה בגדר 'מצטמק ורע לו', כי המים מתחממים ומתאדים. אמנם אין זה מוסכם, כי התוספת שבת כותב שגם לדעת מרן אסור לחמם מצטמק ורע לו, כי מרן רק העתיק לשון הראשונים ולאו דוקא הוא, והמשנה ברורה (סי' שיח ס"ק סב) הביא דבריו. אבל להלכה יש להקל כרוב האחרונים בדעת מרן. ועל כל פנים בודאי בדיעבד שחימם מותר, כיון שהדבר שנוי במחלוקת ויש מתירים לכתחילה, בדיעבד הרי זה ספק דרבנן, ולקולא.

קפה מצומק

כד. פעם היו נוהגים להרתיח קפה בערב שבת, ובליל שבת לפנות בוקר היו משכימים לשירת הבקשות, והיו מחממים את הקפה על המיחם, כותב בספר שם חדש (דף נח ע"ד), ומעתיק אותו בספר ארץ חיים סיתהון (סימן שיח סעיף ח), שמותר לעשות כן משום שהקפה מצטמק ורע לו. והרב ארץ חיים כותב לסמוך עליו לפחות ברוב יבש.

קמא קמא בטיל

כה. יש תימנים שנוהגים בכל דבר כהרמב"ם, וסומכים עליו גם לחמם מרק בשבת. אבל לא טוב עושים, כיון שהגיעו לארץ ואין דעתם לחזור, עליהם לקבל דעת מרן בכל דבר, וכמו שכתב מרן בשו"ת אבקת רוכל (סימן ריב), שאם הגיעו לארץ מעט אנשים מאיזו קהילה, אף על פי שאחר כך התרבו, 'קמא קמא בטיל', הראשונים שהגיעו כבר התבטלו בתושבים המקומיים, והבאים אחר כך התבטלו שוב בכל התושבים הקיימים שם. והוא הדין לגבי התימנים, לאחר קום המדינה הגיעו במבצע "מרבד הקסמים" 54,000 עולים מתימן, ובארץ היו אז 1,000,000 יהודים, ואם כן התימנים היו מיעוט מול התושבים בארץ.

להחמיר ולא להקל

כו. יכולים התימנים - אם ירצו - להחמיר בדברים שהרמב"ם מחמיר, כמו לעשות חליטה לבשר, תבא עליהם ברכה, וכן מנהגים שלא קשורים להלכה, כגון המבטא התימני שאינו נוגד מה שכתוב בשלחן ערוך, ימשיכו במנהגם. או המנהגים שיש להם בספר תורה שלהם, אבל הלכות שמרן השלחן ערוך כתב להחמיר בהם, כמו בישול אחר בישול בלח, אין להקל בארץ ישראל, 'הגם לכבוש את המלכה עמי בבית'?!

כולם ספרדים

כז. כמה מגדולי תימן כותבים שגם בתימן עשו כמרן השלחן ערוך אפילו נגד הרמב"ם, כך כותב רבי דוד משרקי בשו"ת רביד הזהב (סימן כו). אלא שרבי יחיא צלאח - אף על פי שגם הוא מודה שקיבלנו הוראות מרן - אבל הוא כותב כמה פעמים בספרו שו"ת פעולת צדיק (ח"ב סימן קפ, רנא) שלא קיבלו הוראות מרן נגד דעת הרמב"ם. כל הויכוח הזה בין רבני תימן הוא בחוצה לארץ, אבל כשהגיעו לארץ בודאי שצריך לעשות הכל כדעת מרן, וגם לתימנים יש איסור בישול אחר בישול בדבר לח. גם התימנים הם 'ספרדים', גם הגרוזינים, גם המרוקאים והפרסים, כולם ספרדים.

המלך שאל והרב השיב

כח. מרן זצ"ל ביקר פעם אצל מלך ספרד, והמלך שאל אותו: מדוע כל יוצאי עדות המזרח נקראים 'ספרדים', הרי לא כולם הגיעו מספרד? ומרן השיב לו: מאחר שבכל ארצות המזרח קיבלו הוראות רבינו משה הספרדי, הרמב"ם, נקראים על שמו 'ספרדים'. המלך נהנה מאוד מהתשובה הזו. וגם מרן שחיבר את השלחן ערוך, כותב מרן החבי"ב, רבי חיים בן יוסף בנבנישתי, בכנסת הגדולה (אורח חיים סימן תצה), שחיבור השלחן ערוך מבוסס על פי דעת הרמב"ם. ולאחר שהתפשט ספר השלחן ערוך, בכל ארצות המזרח קיבלו הוראות מרן, ובפרט כשהגיעו לארץ, אין להקל נגד מרן.