סיון רהב מאיר על פרשת שלח: למה חטא המרגלים נחשב לכל כך חשוב?

והנה כותרות הבוקר מתחילת השבוע: מיליוני משפחות מאושרות קמו לשבוע חדש. מיליוני ישראלים שאינם מובטלים או עניים יצאו ללימודים או לעבודה, והגיעו ליעד ללא תאונה. מיליון וחצי ילדים לא-מוכים הלכו לבתי הספר שאינם שובתים, והתקבלו על ידי מורים מסורים ומשקיעים.

מי קובע מה הכותרת הראשית? מי מחליט במה להתמקד? פרשת השבוע החדשה ("שלח") מתארת את חטא המרגלים, שנחשב לאחד העגומים בתולדותינו. 12 מרגלים יצאו מהמדבר לאותה משימה בדיוק, לדווח על מצבה של ארץ ישראל. 10 חזרו מהארץ עם כותרות פסימיות, שחורות ומבהילות והציעו לחזור למצרים, ו-2 סיפרו על הארץ המובטחת, ארץ יפה ומבורכת, שרק מחכה לנו, אם נמשיך במסע.

הרב אהרון ברנשטיין כותב בספרו "פעם בשבוע", שחטא המרגלים נחשב לכל כך חשוב, כי הוא מלווה אותנו בכל רגע ורגע: משום מה, אופטימיות נחשבת לבריחה מהמציאות, ופסימיות נחשבת לריאליות, אבל זה לאו דווקא נכון. ההחלטה היא שלנו. חצי הכוס המלאה וחצי הכוס הריקה תמיד נמצאות מולנו, השאלה היא על מה שמים את הפוקוס, באיזו תפיסת עולם אנחנו בוחרים.

אנחנו לא חסינים

"תתרחק מחברים רעים". זה נשמע מסר פשוט, שכל הורה או גננת מוצאים את עצמם אומרים, בלי לחשוב. אבל זה לא כל כך פשוט. לפני 81 שנים נפטר הרב ירוחם ליבוביץ', מישיבת מיר. בקטע אישי יוצא דופן, הוא דיבר באחת משיחותיו על לחץ חברתי. הוא סיפר על כלב ויהושע, 2 מרגלים מתוך 12 שמופיעים בפרשת שבוע, והיו עלולים להיות מושפעים לרעה ולהיסחף אחרי המרגלים הפסימיים והקטנוניים. קשה לשמור על עצמאות ואמונה בסביבה שלא מאפשרת זאת. זה הרי מביך להודות שאתה אדם מושפע ולא חסין, ושהסביבה שאתה בוחר, או התרבות שאתה בוחר, או הפיד שאתה בוחר, גורמים לך להשתנות.

וכך אמר הרב לתלמידיו: "אדם הנמצא בין חברים רעים – קשה להינצל מעצתם. עד כדי כך היא הסכנה והפחד שלא יהיה מוסת, שאלמלא הרבות תפילה, זה כמעט נגד הטבע שלא יהא נכנע להם. יודע אני שאתם שומעים ומשתאים על דברי. איש בא בימים ואיש צעיר קשה להם להתדבר יחד. אתם צעירי ימים אתם, טרם נקלטו אצלכם עובדות וניסיונות, ללמוד דרכי החיים ופתרונם. אני איש זקן אני, ומן החיים היומיומיים כבר ראיתי כי אין מספר לחללי חברים רעים. המשכיל בדברי חז"ל, והמסתכל בחיים היומיומיים, רואה נכון איך שהכל מתאים אמת. בדוק ומנוסה. יהושע וכלב ניצלו מחברים רעים רק בריבוי תפילות. כמה ישים האדם עינו ולבו וכל עמלו להתרחק משכן רע ולהתדבק בחברים טובים".

האם אתה כתב או פרשן

בזוגיות, בהורות, וכמובן בתקשורת – כמה קשה להפריד בין עובדות לדעות. להבדיל בין התיאור הנקי של "מה באמת קרה", לבין ההצמדה האוטומטית שלנו של "מה אני חושב ומרגיש לגבי זה". זו משימה גדולה, לבודד את המעשה היחיד של האדם שמולי, ולא להוסיף לו פרשנות וקונספירציות. זו גם משימה גדולה לכתב-חדשות להיות רק כתב, ולא פרשן שמחנך את הציבור.

בסיפור המרגלים שמופיע בפרשת השבוע אנחנו נחשפים לסכנה הזו, של ערבוב עובדות ודעות: המרגלים נשלחים לארץ ישראל כדי לתת דו"ח מודיעיני. לספק עובדות. אבל הם חוזרים עם תחושות אישיות, ולא רק עם אינפורמציה. הם מוסיפים לפרטים הטכניים פרשנות מרירה, פסימית, וממלאים את העם בייאוש לקראת המסע לארץ. הם מתבלבלים בתפקיד, וגורמים לאסון. הרב יצחק עראמה כתב בספרד לפני 600 שנה שהם "הוציאו עצמם מכלל מרגלים, ונכנסו בכלל יועצים, ולזאת הסיבה חטאו מאוד".

זו תזכורת תמידית לכל מי שקורא את הדברים, לנסות עד כמה שניתן לנטרל, להפריד, לראות דברים נכון יותר.

לזכרם

35 שנים. בכ' בסיוון – צוינו 35 שנים לקרב הקשה "סולטן יעקב", במלחמת לבנון הראשונה. אפשר וצריך לספר רבות על הנופלים שם. הבוקר נביא כאן רק פסקה קטנה של אחד מהם, אריה יהושע שטראוס, מישיבת ההסדר "הכותל".

וכך כתב אריה במכתב לחברו מהישיבה, בגיל 20: "אאחל לך שתזכה כל יום ללמוד משהו, אפילו 5 דקות ביום. אפשר לנצל זאת, למשל, ללמוד משניות ותנ"ך, מה שאין כל כך הרבה זמן בישיבה. והדבר העיקרי לדעתי – לקדש שם שמיים כפשוטו. שיאמרו 'אשרי יולדתו'. תשאיר למסתכלים עליך טעם טוב בפה. אך ורק שם (בצבא) אתה רואה אם כל אישיותך שגיבשת מתממשת, נגד מה אתה מסוגל להתמודד. הרבה פעמים אני חוזר על זה, כי זה לדעתי הדבר העיקרי שעלינו לעשות בצבא. לקום בבוקר קבוע ומוקדם לתפילה, לא לוותר, וגם להשקיע במקצועך, ולנסות להיות המעולה בו. אולי במחשבה שנייה לא הייתי כותב דברים אלו. אני אפילו לא קוראם שוב, ואולי גם אתה תסתכל על זה בצורה מוזרה, אבל זו תוצאה של מחשבה שיוצאת דרך העט. לא לעשות חשבונות קטנוניים. לפעמים אפילו יחשבו ויאמרו שאתה 'יורם', אבל זה עדיף, כי יודעים להעריך זאת".

לזכרם של 20 נופלי קרב "סולטן יעקב", ושלושת נעדרי צה"ל זכריה באומל, יהודה כץ וצבי פלדמן.

קולן של המרגלות

זו לא פרשנות פמיניסטית שנכתבה השבוע. כך כתב לפני כ-500 שנה הרב שלמה אפרים מלונטשיץ, בספרו "כלי יקר". הרב מסביר את חטא המרגלים המופיע בפרשה, ואחד ההסברים שהוא מציע לחטא הוא – שהמרגלים לא היו מרגלות.

וכך הוא כותב: "האנשים היו שונאים את הארץ... והנשים היו מחבבות הארץ... ועל כן אמר הקדוש ברוך הוא: לפי דעתי שאני רואה בעתיד, היה יותר טוב לשלוח נשים המחבבות את הארץ, כי לא יספרו בגנותה".

פרשנים רבים מסבירים שהנשים באותו דור לא איבדו תקווה בשעבוד במצרים (לעומת חלק מהגברים), לא השתתפו כלל בחטא העגל, וגם התנדבו במיוחד בבניית המשכן. הן קלטו יותר טוב ויותר לעומק את כל הסיפור הגדול שהתרחש אז – של עם חדש שמקבל תורה חדשה וארץ חדשה. הן האמינו.

אבל יש כאן עוד נקודה חשובה – הפרשנות לפיה צריך מרגלות ולא מרגלים לא מרדדת את הקול הגברי והקול הנשי, ואומרת שכולם אותו דבר ואין בכלל הבדל. להיפך, אנחנו רוצים לשמוע את הקול של המרגלות, שהוא קול אחר.

להצטרפות לקבוצת "החלק היומי" של סיון רהב מאיר, נא לשלוח בהודעת ווטסאפ את שמכם בלבד למספר 054-8151949

לרכישת ספרה החדש של סיון רהב מאיר, "הסטטוס היהודי", דרך הידברות שופס, חייגו 073-2221250 או הקליקו כאן.