"כולם מאוחדים כדי לחתן אותי, חבל שהם לא מנסים לשאול מה דעתי בעניין"

כאשר הגיע איציק, רווק מתבגר, להתייעץ עם הניה גולדברג, פסיכותרפיסטית לענייני משפחה ושידוכים, הוא היה נראה מפוחד, אפילו קצת מיואש. "זיהיתי מיד את הרגשות האלו על פניו", אומרת הניה, "וכששוחחנו גם הבנתי מדוע".

איציק, לדבריה, תיאר לה בפרוטרוט תמונת מצב מדויקת אותה הוא חווה בשנים האחרונות. את הדברים היא רשמה על הכתב, וברשותו המלאה היא מעבירה אותם גם הלאה, במטרה להצליח לעזור לבחורים נוספים המצויים במצבו, אולי גם לעזור לו בעצמו. הנה הדברים לפניכם:

כולם מאוחדים כדי לחתן אותי

שמי איציק ואני בן 29. אחיי ואחיותיי שמעליי ומתחתיי נשואים כולם. אני הרווק היחיד במשפחה. כל המשפחה מתגייסת לחתן אותי - יהיה מה שיהיה. חבל שהם ביניהם כל כך מוחלטים ומאוחדים. חבל שהם לא מנסים לשאול אותי מה דעתי בעניין. ממתי דואגים למישהו כשהוא לא מעוניין? זה מזכיר לי את הסיפור על ילד שאמר שהוא עשה מצווה והעביר זקנה אחת את הכביש. וכששאלו אותו "והיא הודתה לך?" הוא ענה "מה פתאום?, היא התנגדה ולא רצתה לעבור... " אז כרגע, זה המצב אצלי. אינני מרגיש שאני מסוגל בנקודה זו "לחצות את הכביש" כלומר: להקים בית.

להלן הנתונים הבסיסיים שלי: אני חלק ממשפחה ברוכה. הילדים אצלנו מוכשרים ושמחים. אני אולי הברווזון המכוער. אינני נראה כל כך יפה כמותם, משהו בנחישות שלהם שונה ממני. אני לא כל כך יוזמתי, לא נלהב לעשות דברים, ובהשוואה אליהם "לא משהו". תתפלאו, אבל טוב לי עם מה שאני. אני שמח במה שה' חנן אותי. יש לי מזג נוח ויש לי גם תכונה אחת מאד מוערכת (וגם הוריי ואחיי מודים בזאת), אני מבין את האחר. אולי כי אני ער לחולשות של עצמי, כהרף עין אני קולט את הקושי שלו. הם קוראים לזה לב זהב, לא צריך להגזים, אך באמת יש לי יכולת הקשבה והבנה. ברוב המקרים אינני עוזר למישהו בפועל, אך יש אנשים שנהנים מעצם ההקשבה שלי. הם שמחים אתי כי אני לא דורש מהם כלום.

ההתלכדות המשפחתית. (שמתם לב שאני כל הזמן מדבר על הם ואני?) הם, אלו בעיקר אחיי ואחיותיי. אני זה אני. זה לא פר, שכולם זה הם, ואני אחד שעומד מולם. יחיד מול רבים. המטרה שלהם אחת - לחתן אותי, כדי שהם יוכלו לסמן עליי וי. אני אוהב אותם, אך לדעתי הם לא באמת רואים אותי. מבחינתם אני הקוץ שנמצא בגרון שלהם. איך אני מעז לא להתחתן? מי מרשה כזה דבר? אני לא באמת נלחם בהם. הם הרי אחיי האהובים, אך אני פשוט פחות משתף פעולה.

(צילום: shutterstock)

עם מי אני מתחבר? יש לי חברים, לא מה שחשבתם. ההוא שאוסף כסף לישיבות. הבחור שעושה את המשלוחים בסופר השכונתי. שכננו הזקן שאשתו נפטרה לא מזמן, הילד הקטן שתמיד נמצא עם ביבי סיטר כי הוריו צריכים לצאת (וכבן יחיד אינם יכולים כל הזמן לקחת אותו אתם), ועוד דמויות מעניינות אנונימיות שאני מבחין בהן. הם תמיד שמחים אתי ומספרים בשבחי. אני יודע שאני לא שיא הרמה, אך בשבילם, אני החיוך שעל פניהם.

חבריי מהישיבה דומים מאד לאחיי, ובכל פעם שהם רואים אותי, יש להם הצעה בשבילי. אני מעדיף שלא יציעו, ואני משתדל לא לענות לשיחות שלהם. אני יכול לדקלם לכם בעל פה מה יהיה תוכן השיחה. מעניין שהם לא התעייפו מלחזור על הדברים שוב ושוב, אך הם פשוט מחפשים אותי ולצערי כתוצאה, גורמים לי לריחוק מהם.

ההורים שלי? את הוריי אני אוהב ללא תנאי. אני מכבד אותם ודואג לרווחתם. הן רק אני נשארתי אחרון בבית. לפעמים אני שמח שאני כאן בשבילם. מדאיגות אותי המחשבות של מה היה קורה אילו גם אני הייתי נשוי? מי היה מטפל בהם? מי היה דואג להם כמוני? הם גם נותנים לי סיבה טובה להסביר שאין לי זמן, כי הם זקוקים לי. אני בטוח שהם היו מעדיפים שאקים בית משלי, גם אם הם יישארו ללא תמיכה. לא יקרה כלום אם המשפחה תיקח אחריות עליהם, בפועל אני די שמח שהם משמשים לי כסיבה למסיבה. כלומר: להשתמש בהם כדרך בריחה.

לא מרגיש צורך להתחתן

המטרות שלי? מה באמת אני רוצה? איפה ההתעניינות שלי? מה מעניין אותי בחיים? זו שאלה טובה. לא ביררתי זאת לעצמי. האם תהיה זו האמת אם אומר: אינני רוצה כלום רק שיניחו לי? האם זה מה שאני רוצה? לא בטוח. מה שברור הוא שאינני רוצה שירדפו אותי ויאלצו אותי להתחתן הרגע. אני לא סתם בטלן וריקני כמו שהסביבה משדרת לי. יום יום אני מגיע בקביעות לישיבה ולומד ברצינות עם חברותא, לפחות שעה שעתיים. זו ריקנות? אני גם מוצא לי את הידידים שלי ונותן להם אוזן קשבת. האם זה שום דבר? ואילו לא הייתי בבית, אולי היה צריך להעסיק מישהו עם ההורים, אז אני עושה זאת. אין לזה ערך?

בית בישראל? אם אתם חושבים שאינני חושב על אשתי העתידית, טעיתם. אינני יכול שלא לחשוב עליה. הרי זה הנושא שאני נדחק בו לפינה יום יום שעה שעה. הייתי רוצה אישה נעימה ולא מלחיצה. שתקבל אותי כמו שאני. שלא תדרוש ממני מה שאין בי. שלא תחשוב שאני כלי מקולקל. שפשוט תניח לי לצמוח מתוך עצמי, לא מתוך לחץ שלה או של אחרים. שתדע שאהיה נאמן לה. שהיא תעניין אותי. שיהיה לי אכפת אם יהיה לה קשה. שאקשיב לה באוזן השלישית שלי (הכוונה: אקשיב ואשמע את דבריה. גם מה שהיא לא אומרת). אהיה בעל מקשיב. אולי פחות פעיל ופחות יוזם, אך אכפתי ושותף.

(צילום: shutterstock)

איפה בעולם נמצאת המישהי הזאת? פגשתי הרבה. הן כפי שאמרתי, יש מי שדואג שוב ושוב שאפגש. הבנות שראיתי, דומות לסוג של אחיות שלי. הן מתחילות לשאול אותי שאלות שאין לי מענה עליהן. במה אני עובד? אני לא באמת עובד, וגם לא מחפש עבודה. אני לומד! אך זה לא מספיק חשוב להן. מבחינתן, או שאני לומד כל היום או שאני עובד ומקבל משכורת. לפעמים אני עוזר לאנשים ומקבל קצת כסף מהצד, אך בעיניהן זה כלום. לא נותר לי אלא לתת תירוצים בשביל לצאת בכבוד מהפגישה (ולצערי השאיר טעם של כישלון אצל מי שכל כך השתדל להפגיש אותי).

ההיגיון אומר שצריך לברר אצלי מה אני מחפש. הצרה היא שאני לא כל כך מחפש ולכן גם לא שואלים אותי. לא מפריע לי שאני לא נשוי. כל אחד עם הייעוד שלו, כן מפריע לי שלא נותנים לי דרך מילוט.

בשביל שאני ארצה, חייבים להניח לי. חייבים גם לדבר אתי בידידות, אחרת אני לא מקשיב למה שנאמר אלא למה שלא נאמר (שכחתם שיש לי כישרון הקשבה?), בשנייה שהם רואים שאני גורם להם למפח נפש, שישאלו את עצמם, למה זה קורה להם? האם אני עושה זאת מרוע לב? גם הם מבינים שלא. אז שינסו להבין שמשהו בהתנהלות שלהם מולי עובר גבולות. שיחפשו בתוך עצמם במקום בתוכי.

הייתי רוצה לבקש בהזדמנות זו שיזכרו שאני בן אדם ושיכבדו אותי ויאהבו אותי אך ורק כי נבראתי בצלם אלוקים, לא פחות מהם. ושאני אחיהם לא פחות משהם אחיי. זה אני. אני זה אני והם זה הם.

ולשאלה שכולם שואלים אותי בדרך כזו או אחרת "מה יהיה אתך?", סליחה? מישהו יודע מה יהיה אתו? מישהו קיבל את הנבואה בימינו? אולי השוטים. אינני רוצה לחשוב מה התשובה, וברור שאינני מחפש להיכנס לחרדות. אני מאחל להוריי עוד הרבה שנים של חיים ובריאות, ולי שאמשיך להרגיש טוב עם עצמי. מאחל גם לכם, הלוואי שתשמחו עם עצמכם במה שאתם.

היה לי די קשה להעלות את הדברים ולהתנסח כהלכה. אינני רגיל לבטא את עצמי. אודה לכם אם תכתבו לי את דעתכם. נא השתדלו לכתוב מתוך ראיה אופטימית.  

ליצירת קשר עם הניה גולדברג: hgoldberg10@gmail.com