השורש לחטא לשון הרע: שיפוט לא הוגן של הזולת

סיומה של הפרשה הקודמת, בהעלותך, ותחילת פרשתנו פרשת שלח עוסקות באירועי לשון הרע ועונשם החמור. מרים הנביאה אחות משה ואהרן נכשלת בלשון הרע ונענשת מידית, היא מתכוונת לטובה ותועלת, להחזיר את הזוגיות בין משה וציפורה, היא ואהרן סבורים ובצדק שהיהדות אינה מסכימה עם חיי נזירות, הזוגיות התקינה היא מקום השראת השכינה וגם קדוש אלוקי כמשה אמור להיות נשוי כפי שנהגו כל גדולי ישראל מאז ומקדם ועד היום. על אף הכוונה הטובה היא נענשת בחומרה.

ולאחר מכן בפרשתנו - אמנם על כוונתם הטובה של המרגלים יש לפקפק, אולם כשנמנו שמותיהם של המרגלים בתחילת הפרשה – אנו מוצאים יחוס מיוחד לנשיא שבט מנשה 'למטה יוסף למטה מנשה...' ההזכרה של יוסף כסב השבט נראית מיותרת והפרשנים הראשונים מגלים כי הוזכר כאן בעקבות חטאו בדיבת אחיו, כאמור בפרשת וישב.

מאות השנים שחלפו לא מחקו את אותו חטא לגמרי, גם לא הסבל שסבל בעקבותיו... אולם גם יוסף התכוון לטובה הוא סבר אחיו טועים ונכשלים בחטאים והוא הביא את דיבתם את אביהם כדי שיוכיח אותם על כך.

מעניין במיוחד דיוקו של הרב מיכל רבינוביץ מחבר הספר הלמדני 'אפיקי ים' (כפי שרשם במחצית גליון שנותרה ריקה – 'שלא להשאיר הנייר חלק'). בפרשת וישב לא נאמר 'ויוצא יוסף את דיבתם רעה אל אביהם' אלא 'ויבא יוסף' – הוה אומר לא 'הוצאת דיבה' אלא 'הבאת דיבה' הבאת הדברים כפי שהם ללא פרשנויות! זאת ועוד, הוא לא פרסם את הדברים בחוצות או ברשת, הוא הביא אותם אל אביהם של אחיו – זה שהוא בעל השפעה עליהם ומפקד על חינוכם. וגם לא 'אל אביו' – כביכול חפץ הוא להתחסד בעיניו או למצוא חן בעיניו ולהתכבד בקלונם – ההדגשה 'אל אביהם' שוללת את המכון הזה.

ואחרי ככלות הכל, גם מרים נענשה, וגם יוסף נענש... על אחת כמה וכמה 'המרגלים' שבפרשתנו שלפי דרגתם הרוחנית כנשיאי שבטים – היו בוודאי משוכנעים בעצמם כי מניעיהם טהורים וכוונתם לתועלת.

מדוע באמת נענשו? הרי לשון הרע בכונת תועלת מותר ולכל היותר חטאו בשגגה?

עוון השיפוט

במבטו האדם יושב על כס המשפט וחורץ את דעתו על הסובב לשבט או לחסד. האמת שאין זה מתפקידנו כלל לשפוט את הזולת, אולם התורה איננה אוסרת זאת באיסור מוחלט, כנראה זה טבעי שהאדם מתבונן בסובב ויש לו דעה כל עוד השיפוט הוגן.

כללי השיפוט נאמרו במצות 'בצדק תשפוט עמיתך' ונתפרשו על ידי חז"ל במאמר 'לעולם הוי דן את חברך לכף זכות', פרטי ההלכה הזו נתפרשו בספר 'חפץ חיים' ובספרים נוספים בעקבותיו, אולם השורש של המצווה הוא להציב שיפוט הוגן ושיפוט אוהד.

אהבת ישראל מחייבת לשפוט את הזולת במידת ההתייחסות החיובית שאתה מצפה שישפטו אותך ואת ילדיך.

כל אחד יוכל לזהות בקלות באיזו נדיבות הוא מחפה על בני משפחתו, איך הוא 'מאתרג' את מי שהוא חפץ בכבודו, ואת היחס הזה אנו מצפים ממנו להעניק לזולת. כל אדם הוא בחזקת כשרות כל עוד לא הוכח אחרת, וגם מעשים הנוטים לכף חובה יש לשפוט לזכות כאשר מדובר באדם כשר וצדיק.

אמור מעתה, עוד לפני שהאדם נכשל בלשון הרע - יתכן שנכשל בשיפוט לא הוגן.

כן, אנחנו פוגשים זאת בכל מקום, ובכל הרמות. אבל בדרגות הגבוהות הדרישה עולה רמה, לא רק שנדרשת הגינות וחוסר מגמתיות אלא שכל שגיאה בשיפוט ובדיון לכף זכות מטילה אחריות שבעקבותיה הופך הדיבור על הזולת ללשון הרע - גם אם נעשה לתועלת בהיותו מושפע משיפוט לא נכון.

אתה רואה אדם יושב במסעדה שרמת הכשרות שלה אינה ראויה לו, לא בהכרח שהוא אוכל שם אולי עליו לפגוש מישהו, אולי לא חש בטוב ונאלץ לנוח...

אתה רואה אותו נופש בחו"ל בזמן שהינו בעל חובות שלא נפרעו - ואינך יודע שכל הנופש הזה אינו אלא הסוואה לטיפול רפואי או לעבודה כלשהי, שנועדה לשם המטרה של פרעון החוב.

המצווה של 'בצדק תשפוט עמיתך' והאיסור של דיבור לשון הרע כרוכים זה עם זה, וההיתר של דיבור לתועלת מקבל את תוקפו רק לאחר שיפוט נכון, הדן לכף זכות, גם אם הדברים נראים לעיתים לא סבירים כל כך.

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' בחמד, ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה שרעבי ז"ל.