"הבדידות עומדת מולי כנערה בת 16 בנעלי עקב - שתעשה הכל כדי למשוך תשומת לב"

את ההתבודדות הזו כתבתי בשמיני של פסח שנת 2011. בהיותי רווקה החיה במדינה זרה (ניו יורק), חוויתי אז בדידות כפולה, ולא הבנתי מדוע. מדוע דווקא אני נבחרתי על ידי הבדידות, להיות זו שהיא 'זורקת' את עצמה עליי. וזה מה שיצא:

פתאום, ממרחק של 13 שנה, אני צופה בשירה האחרת שהשארתי מאחור, משתרכת אחר הבטחותיי וקולטת כמה השתניתי. ובכל זאת, בין כל הדברים שהשתנו – דבר אחד בכל זאת לא השתנה: הבדידות!

האם היא לא למדה ממני משהו בשעות היפות שלי, ברגעי האמת ההם שבהם החלטתי ביני לבינך, לקבל את המצב שלי כמות שהוא ולשמוח בו כמוצאת שלל רב? לחיות כאילו אני 'שניים' כבר עכשיו, ולמלא לעצמי את כל החסרונות שבנפש – עוד הרבה לפני שמגיע החתן?

היא עומדת מולי כמו Sweet sixteen. נערה עם עקבים וליפסטיק אדום, שתעשה הכול כדי שיבחינו בה – ודורשת שאתייחס אליה.

ומה אני אמורה לעשות? איך אני אמורה להגיד לה שזו לא הדרך להשיג תשומת לב או לזכות להכרה – להפיל את עצמך על זרועות האדם הראשון שנותן לך מחמאה.

אז נתתי לך מחמאה.

אמרתי שדווקא איתך, בדידות יקרה שלי, למדתי את השיעורים הכי עמוקים בחיים. שדווקא איתך ראיתי את השינויים הכי מהותיים בעצמי, ושדווקא איתך גיליתי את האמיתויות הקטנות בדרכי.

אז החמאתי לך שאת יפה, אבל לא התכוונתי שתזרקי את עצמך עליי...

כאילו, את מבינה? אפילו לא התכוונתי לחזר אחרייך. סתם, בתמימות אמרתי שאת יפה, שיש לך עיניים שלאף אחד אחר אין ושמי שיתחתן איתך – יזכה בך. אבל לא באמת התכוונתי שתתני לי טבעת נישואין.

"אגלה לך את הסוד שירה, רק אם תסכימי להפסיק להאשים אותי במצב שלך"

בנקודה זו, הבדידות נועצת בי את המבט מהציור של 'הילד הבוכה' ולוחשת אל תוך אוזניי, בלי מילים: "אני באמת מאוד מתנצלת אם פגעתי ברגשותייך, שירה. אם הפרתי את שלוותך המקודשת.. רק תדעי לך שמיום שנבראתי, לא חשבתי שיימצא לי אדם אחד בעולם, שיפיג את בדידותי. וכשאת פתאום נפרדת מאנשים שאהבת, כשאת פתאום מצאת את עצמך בארץ זרה לבד, ללא משפחה ונתונה לחסדי זרים – ידעתי שאת צריכה אותי.

זיהיתי את הקול שלך בקול שלי, וגם אני הייתי זקוקה לך. רציתי לומר לך שהרגשתי את הכאב שלך, שהיה גם הכאב שלי. אבל לא נתת לי הזדמנות. תמיד חיפשת דרכים להתרחק ממני, חשבת שאני האויבת שלך. לא ידעת שאני דווקא נחלצתי לעזרתך פעמים רבות, ועשיתי הכל כדי שתרגישי שלמה – גם בבדידות שלך. עשיתי זאת משום שרציתי להכיר לך טובה על הדרך המיוחדת שלך – עם הכלים, השירים, התפילות, הרגשות והלב שלך, שהפיגו כל כך את תחושת הבדידות שלי".

"ובכן, אם אני עזרתי לך להפיג את בדידותך, למה אני לא מרגישה שאת עוזרת לי גם כן? למה אני תמיד מרגישה שאת מנסה להראות לי את הכישלונות שלי, ולא מפסיקה לשדר לי שאני לא מספיק טובה בשביל אף אחד שיחיה לצדי? למה את משאירה לי את הפירורים על השביל הלא נכון, זה שמרחיק אותי מהדרך חזרה אל מי שאני, אל הבית הטבעי והמוכר שלי בעצמי?", אני מקשה.

"אגלה לך את הסוד שירה, רק אם תסכימי להפסיק להאשים אותי במצב שלך. יש לי תשובה לכל השאלות שלך, ואני חכמה הרבה יותר ממה שאת נותנת לי קרדיט עבורו – אבל אם לא תהיי מוכנה להרגיע קצת את הכעס שלך כלפיי, לא תדעי לעולם את התשובות האמיתיות".

אני משלבת את ידיי בחוסר איפוק מופגן, ונשענת על רגל אחת. "נו, נשמע...", אני מתיזה.

"אני מצטערת שירה, אולי אני זורקת את עצמי על האנשים שאני מזהה בהם פוטנציאל לגדול, אבל אפילו לי יש גבולות ברורים. או שתדברי אליי בכבוד, או שאני לא מדברת איתך", סיכמה הבדידות.

בחישוב מהיר הגעתי למסקנה שעדיף שאירגע. היא צודקת, הבדידות. מה היא אשמה בסך הכול בזה שלי אין סבלנות לחכות לחצי השני או לכל דבר אחר שתהליך ההבשלה שלו בחיי לוקח נצח? היא בסרך הכול באמת מנסה לעזור לי לחבב אותי על עצמי, למרות ובזכות הכול. הקשבתי למה שיש לה לומר מתוך חיוך, והיא פצחה פיה ואמרה: "שנים שאני מתפללת עלייך שלא תתחתני..."

"יבוא יום שתזכי לראות את התפילות שהתפללתי אני עלייך"

"מהההה? חוצפנית!", אני מזדעקת למשמע מילותיה. "איך את לא מתביישת? ואני עוד חשבתי שאת רוצה בטובתי... מטומטמת אחת", קיללתי אותה נמרצות ופניתי ללכת. הרגשתי כל כך פגועה.

ואז שמעתי אותה שוב מאחורי גבי. "רגע! לא שמעת אותי עד הסוף! כרגיל, חסרת סבלנות. למה זה לא מפתיע אותי במיוחד? התכוונתי לומר ששנים אני מתפללת עלייך שלא תתחתני סתם. שתתחתני עם מישהו שבאמת יהיה שווה אותך, את מה שאת נותנת כשאת מרגישה 'יחד'. שנים שאני מתפללת ומבקשת מבורא עולם, שישחרר אותך ממני רק אם יש לו סיבות ממש טובות לכך. רק אם הוא מתכוון לתת לך מישהו יותר טוב ממני, שיפיג את בדידותך באמת.

"מישהו שיעריך את השירה שאת כותבת עבורו, מישהו שישמח גם בצדדים הפחות מוארים שבך, מישהו שלקום איתך בבוקר – ולא משנה באיזה מצב צבירה את נמצאת – זו תהיה לדידו המתנה הכי נפלאה בעולם. מישהו שראוי לשפע הקולח מהנשמה הזו שלך, כשוולקן האהבה שבך מתפרץ... מישהו שראוי שהלבה שלך תכלה את כל שטחי הלב שלו, ובכל זאת תשאיר אותו שלם.

"כי יש דברים שאת לא יודעת, ואפילו שאת נורא רוצה כי זה נראה לך נכון ואמיתי ובלה, בלה, בלה -אני אומרת לך שאת דווקא חייבת לי תודה ענקית. כי בתפילות שלי עלייך אני מצילה אותך מיחסים עקרים, עם אנשים שלא באמת מתאימים לך, למרות שאת חושבת שכן.

"בתפילות שלי אני מסנגרת עלייך לפני הקב"ה ומראה לו שהנה, אפילו כשאני מאפילה עלייך מכל הצדדים – את בכל זאת לא מתייאשת, ומנסה פעם אחר פעם להדוף אותי ולחפש את נקודת האור של התקווה. ודעי לך שיש שכר לכל מה שעשית בשבילי. יבוא יום ותזכי לראות איך התפילות שהתפללתי אני עלייך – מתגשמות אחת לאחת בחייך. יבוא יום ותזכי להיות מאושרת באמת. וגם אם כלפי חוץ נראה כאילו שאני נגדך, כאילו שאני לופתת אותך באחיזה חזקה ותובענית מדי וכאילו לעולם כבר לא תזכי לחבוק את הישועות שלך חלילה – בקרוב את תראי שאני דווקא נשלחתי משמיים, רק כדי להגיד לך שזה לא נכון. מה כן נכון? לתת לך את הישועה המדויקת, בזמן שה' חושב שמתאים לשניכם, ולא רק בגלל שכרגע את לבד".

בדידות / שירה כהן

תזרקי את השכל, תקנחי עוד דמעה

תלבישי ת'עצבות בשמלה אדומה.

תזרחי אל העולם, הקרניים בתוכך –

תמצאי אי שם, את הכוח לחייך.

אל תיפלי אל התהום, כשהדרך מסתחררת

תזעקי אל המרום, תבקשי להיות מאושרת.

אם תאמיני, עוד תזכי לראות כיצד

החיים הופכים לעיסה מעובדת.

אפילו אם כעת החיוך מעושה –

מכאן ואילך לא תוכלי עוד לרדת.

אל תיפלי אל התהום, כשהדרך מתפתלת

המשיח בא היום – תזכרי שאת נגאלת!