"איני יכולה יותר להיחנק מאחורי האני הזה, הברזל הזה". מכתב מעצים ומרגש

מכתב אמיתי ואנונימי שקיבל הרב ארז משה דורון והקריא באחד משיעוריו, ופשוט לא יכולנו להתעלם ממנו. הרי הוא לפניכם:

"לכתוב קצת על מה שקורה לי בזמן האחרון: כמה שאני יותר לבד ופחות מתעסקת באנשים, ככה טוב לי יותר. המפגש עם אנשים תמיד יכול להיות סכנה. שאני אפול מעצמי, שאני אאבד את הדיוק, שאני אתבלבל.

"בזמן האחרון התבודדתי הרבה והייתי במקום אחר בתוכי. פגשתי מקום אחר, מקום חדש. עד שנפגשתי עם איזה סיפור ונפלתי. אני רוצה לכתוב שאני לא סובלת בני אדם, אבל יותר נכון זה שאני כועסת מאוד ומאשימה – כי לא ידעתי איך להיות אחת בתוך כולם.

"נתתי מעצמי בשביל שיאהבו אותי. ואיבדתי קשר עם עצמי, לגמרי. עכשיו זה הקטע של הקרבה לאלוקים והתבודדות, אבל עדיין אני רוצה להגיד שאני לא סובלת אנשים. וכועסת לפחות על העיוורים והמטומטמים שבהם.

"וגם אני שם, נמצאת. וצריך לבקש סליחה ומחילה ולא להיות קשה מדי עם עצמי, והוא המצב שאתה הרבה פעמים מדבר עליו: שיא הכלום. שיא הלא יודעת מי אני, מה יש בתוכי, שום דבר לא ברור בכלל...

"הכל זה דברים שנזרקו לתוך הנפש שלי. דברים שונים ומשונים, והכל התערבב בהכל - מכל הזמנים, מלא אנשים. ונהיה מזה כאילו אני. חיה כזו משונה, לא ברורה. הולכת".

"אני לא יכולה יותר להיחנק מאחורי האני הזה, הברזל הזה"

"נשבר לי מזה. נשבר לי מזה. אני רוצה להיות בנאדם שקוף, אני רוצה לצעוק, לשבת ברצפה ולדפוק על האדמה, לרקוע, לעשות פרצופים, לבכות ולבכות ולבכות...אני לא יכולה יותר להיחנק מאחורי הדבר הזה. האני הזה. הברזל הזה.

"בא לי לשבת ולהתאבל על כל השנים. ולבכות מאז ועד עכשיו את כל הבכי שלא בכיתי... מאז ועד עכשיו. וזהו. וחוץ מזה – כלום. חוץ מזה אני לא רוצה משהו, אני רוצה את זה וכלום יותר.

"אני רוצה לבכות את כל הפחד שמעוור אותי וחוסם אותי ונועל וקושר אותי, לבכות את הכל בשיא הרגש האמיתי. בא לי ללכת למדבר, שיידבק בי החול ולא החולין. לבכות את המקצוע שבו אני עוסקת – הופעות, כסף, אנשים, כבוד.

"בקיצור, אני קצת משתגעת. לטובה. אני עדיין אוחזת בשני החבלים, ורק בעזרת אבא שבשמיים, כי אין פה כלום אחר חוץ ממה שקשור בו. כל מה שעובר, כל מה שאני רואה שמה, איתו, זה טוב. אני מרגישה הרבה את ה'אין טעם' בדברים. תחשוב שכל החיים שחשבתי ש'זה החיים' – זה לא. וזה טוב שזה לא. כי זה באמת לא טוב. אני רוצה לשבת על הר, להרגיש את הנשמה שלי. לשתוק. רק לחבק את הבן שלי ולבכות, ולבקש שירפאו אותי מכף רגל ועד ראש – מילימטר, מילימטר".

"ויחבשו אותי, ואחרי זמן יורידו את התחבושות, עד שיגליד. עולה לי מחשבה שאני צריכה למצוא את הפאזל שהוא אני, ולזרוק את חלקי הפאזל של דברים אחרים, ושל אנשים אחרים שתקועים אצלי בנפש כמו במחסן לאחסון חפצים.

"בקיצור, כמו שאתה רואה, התחלתי לצעוק באמת. הרב ארז, הלוואי. הלוואי שהדבר הזה יקרה, הדבר הזה שאתה אומר זה לא מכאן. איפה כל הרגעים שהייתי בחושך ובבדידות, בכאב ובפחד, כל הרגעים שהנפש שלי נפגעה ונפצעה ונבהלה, ולבשה מלבוש של הסתרה?!

"אני רוצה להתחנן, להתפלל שאלוקים יבריק אותי וימרק אותי ויצחצח אותי וימרח עליי חומר דוחה שקרים ופחד, וחושך וספק. ובא לי ללבוש את השק של מרדכי היהודי, ולצאת ממצרים ולבוא לפה. אבל לאן???"