"הגעתי לביטוח לאומי והחזרתי לפקידה את קצבת הנכות "

כאשר היה שלומי פדוריאנו בן 16, 'התיישב' חיידק הסטרפטוקוקוס על כלייתו ותקף אותה. הדרך היחידה להציל את חייו היא תרומת כליה מאחד ההורים. כשהיה בן 18 עבר שלומי ניתוח השתלת כליה שתרמה לו אמו.

בריאיון שהעניק ל-ynet סיפר שלומי בכנות על החודשים הקשים שאחרי ההשתלה. "זאת היתה תקופה קשה מאוד. כל החברים מהתיכון התקדמו ואני נשארתי בבית וניסיתי להשתקם. לא ראיתי את האופק, איבדתי את הספונטניות כי נדרשתי למעקב רפואי צמוד, כשברקע כל הזמן ליווה אותי החשש מדחיית הכליה".

בעקבות הניתוח, העלה שלומי במשקל. "עליתי 22 קילוגרמים בתקופה הזאת. נטלתי כמות גדולה של סטרואידים והתגבר לי התיאבון. אכלתי המון, עליתי במשקל, לא יכולתי לעסוק בפעילות כמו שהייתי רגיל. הרגשתי מוזר, כאילו יש לי איבר זר בבטן. חייתי בפחדים", הוא מספר בכנות, "זאת הייתה תקופה שאנשים בעיר שלי, שגדלתי בה, לא זיהו אותי ברחוב כי עליתי כל כך במשקל".

אבל לאט-לאט, עם החודשים שעברו, התגבר בשלומי הרצון לשינוי. "אחרי ניתוח כזה אתה מתחיל לייצר את החיים בהתאם לאג'נדה שלך", הוא אומר. "החיים הופכים להיות פתאום הרבה יותר מתוכננים. אתה לא יכול לעשות דברים שעשית קודם, ואני הייתי מופרע. אהבתי לעשות שטויות. אי אפשר היה לעשות את זה יותר. הייתי חייב להשתנות. בכל מקרה, דבר כזה נותן לך פרופורציות על החיים. כמה שהיה לי קשה, הזכרתי לעצמי שתמיד יש מקרים הרבה יותר גרועים.

שלומי החליט שהוא מתחיל להתאושש. "התחלתי לעשות הליכות ארוכות על החוף", הוא מספר. "כל פעם הוספתי עוד כמה עשרות מטרים, ובסוף גם רצתי קצת. זאת הייתה הדרך שלי לנשום אוויר, לסדר את המחשבות, לבחון מה אני רוצה לעשות.

"בשלב כלשהו קניתי חגורת בטן, שתחזיק לי את האזור של הניתוח כדי שלא יקפוץ. עשיתי ריצה-הליכה, ואחרי כמה חודשים עליתי בפעם הראשונה על האופניים. ההרגשה הייתה קשה מאוד. כאילו זאת פעם ראשונה שאני עולה על אופניים. זה היה מוזר. כאילו יש לי בטן עודפת. לא הסתדר לי הכיסא, כלום לא הסתדר".

שלומי ממשיך ונזכר, בלא מעט הומור, בתקופה הקשה שעברה עליו לפני 20 שנה. "לא הצלחתי לפדל. אפילו זקנה עם קלנועית עקפה אותי. אמרתי לעצמי 'איפה הייתי לפני כמה חודשים ואיפה אני היום'. כל יום עשיתי עוד קילומטר, עד שעשיתי עשרות, והורדתי את כל המשקל העודף".

"הרגע בו החזרתי לפקידה אלפי שקלים היה אחד הרגעים המספקים בחיי"

שלומי מבקש להעביר מסר למי שנמצא בסיטואציה דומה לשלו: "חשוב לי לומר לכל מי שנמצא בסיטואציה לא קלה: אל תוותרו על הספורט. אם אדם מוגבל פיזית במשהו מסוים, שיעשה משהו אחר. תעשו אדפטציה לענף שאתם כן יכולים לעשות. בתקופה מסוימת אחרי ההשתלה סבלתי מגאוט, הבוהן ברגל התנפחה לי מאוד ולא יכולתי לנעול נעלי רכיבה, אז הלכתי לשחות. עשיתי תהליך של הסתגלות למצב. שחרור אנדורפינים שקורה בספורט הוא חשוב מאוד ברמה המנטלית של ההתגברות על מחלה.

"אני גם רוצה להגיד למי שעובר השתלת כליה - מושתל כליה זה לא 'חיים סבבה'. צריך להקפיד על זמני נטילת התרופות, להיות מאוד מדויק, אסור להפסיד בדיקות. תמיד צריך להישאר תחת השגחה. היום אני יודע שהעובדה שלא ויתרתי על פעילות גופנית החזירה לי את האמונה ביכולות שלי", משחזר שלומי את מה שעזר לו.

(צילום: shutterstock)

עם החזרה לפעילות גופנית, החליט שלומי לשקם את חייו ולצאת לעבוד. "החלטתי שאני לא מעוניין לקבל קצבת נכות מביטוח לאומי כמו כל המושתלים בארץ, עברתי קורס מצילים ועבדתי בתחום. את הקצבה מביטוח לאומי החזרתי במלואה. אני חייב לציין שהרגע בו החזרתי לפקידה אלפי שקלים היה אחד הרגעים המספקים בחיי. למרות זאת אני חושב שהמדינה צריכה לעזור לאנשים שעברו השתלות איברים ולתמרץ אותם לצאת לעבודה באמצעות כסף או הטבות אחרות.

"בשלבים האלה התחלתי להרגיש הרבה יותר טוב עם עצמי, והחלטתי שאם אני מסוגל לצאת ולרכוב ולהתאמן כל יום בחמש לפנות בוקר, אז אני מסוגל להשתתף באליפות עולם למושתלי כליה, ובקיץ 2001 נסעתי ליפן והגעתי במקום השביעי הכללי במירוץ 85 ק"מ. במקביל, החלטתי ללמוד מנהל עסקים ולהתחיל לבנות לעצמי קריירה מקצועית לצד זו של הספורט".

במהלך הלימודים הכיר שלומי את שירלי, שהפכה להיות אשתו. הם התחתנו ונולדו להם שני בנים. "סיימתי בהצלחה לימודי קידום בריאות וחדרי כושר בווינגייט. שום דבר לא מובן מאליו מבחינתי. לא הפעילות שאני מסוגל לעשות, ולא הקריירה שהצלחתי לבנות לעצמי".

"למרות שניצחתי וחזרתי לפעילות מלאה עדיין אני חייב להיות במעקב רפואי, בדיקות לחץ דם קבועות ותרופות, אבל אני חי את חיי כפי שאני מאמין שאני צריך לחיות", הוא מסכם את משנת חייו. "אני מאמין שניתן לפרוץ כל חומה ומחסום עם מספיק כוח רצון, מי שרוצה לבחור בחיים מייצר לעצמו הזדמנויות לזכות בהם".