"זכרני נא, זכרני נא. ועשה שלא אירקב פה, בחוסר ה’מבאיש’ הזה של תפילות שטרם נענו"

"זכרני נא, זכרני נא

וחזקני נא

אך הפעם הזה, האלוקים

האח הפעם הזה.

ואינקמה, נקם אחת משתי עיני.

נקם אחת משתי עיני מפלישתים".

כשהבוקר קיבלתי את הבשורה הטובה על עוד קרובת משפחה שזכתה ללדת בשעה טובה ומוצלחת, אחרי שאני מתפללת כבר 15 שנה לזיווג ולילדים – מצאתי עצמי בוכה ושרה את מילות השיר האהוב 'זכרני נא, זכרני נא'. שצף הרגשות שיצא ממני באותם רגעים, הוביל אותי לצורך להעלות את המילים שעלו בי על הכתב, כי הרבה (אולי יותר מדי) זמן – לא הייתה לי הצפה רגשית שכזו.

אני יודעת אבא שהכול קורה בזמן, ולמרות הניסיון הקשה – אני עדיין מחכה לך. עדיין מחזיקה חזק-חזק בשולי גלימתך, מפחדת עד מוות מה'מנשה' שבי, שרוצה לעזוב את הקדושה ולרוץ לעבודה הזרה – הכול בגלל שהוא עדיין לא קיבל את מה שהוא מתפלל עליו כל השנים האלה.

אז אבאל'ה יקר, רק בגלל שאני עדיין כאן ורק בגלל שאני הבת ה'מיוחדת' שלך, זו שהחיים שלה הכי רחוקים מלהיות 'נורמאליים' – אני מבקשת, ומתחננת, ומפצירה, ומזכירה:

זכרני נא, זכרני נא. זכור את הדמעות שאני בוכה במשך 15 שנה להיוושע. זכור את כל העבודה שלי 'ברחל בתך הקטנה' ובעבור 'אהבתי אותך'. זכור עתה שיש לך בת להציל, מאטרילריית הישועות שהיא עדה להן כעת – אצל כל האנשים האחרים, מלבדה.

ואינקמה? ממש לא. כי בי  

אין – נקמה.

אין בי רצון לנקמה, אני אוהבת את כולם אבא'לה, אני רוצה בטובתם של כולם. לא רוצה רע בשביל אף אחד, לא רוצה לשנוא ולקנא ולכעוס. אני רוצה להיות טובה, בשתי עיני. אבל אם יש מישהו שרוצה להרע אותי ולהזיק לי, אתה תהיה זה שנוקם, אבל תעשה את זה לא בכל העוצמה, אלא רק ב'אחת משתי עיני'. כי יש בך רחמים, ואני רוצה להידמות לך.

לא רוצה לנקום באף אחד, ולא בך חלילה. אז נכון שהתפללתי במשך שנים ואני מרגישה כאילו אחרות מקבלות את הישועות שאני בכיתי דם עבורן כמו זיווג וילדים- אבל אני יודעת בורא עולם שרק השמחה – גם בפעם הזו להגיד 'האח' ולא 'אך' – זה הדבר היחידי שיוציא אותי מהחושך וקטנות המוחין.

עוד לא התחתנתי? האח.

עוד לא ילדתי? האח.

עוד לא מצאתי את אהבת חיי? האח.

בטח שיש בי עדיין שאלות, ובטח שיש בי עדיין 'אך' שאני רוצה לזעוק אותו בכל כוחי. בכל עוצמתי, ויש בי עוצמה.

אבל נמאס לי לשאול למה, ונמאס לי להישאר עם שאלות לא פתורות בתוכי, ועם הריק הגדול שכרוך בהמתנה לכל הישועות האלה.

"נקם אותיות נמק. בבקשה עשה שלא אירקב פה, בחוסר הכל כך 'מבאיש' הזה"

אז זכרני נא, זכרני נא.

זכור אותי פעמיים, רק הפעם הזו.

זכור את הדמעות, זכור את הצעקות, זכור את הפצעים המדממים, זכור את הנעורים שהלכו לאיבוד, זכור את התפילות, זכור את האין שאני מתבוססת בו זה שנים.

נא – נעורים, אין. נחמה, אין.

כל כך הרבה דברים שהיו נעלמו בלהט הרצון להיות קרובה אליך, להכיר אותך ולהיות חלק אינטגרלי מעדת מאמיניך – אבל אני מאמינה ש'הנקמה' מהפלישתים – בוא תבוא.

מי הם אותם פלישתים? אלו שפלשו אל מבצר האמונה שלי, אל החומה הבצורה שבניתי סביבי וסביבך לבל יוכלו לפגוע בנו – וריססו את עיניי בגז מדמיע של חוסר אמונה בך. אלו שכבר איבדו את התקווה שאתחתן ואלד אי פעם. אלו שלא מאמינים שלי ולך – עוד יש תקנה. שאנחנו ביחד זה נועד להצלחה ולמילוי. שזה לא ריק נצחי. אלו שכבר גרמו לי להאמין שהדרך שלי, הדרך שבחרתי ובחרת אתה בשבילי - לא מספיק טובה בשביל להיוושע. שאם ולו רק הייתי עכשיו כמותם – קצת פחות צנועה, קצת פחות מקפידה על המצוות, קצת פחות יראת שמיים וקצת יותר 'זורמת' עם החיים בלי להתעקש על המשמעות שלהם – אז הייתי ודאי זוכה לכל מה שרק אפשר.

אז אתה יודע מה? לא מוותרת עליך, ולא משנה איזה ריק ארגיש בחיי. לא משנה אלו מבחנים עוד אתבקש לעבור. לא מוותרת על מה שמצאתי בך, על הקשר המיוחד שנרקם עם השנים ביני ובינך.

נקם אותיות נמק.

בבקשה עשה שלא אירקב פה, בחוסר הכל כך 'מבאיש' הזה . אני לא רוצה להפוך לנמק בתוך תחושות הקנאה שרוחשות בי כעת. אני לא רוצה להינמק עם השאלות ועם הספקות בתוך הריקנות המוחצת הזו. אני לא רוצה שהתפילות שלי יהפכו למין גוש רקוב, חסר טעם ומאוס שרק רוצים להיפטר ממנו, להשליך אותו לסל הקרוב וחסל.

אני יודעת שבינתיים דברים נעשים, שבינתיים אני אוספת כסף (וכיסופים) כדי שביום מן הימים אהיה ראויה להיכנס לבית גנזיך. כי אין מה לעשות. מאנשי האיכות אני, ואיני מסתפקת בסחורות 'זולות' שיש בכל מקום. אם כבר הגעתי לארמון המלך, אם כבר הכנסת אותי בשערים הראשונים והגעתי כבר לכיסא הכבוד ממש – אז לא אתייאש עכשיו. אמשיך בדרכי עד שהחקירות יסתיימו, עד שבשמיים יחליטו שאני סוחרת בקיאה דיי, שראויה לקנות את הסחורות המיוחדות שממתינות שם, בוהקות ומדויקות - רק בעבורי.

האזינו לשיר 'זכרני נא':