"אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש איתך"

כאשר חברך צריך ממך דבר מה ואתה מוכן לתת לו ויש באפשרותך לתת לו עכשיו, אזי אל תאמר לחברך לך לביתך ובוא מחר ואז אתן לך, אלא תן לו עכשיו מבלי להתמהמה.

פסוק זה מהווה המשך לקודמו; גם אם החלטת להיטיב עם חברך ולעשות עמו חסד, ואתה מקיים את הפסוק 'אל תמנע טוב מבעליו'. בא שלמה ומזהיר שלפעמים יש לאדם יצר מיוחד הגורם לו לדחות דברים לזמן מאוחר יותר, ובמיוחד דברים הקשורים בעזרה לזולת. לכן אומר הפסוק שאם החלטת לעזור עשה זאת ואל תתמהמה, התמהמהות זו לא תועיל לדבר, להפך יתכן שיגרם לחברך צער.

משכורת בזמן

במידה והאדם מעסיק פועלים והגיע הזמן לשלם את משכורתם. אם יש לך את הממון הנדרש לשלם, תן להם, זה מגיע להם הם עבדו קשה כל החודש תמורת משכורת זו. אל תדחה אותם ותאמר להם אתן לכם מחר או שבוע הבא "לא תלין פעולת שכיר אתך עד בוקר"[1] למדה אותנו התורה, אין זו ההנהגה הראויה ואין זו הדרך הרצויה שבה מתבקש האדם לנהוג. הרי גם ככה תצטרך לשלם להם בסופו של דבר, אם כן מדוע למשוך זאת ומה התועלת בדחיית הדבר?

תן עכשיו

מגיע אליך חבר ומבקש הלוואה, הסכמת לתת לו. חבר לא?! הסכום הדרוש נמצא באמתחתך. אל תאמר לו, 'בוא מחר ואארגן לך את הכסף הדרוש'. הרי גם ככה הכסף אצלך כעת, ומה יועיל לך בזה שתדחה אותו למחרת? מספיק שאותו אחד שביקש ממך מרגיש לא נעים, שהרי מי אוהב להזדקק לטובתם של אחרים? וגם אולי הדרך שהלה עושה עד אליך לא כ"כ קלה; צריך לקחת כמה אוטובוסים, בחוץ שורר שרב או קור עז, ייתכן והדרך פקוקה. האם אין זה גובל באכזריות מה, לדחותו ליום אחר?

נצא לקניות?

אשתך מבקשת לערוך קניות, דרושים מצרכים לבית או ביגוד לילדים או רהיט כלשהו, אל תדחה אותה ותאמר לה 'נלך שבוע הבא'. הרי יש באפשרותך לקנות זאת היום אתה לא עייף וגם לא חולה, אם כן מה יעלה ומה יוריד לדחותה בעוד שבוע? סתם מבלי כל סיבה מוצדקת לגרום לה צער, האין זה רוע לב? אל תהיה עצלן ואל תנסה לדחות את החובות שלך כלפי משפחתך, קום ועשה זאת עכשיו "בוודאי אשתי היקרה, אני מתארגן וכבר נצא לקניות" תאמר, ותהיה בעל לתפארת!

נשרפה המנורה

אמך הקשישה מצלצלת אליך "בני היקר, נשרפה המנורה בסלון, תוכל להחליף לי אותה?" אתה עונה "אמא אני יעבור דרכך השבוע ויסדר זאת". למה לומר 'השבוע'? למה שלא תעשה זאת כבר היום? וכי בגלל שיש בך עצלות תתן לאמך הקשישה להיות בחושך? גם ככה בסופו של דבר אתה תבוא מתי שהוא ותחליף את המנורה, אז עשה זאת בהקדם האפשרי "אל תאמר לרעך לך ושוב ומחר אתן ויש אתך"

ועד הבית

'ועד הבית' מגיע לדירתך לאסוף כסף עבור הוצאות הבניין. "אעבור דרכך השבוע ואתן לך" את אומרת. כמוך כן שאר הדיירים. האחד 'בדיוק' נגמר לו הכסף, השני 'שכח' את הארנק בעבודה. כל אחד והתירוץ שלו. כמה צער עובר זה הממונה על תפקיד 'ועד הבית'? מילא היו הדירים שבים בעצמם לשלם את חובותיהם, ניחא. אבל גם את זה הם 'שוכחים' והשכן הממונה על ועד הבית צריך לרדוף כל החודש אחר שאר הדירים כמו מסכן. אם יש עליך ממון, אומר שלמה המלך, הרי שעליך לתת לו מיד ובכך למנוע עוגמת נפש מ'ועד הבית' שסה"כ אינו מרוויח דבר מההתרוצצויות המייגעות אלא עושה את מעשהו למען רווחתם של כל דיירי הבניין.

הדף היומי

ילד קט יתום מאב טופל ע"י אמו במסירות נפש, האם חסכה מפיתה כדי שברבות הימים בנה יוכל ללמוד תורה, היא תשכור לו תלמיד חכם שיוכל ללמדו באופן אישי. כאשר הילד הגיע לגיל שראוי ללמוד, האם תיאמה עם מלמד מסוים שיבוא ללמד את בנה היקר. כאשר הגיע היום המיוחל האם ובנה המתינו בתחנת רכבת לפגוש את המלמד, רכבות הגיעו, נוסעים ומטענים ירדו  אך לדאבונם הוא לא הופיע שם. לקראת שקיעת החמה, כאשר הם כבר נואשו מלהמתין, הבחין הילד בדמעות הניגרות מעיניה של אמו. 'אמא' אמר הילד, "אל תדאגי אני בטוח שמחר הוא יבוא". השיבה האם לבנה ביגון, "ייתכן בני, שמחר המלמד יבוא, אבל את היום הזה שפספסנו, לא נוכל להשיבו עוד לעולם". לימים ילד זה הפך להיות אחד ממנהיגי דורו, ר' מאיר שפירא מלובלין, מייסד 'הדף היומי'. הוא סיפר שהמשפט של אמו "את היום שפספסנו לא נוכל להשיב", נחקק בלבו, והוא שלימדו את החשיבות שיש בכל יום ויום שבו אנו חיים. רעיון זה נתן לו את הכוחות להקים מפעליים תורניים רבים כדי לזכות את עם ישראל בידיעת התורה. והוא מה שאמר שלמה המלך, אל תדחה למחר מה שאפשר לעשות היום, "בהיות לאל ידך לעשות"

רעך - הנשמה שלך

כפי שאמרנו לעיל, לגבי הפסוק "אל תמנע טוב מבעליו" שיש כאן רמז לנשמתו של האדם שהוא הבעלים על נשמתו, גם כאן חל כלל זה, כי 'רעך' פירושו הנפש שלך. אל תדחה את שלמות הנפש שלך בתואנה של 'אחר כך'. לפעמים אדם מהרהר לעצמו אני צעיר עדיין, אלמד תורה ואקיים מצוות כאשר אהיה מבוגר יותר. בא שלמה ומזהיר אל תמנע טוב מבעליו בהיות לאל ידך לעשות, למה לדחות לזמן מאוחר יותר את מה שאפשר לעשות כבר היום?. וכי האדם יודע את עיתו, ועד מתי הוא ישאר כאן בעולם הזה? ישנם כל כך הרבה דברים לא צפויים בחיים ולא צריך לשמוע יותר ממהדורת חדשות אחת כדי להיווכח בזאת. וגם אם יחיה שנים רבות, האם את החומר התורני שמסוגל לקלוט ולהבין אדם צעיר, יכול גם לקלוט אדם מבוגר? ככל שהשנים חולפות היכולת הקוגניטיבית פוחתת וכמוהו החשק ללמידת דברים חדשים, הזיכרון כבר לא כמו שהיה בעבר וגם לא הסבלנות, אין בכלל מה להשוות לימוד בגיל צעיר שאתה עדיין בחור לגיל שאתה כבר אדם מבוגר; "הלומד תורה בילדותו דומה לכתב שנכתב על נייר חדש. הלומד תורה בזקנותו דומה לכתב שנכתב על נייר ישן".[2]

כמו כן בנוגע לקיום המצוות, אדם שהתרגל לקים מצוות בצעירותו, דבר זה הופך להיות חלק מחייו זהו הרגל שכבר נחקק בלבו. אביו של שלמה, דוד המלך הקדים ואמר "(כאשר הילדים והנוער) שתולים בבית ה' בחצרות אלוקינו יפריחו (אזי) עוד ינובון בשיבה דשנים ורעננים יהיו"[3].  מה שאין כן באדם מבוגר, שצריך להקנות לעצמו הרגלים חדשים שלא היה למוד בהם, הדבר קשה שבעתיים.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן