הטור המאויר לפרשת קרח: החתול אכל לי את הסנדביץ’

צלצול התנור הודיע לי בשמחה שהלחם שאשתי אפתה לי מוכן! חתכתי אותו בזהירות ובדיוק מושלם. מרחתי בשלוות נפש את החומוס, ומשם עברתי לחיתוך העגבניות, שהונחו באהבה על הלחם.

פתחתי את קופסת הטונה האחרונה ששמרתי בחרדת נפש, ושפכתי אותה בזהירות על הלחם, שלא לאבד חס וחלילה אפילו פירור. הנחתי את החצי השני בעדינות... אח... הכריך המושלם!

הלכתי בדילוגים ליטול ידיים, ברכתי בשמחה והתיישבתי בהתרגשות ליד השולחן.

הרמתי בשתי ידי את הכריך, עצמתי עיניים וברכתי: "ברוך אתה"... ואז זה קרה – צווחה אדירה. ניסיתי להתעלם. "ברוך אתה"... ואז שוב צווחה, שהפעם היתה מלווה בדפיקות עזות על דלתי... היצר הרע אפילו לא נותן ליהנות מכריך! ברכתי מהר, נתתי ביס והלכתי לפתוח את הדלת.

זאת היתה השכנה ממול. פתחתי את הדלת כדי סדק צר: "כן, במה אפשר לעזור לך?". "קורח נכנס לי לבית ושבר לי חצי מהבית, ועכשיו הוא נכנס לתוך מכונת הכביסה ולא מוכן לצאת...", היא אמרה בהיסטריה. "קורח?!", שאלתי בתמיהה. "כן, קורח, זה החתול של השכנים מלמטה", ענתה בהתרגשות. "למה קוראים לו קורח?", שאלתי. "לא יודעת!", ענתה השכנה.

"אז מה את רוצה שאני אעשה, שאפתח את האדמה שתבלע אותו?" אמרתי בגיחוך.

"אני בסך הכל רוצה שתעזור לי להוציא אותו מהבית שלי".

"אני מוכן לנסות", אמרתי. הסתכלתי אחורה בצפייה לכריך שלי, ואמרתי בלבי: "אל תזוז, אני כבר בא".

"בואי תראי לי איפה הוא". נכנסנו לביתה, ופתאום נעצרתי: "ה' ירחם, זה יחוד!".

מהר רצתי החוצה. השכנה הסתכלה עלי בפרצוף עקום: "מה, אתה מפחד מחתולים?", שאלה. "אני אסביר לה עכשיו מה זה ייחוד?", הרהרתי לעצמי.

"לא, רק רציתי לראות דרכי מילוט... שהחתול יוכל לצאת בקלות...", גמגמתי. "נו, ו...?" שאלה השכנה, "הכל בסדר, אפשר להתחיל בתוכנית, רק אני צריך שתישארי בחוץ, ואני כבר אטפל בחתול", ניסיתי לגייס קול סמכותי. "איפה לחכות?" הקשתה. "כמה שיותר רחוק! אני צריך לפעול לבד, רק בבקשה תביאי לי קופסת טונה, אם יש לך, חתולים אוהבים טונה". "יש לי במטבח קופסא אחרונה, כבר מביאה לך".

עמדתי לבדי, אני מול קורח. הרגשתי לרגע כמו משה רבינו – רק הטונה הפרידה בינינו.

הלכתי לכיוון מכונת הכביסה, שמתי את הטונה לידה וחיכיתי. לא עברו כמה רגעים, וקורח שלנו הוציא את הראש... "עשיתי" לו "קישטה, קישטה", והוא ברח ויצא מהבית.

"זה היה פשוט", התגאיתי בתוכי. צעדתי בשמחה לחצר לקרוא לשכנה: "ברוך ה', הכל בסדר, את יכולה לחזור הביתה".

"תודה רבה לך", אמרה בבכי.

"אין בעיה, זה היה ממש קל", המהמתי בשביעות רצון.

חזרתי לביתי, התיישבתי ליד השולחן ושלחתי ידי להרים את הכריך... אך הוא לא היה שם!

"מה?! איפה הכריך שלי?!".

לפתע שמעתי רעש מהמרפסת. הלכתי מהר ---

עכשיו הבנתי למה קוראים לו קורח.

הוא הביא את כל עדתו, וכולם חוגגים על הכריך שלי!

השורה התחתונה:

"וַיִּקָּהֲלוּ עַל-מֹשֶׁה וְעַל-אַהֲרֹן, וַיֹּאמְרוּ אֲלֵהֶם רַב-לָכֶם--כִּי כָל-הָעֵדָה כֻּלָּם קְדֹשִׁים, וּבְתוֹכָם ה'; וּמַדּוּעַ תִּתְנַשְּׂאוּ עַל-קְהַל ה'".

מי אנחנו? זאת אין אנו יודעים גם אם במראה אנחנו מביטים. להסתכל ישר בעיניים לזה שעומד מולנו, לדלות מעט מאמת ליבנו. באיזו מדרגה אנחנו עומדים? האם בהתחלה, באמצע או בסוף? או שמא אנחנו במדרגות נעות, הנעות לכיוון אחד.

מה גורם לנו לחשוב שאנחנו עושים את רצון ה' באמת? האם אנו בעלייה? מה הפוטנציאל הרוחני של כל אחד? שאלות קשות, התשובות קשות, המעשים קלים. ראשית חוכמה יראת ה'! יראת שמים בדיקה ראשונה, השי"ת שם ביום הרביעי לבריאה את השמש במקומה ומאז היא לא זזה משם מרצונה. מה איתי? כשלא נוח ולא מסתדר את המצוות, אני בורר? יש לקבל באהבה ובהכנעה את דבר הבורא.

כנראה שצריך ללמוד "קבלה" – "קבלת המצוות", הרי סוף כל סוף מדובר בתרי"ג מצוות, ולא תרי"ג בעיות.

אחת, אחת, בלי להידחף, יש מקום לכולן... מצווה אחת יכולה להציל חיים, את חיי האמונה, הכנסת מצווה אחת במקום ובזמן הלא נכון תנפץ את כל החלום. את האמונה צריך לעכל לאט לאט, שישאר לנו טעם טוב בפה. חז"ל אמרו לנו לחטוף מצוות, "אוהב מצוות לא ישבע מצוות", אך כמובן שצריך ליצור לכך כלי מתאים. לא מסננת, אלא כלי שלם, עגול ויפה: "כפה עליהם הר כגגית", שבאמצעותו נדע לקבל את הכל ולא לזוז כשלא מסתדר, לעמוד ולהגיד "בזה אני בוחר!".