הפשקוויל של ביאליק וש"י עגנון: "חילול שבת הוא פגיעה במורשת האומה"

1. שני מסעות פרסום מדוברים שרצים בימים אלה מעידים שאנחנו בעידן של הפרטה, הפרטה גם של ערכים: "אבא, תעצור, אני רוצה לעבור", מחזיק הילד שבפרסומת שלט. "יעלי, תעצרי", מבקש הקשיש. "תחשוב שאלה בני משפחה שלך", אומר הקריין של הרשות הלאומית לבטיחות בדרכים.

רגע, ואם זה לא הילד שלנו, אז לא אכפת לנו? לא בטוח שהפנייה הזו לרגש האישי והמשפחתי שלנו בריאה.

הפרסומאים רומזים כאן שאין לנו בעצם ערכים משותפים כחברה, רק דאגה אגואיסטית לקרובים אלינו ביותר. אדם לאדם זאב, אלא אם הוא חלק מה"פמיליה" שלי. כי מה אם זה ילד של השכנה או ילד של מישהו שאנחנו שונאים או ילד ערבי או בן של עובדים זרים? אין כבר שום דרך אחרת לזעזע אותנו או לגרום לנו לנהוג כמו שצריך?

וממש ליד השלטים האלה מתנוססות המודעות שמכריזות: "נטו משפחה, נטו כחלון", עם תמונת ענק של שר האוצר. כחלון הוא חלק מהקואליציה. בקואליציה אין נטו, יש ברוטו. אי־אפשר לעשות קמפיין בחירות אישי באמצע הקדנציה בגלל תוכנית תקציבית, ולנכס רק לעצמך הישגים.

בעצם אפשר, השאלה רק לאן זה יוביל. אולי איילת שקד תשיק קמפיין אישי כזה אחרי מינוי שופטים מוצלחים, וליברמן יתלה שלטים של עצמו אחרי חיסול מוצלח של מחבל?

2. שר החינוך נפתלי בנט הגדיר את קיצור לוח החופשות כ"משימת־על".

כשהולכים לגוגל מגלים שכל קודמיו עסקו בכך, הבטיחו, ניסו, ובפועל -הנה כולנו יוצאים שוב לעוד חודשיים של חופשה ארוכה, ארוכה הרבה יותר מדי. 700 אלף תיכוניסטים כבר יצאו לחופשה השבוע, ובקרוב יצטרפו אליהם כמיליון וחצי תלמידי היסודי והגנים.

שר החינוך נפתלי בנט (צילום: פלאש 90)

המשפט "אמא, משעמם לי", הפך לסמל של התקופה הזו, אבל הסכנה הגדולה היא בגיל שבו כבר לא הולכים לאמא כשמשעמם.

בפרשת השבוע, פרשת "קורח", מתוארת מחלוקת קשה בין קורח וחבורתו לבין משה ואהרון. זו מריבה על כבוד ועל תפקידים, שמסתיימת במוות טרגי. אבל מה גורם לקורח להצית אש כזאת בקרב העם? ולמה דווקא בנקודת הזמן הזאת? ובכן, זה קרה בגלל השיעמום. בפרשה הקודמת נגזר על העם להישאר עוד 40 שנה במדבר, בעקבות חטא המרגלים שלא רצו לעלות לארץ. העם בעצם יצא לחופש גדול. הוא התבשר על 40 שנות המתנה ונדודים, ובמצב כזה — קל לעשות שטויות, קל להתחיל מריבות וקטטות. קורח רק ניצל את ההזדמנות.

הרב בן ציון פירר כותב על כך: "זוהי הסכנה שבחוסר מעש. אחרי מעשה המרגלים — אין הם טרודים בשום דבר. זמנם בידם. וכשזמנו של האדם בידו — הוא צריך לעשות משהו. וכשאין לאדם מה לעשות — עושה הוא מחלוקת".

השבוע התכנסו מפקדי יחידות השיטור העירוני במשטרה כדי להיערך לחופש הגדול. אין להם ספק שביולי־אוגוסט הקרובים ייפתחו אלפי תיקים בגלל ונדליזם, שיכרות ואלימות. התקווה היא שזה יסתיים רק בזה, ולא באובדן חיים חלילה. המנגנון שפעל אצל אבותינו במדבר רלוונטי גם לחופים, לפארקים, לטיילת ולמועדונים בישראל 2017 : זוהי הסכנה שבחוסר מעש.

אבל זה לא חוק טבע. ישראל כבר התמודדה עם אתגרים מורכבים הרבה יותר. מי יהיה הראשון שיחסל את הביטוי "יולי־אוגוסט" ויהפוך אותו רק ל"יולי" או "אוגוסט"?

3. אחת הכותרות המדכאות בימינו היא "הקרב על השבת". כך מכתירים בדרך כלל מאבקים על צביון היום השביעי במדינה היהודית. איך אפשר להילחם על מתנה? איך העם היהודי מצליח לריב אפילו סביב רעיון כל כך הכרחי ומהפכני? למה השבת הפכה רק סיבה למשבר קואליציוני של המפלגות החרדיות?

לא תמיד זה היה כך.

באתר האינטרנט COL מצאו השבוע פנינה ארכיונית: "כרוז הסופרים העבריים למען השבת".

בשנת 1931 סער היישוב העברי סביב השאלה אם ייערכו משחקי כדורגל בשבתות. אנשי הרוח של אז חתמו על עצומה נרגשת. לא מועצת גדולי התורה כתבה את הטקסט שיוצג כאן, אלא בכירי הסופרים והמשוררים של התקופה:

"בחרדה רואים אנו פרצה שנעשתה כהיתר לאגודות ספורט והתעמלות לקבוע ימי משחקים והתחרות בשבתות וימים טובים. חילול שבת בארצנו כקיבוצים גדולים בפרהסיה ובפומבי גדול, הוא כעין פגיעה של ציבור בקדושת השבת, במורשת האומה, ועלול לפסול צורתה של מנוחת השבת שכל הדורות מסרו נפשם על קדושתה".

וכך ממשיך הכרוז, שעליו חתומים חיים נחמן ביאליק, ש"י עגנון, דוד ילין, הרמן שטרוק, הוגו ברגמן, יעקב פיכמן, יהושע חנא רבניצקי ועוד אישים חשובים, שהיום מוכרים בעיקר כשמות של רחובות: "ימי הקדושה והמנוחה הם שנתנו לעמנו את הנשמה היתרה לכל ימות השבוע, את הכוח והעוז לקיים את היהדות מתוך גאון של מסירות נפש, וקדושתם אינה נדחית בפני איזו משרה ותכלית שהיא, כשם שלא נדחתה מפני מלחמת הקיום והחיים בכל דורותינו ובכל מושבותינו.

"אין עם ישראל ואין לאום ישראל ואין בית לאומי עברי בלי השבת. יצירה גדולה היא השבת, יצירה עליונה, שאין לה שינוי ולא חילופי צורות. וכל דור שבני ישראל שומרים בו את השבת, אין אומה ולשון שולטת בנשמתו".

האליטה האמנותית והתרבותית של אז הייתה שונה מאוד מהאליטה שלנו. אפשר רק לדמיין מה היו כותבים אישים אלה על קניונים, תחבורה ציבורית ופיצוציות בשבת. הם ממשיכים ומבקשים מאגודות הספורט, מהשחקנים עצמם וגם מהקהל להעביר את התחרויות ליום אחר במהלך השבוע, ומוסיפים: "בשעת משבר קשה, אנו מבקשים לשמור על קדושת השבת, על כבוד הארץ, על אחדות האומה ועל רגשות אחים".

שבת שלום.

הסטטוס היהודי : "ההפך מאהבה אינו שנאה, הוא אדישות. ההפך מיופי אינו כיעור, הוא אדישות. ההפך מאמונה אינו כפירה, הוא אדישות. וההפך מחיים אינו מוות, אלא אדישות בין החיים למוות" (אלי ויזל, שהשבוע מלאה שנה לפטירתו)