"אני תמיד אומרת שיש לי שבעה ילדים: שניים מיוחדים...ועוד חמישה מיוחדים"

הבן הבכור של אסתר רוזנברג נראה כמו תינוק מהפרסומות ממש מהרגע הראשון: בלונדיני, כחול עיניים, ומתוק להפליא.

"חשבנו שהכל בסדר איתו, אבל הסימפטומים המדאיגים הגיעו די מהר", היא מספרת. "הוא היה תינוק בכיין מאד ולא רגוע בכלל. הוא לא עלה במשקל. בגיל תשעה חודשים רופא הילדים הודיע לי שיש לו עיכוב התפתחותי וצריך להתחיל לקדם אותו – בפיזיותרפיה, בהידרותרפיה".

הילד התקדם, אבל לאט. "הוא שולב בגן רגיל, אבל כל הזמן דידה אחרי החברים שלו. כשהגיע לתלמוד תורה התחילו לצוץ גם בעיות קשב וריכוז ובעיות התנהגות. היה לו קשה מאד. יום אחד, כשהסתכלתי מהחלון בבוקר, ראיתי אותו צועד הביתה. הבנו שהוא פשוט לא מסוגל יותר להשתלב במסגרת הלימודים".

אסתר היתה אז בשלב ההכחשה. "לא הסכמתי להודות בשום אופן שמשהו לא בסדר עם הילד שלי. כעסתי מאד על מנהל תלמוד התורה שטען שהילד צריך חינוך מיוחד".

חודשיים היה הילד בבית, ואז ארגנו לו ההורים כיתה קטנה עם עוד שלושה-ארבעה ילדים מהאזור עם בעיות דומות. יום הלימודים החדש היה קצר להפליא והסתיים בסביבות 12 – לא ממש אידיאלי עבור אם שבדיוק ילדה תינוק חדש.

התינוק החדש לקח אותה למסע משלו. אסתר רצתה מאד ללדת בבית חולים 'לניאדו', אבל בסופו של דבר התפתחה הלידה בשבת והיא מצאה את עצמה באחד מבתי החולים בחיפה, שם התגוררה. "הייתי מאוכזבת ועצובה מאד. כשהמיילדת שאלה אותי למה אני ככה, לא רציתי לומר לה את האמת. ואז העפתי מבט וראיתי שאני בחדר מספר שבע – אותו חדר בו ילדתי את הגדול. אמרתי לה שיש לי טראומה מפעם בו ילדתי כאן את הגדול שלי. מאז ועד תום המשמרת שלה היא רק נאמה לי על 'חוויה מתקנת'..."

חוויה מתקנת היתה הדבר הכי רחוק ממה שקרה לאסתר. הפעם, מהרגע הראשון היה ברור שהתינוק לא בסדר. "היו לו מספר מומים מורכבים ברגליים, לגמרי נראים לעין".

הבעיות ברגליים היו רק קצה הקרחון. בהמשך התגלתה גם בעיה לא פשוטה בעמוד השדרה. הילד עבר מספר ניתוחים בארץ ובחו"ל.

איך מתמודדים עם זה? היה לך בבית ילד מיוחד, והנה נשלח אליך עוד אחד...

"ההתגברות שלי בסופו של דבר הגיעה מתוך תובנה שאני מעלה הרבה בהרצאות שלי: את יכולה לבחור אם להפוך אבנים בדרך שלך לאבני נגף או לסולם עליו את מטפסת לראות רחוק יותר ולנשום אוויר פסגות.

"כששואלים אותי איך אני מתמודדת עם העובדה שקיבלתי שני ילדים עם צרכים מיוחדים, אני מצטטת אמירה מחזקת מאד ששמעתי פעם: הלא אם הרב שלי היה פונה אלי ואומר שהוא צריך בייביסיטר לילד ובחר אותי, הייתי מרגישה מוחמאת מאד. אז פה, הקדוש ברוך הוא בכבודו ובעצמו פנה אלי ונתן לי את הילדים האלה לגדל! אני תמיד אומרת בכל כינוס של אימהות לילדים עם צרכים מיוחדים: 'אין לי ספק שכולן כאן מיוחדות'".

כחלק מההיחלצות משלב ההכחשה, שנתיים אחרי הולדת הילד המיוחד הקטן יותר, עברה המשפחה לבני ברק. "הבנו שהמסגרת הקטנה שבנינו לבן הגדול לא מספקת מענה טוב מספיק. ובחיפה הוא לא הסכים בשום אופן להירשם למוסד לחינוך מיוחד המצוין שיש שם. בבני ברק הוא נכנס לבית ספר 'דרכי חינוך', מוסד חרדי לבנים עם ליקויי למידה. שם הוא השתלב היטב והרגיש שווה בין שווים".

משפחת רוזנברג עם חלק מהילדים

למרות העובדה שיש לו מנת משכל גבולית, אסתר מספרת שהוא דווקא מצליח בלימוד כל דבר שהוא רוצה. "אנגלית הוא רכש לבד, ביוזמתו. כל מה שקשור לפעילות ספורטיבית, הוא מתעקש ומצליח לרכוש".

לא הכל היה ורוד וקל, כמובן. שנות ההתבגרות היו קשות במיוחד, אומרת אסתר. אבל היום הוא לומד בישיבת 'שיח סוד', ועובד חצי יום. הוא מתקרב לגיל 21, אז תסתיים זכאותו לחינוך מיוחד, והוא יעבוד כמיטב יכולתו. "יש רגעים קשים, במיוחד כשהוא מדבר על קנאה בחברים שלו שמתחתנים כבר", אומרת אסתר. "הקשיים וההתמודדויות עם ילד כזה לא נגמרים, אבל לומדים שוב ושוב להפוך את האבנים לסולם. זה בעצם פירוש המילה 'ניסיון' כ'נס להתנוסס'".

והילד המיוחד הקטן יותר? קוגניטיבית הוא תקין לגמרי, שמחה אסתר לספר. ולא שחייו סוגים בשושנים: הוא הולך עם סדים ונעליים מיוחדות, עדיין נזקק לטיפולים, "אבל לצד זה, הוא ילד מלא חן, חברותי וחכם באופן מיוחד, ואנחנו מלאי תודה על מה שיש".

החוויות הלא פשוטות בגידול הילד הראשון והילד הרביעי שלה לא מנעו מאסתר לרצות להגדיל את המשפחה. "תמיד רציתי עוד ילדים", היא מחייכת. "יש לי עוד חמישה, ברוך השם. הקטנה שלי היא ילדה בת שנתיים שהגדול מתקשר איתה נהדר וממש לומד ממנה לתת ולקבל אהבה".

את דרכה המקצועית התחילה אסתר כמורה לחינוך מיוחד ומאוחר יותר כמחנכת בתיכון, אבל בשנים האחרונות היא בעיקר עוסקת בהרצאות על התמודדות עם קשיים וכן על נושאי חינוך ומודעות – על בסיס נסיון חייה. "אני מלמדת לחיות על אף הקושי, לחיות לצד הבעיות ולא עם הבעיות. אני תמיד אומרת: תשתדלו שהקושי יהיה כמו ריקבון בתפוז, לא ריקבון בתפוח. בתפוז, עם יש פלח רקוב, פשוט מוציאים אותו וממשיכים לאכול. בתפוח בדרך כלל אין ברירה אלא לזרוק את כל התפוח".

ויש לה גם עצות ספציפיות להורים לילדים מיוחדים.

"לפעמים שוכחים מרוב ריצות למומחים שאבחנה מקצועית מהמומחה הגדול היא לא השורה התחתונה. האבחון לא מרפא והוא לא סוף ההשתדלות. צריך ליישם את הכלים, לבצע את הטיפולים, לפני שמצפים לראות התקדמות.

"אני גם ממליצה תמיד לזכור שלא רק הילד צריך טיפול אלא גם ההורים. טיפול משפחתי כשיש ילדים עם צרכים מיוחדים יכול לעזור המון לכל המשפחה".

ויש עוד משהו שאסתר תמיד מדגישה. "בהרצאתי, בחלק בו אני מציגה את עצמי, אני תמיד אומרת שאני אם לשבעה ילדים, שניים מיוחדים, ועוד חמישה מיוחדים. כי הרי בעצם כולנו מיוחדים.

"נכון, כשמגדלים ילדים עם צרכים מיוחדים 'מוכרים רשמית' ההתמודדות יותר מורכבת. אבל בכל ילד חשוב למצוא את הדברים הנפלאים שבו, את נקודות האור הייחודיות לו – ועליהם להודות".

ליצירת קשר עם אסתר רוזנברג: 052764br@gmail.com