"מענה רך ישיב חמה ודבר-עצב יעלה אף"

אדם שעונה ברכות ובעדינות ללא הרמת קול יגרום לאדם שכנגדו לסגת מכעסו כלפיו. אבל אם ישיב לחבירו בעצבנות ובקול רם אזי סגנון של דיבור כזה יגרום לאדם שכנגדו לכעוס יותר.

המילה "מענה", פירושה גם התייחסות ומענה על דבר ששאלו קודם לכן. בפסוק זה אומר שלמה שגם אם שאלו אותך קודם לכן בטונים של כעס "מדוע עשית כך?" או מדוע נהגת באופן כזה או אחר. אם תענה לו ברכות, תשיב את חמתו ממנו (חמה, פירושה חימום פנימי של האדם הנובע מתוך כעס) והוא יירגע. הטעם לכך הוא כי הסיבה שבגינה אדם מדבר בתקיפות ובכעס היא כי הוא רוצה להטיל את מוראו על סביבתו בחשבו שע"י כעסו אנשים ייכנעו כלפיו. לכן אם תדבר איתו ברכות ממילא הוא יחשוב שמטרתו הושגה, ויראה ששוב אין טעם להיות תקיף. אבל ממשיך שלמה ואומר "דבר עצב", כלומר גם אם לא קדם לדיבור הנוכחי איזו שאלה או דו שיח אלא אתה עכשיו מתחיל לפתוח בשיחה ולדבר,  אך סוג של דיבור שיעציב וירגיז את חברך, אזי זה יעלה את חרון אפו. ("חרון אף" פירושו שיוצא רוח חמה במיוחד מתוך אפו, שזה מראה על תחילת הכעס העומד וממשמש לבוא).

סגולת המענה הרך

לעיתים אנו ניצבים חסרי אונים מול אדם עצבני ופוחדים לדבר באשר אנו יודעים שכל מילה שנאמר עלולה לגרום למטען הכעס הצבור בתוכו לפרוץ החוצה ללא רחם. האם יש אפשרות כל שהיא לגרום לאחד שכזה לסגת מעמדתו הנוקשה? האם אפשר לגרום לכעסו להתפוגג או לפחות להפחית ולמתן את כעסו?

וכן להפך, לעיתים אנו פוגשים אדם שליו ורגוע, וע"י כמה מילים שאמרנו גרמנו לו להפר את שלוותו ולהפוך את עורו כנגדנו בכעס רב. מהם המילים או אופן הדיבור הגורם להוציא את האדם משלוותו?

ברגע שנדע את התשובות לשאלות אלו נקל יהיה לנו להתנהג עם הסובבים אותנו ולדעת איך להחלץ גם ממצבים קשים ולא נעימים, ופעמים גם איך לא להיכנס למצבים כאלו מעיקרא.

את הסוד לדבר זה מגלה לנו ששלמה המלך בפסוק הנ"ל "מענה רך ישיב חמה", כלומר בכוחו של דיבור רך ועדין ישנה יכולת מופלאה וכח גדול לעמוד מול אדם קשה וכעוס. שכן כך טבעו של הדבר הרך שהוא מסוגל לעמוד בפני הדבר הקשה מבלי שיינזק, כדוגמת כלי או חפץ הנופלים מגובה רב כלפי הקרקע כך שהם עומדים להשבר בוודאות. האפשרות להציל אותם משבירה היא לקחת כרים וכסתות רכים ולהניחם תחת אותו מקום שהם מיועדים ליפול שמה, ואז גם אם יפלו בעוצמה חזקה הם לא יישברו כי הרכות שיש בכרים ובכסתות מונעת את שבירתם.

באותו אופן פועל הדיבור הרך לרכך את עוצמת הכעס וההקפדה של האיש הניצב בפנינו. כאשר מאן דהו מטיח בפנינו אשמות שונות בחמה ובקצף גדול, אם תענה באופן רך ועדין כגון "אתה צודק, לא הייתי צריך להתנהג כך". או אפילו אם תאמר משפט רגיל אבל בטון עדין, מבלי להיסחף אתו למערבולת האש שאותה הוא יוצר, המטרה שלנו - לשכך את כעסו, תושג.

נזקי הדיבור הקשה

ומאידך גיסא "ודבר עצב יעלה אף" אם תדבר עם האדם באופן תקיף וקשה, אתה גורם לו לתסיסה, כי דיבור מעין זה גורם לאדם להרגיש מותקף, ואדם שמרגיש כך מיד מפעיל את חושיו כדי להגן על עצמו. התוצאות עלולות לעיתים להיות לא נעימות כלל. דומה הדבר לאדם שמנסה לכבות דליקה ע"י עצים. ניסיון נואל שכזה לא רק שלא יגרום לכיבוי האש אלא אדרבה יגרום לאש לגדול ולהתחזק יותר. הדיבור התקיף גורם לעוצמת חבטה קשה, כדבר שנופל ממקום גבוה אל קרקע קשה או אל אבנים, שאז בוודאי הוא יישבר באופן חסר תקנה.

האחים והמשנה למלך

כבר בתורה מצינו מספר דוגמאות לאופן בו שיטה זו עובדת: כאשר אחיו של יוסף ראו שהמשנה למלך מצרים נטפל אליהם בהאשמות שווא ותוקף אותם כביכול על 'חוסר הגינותם' בשל גניבת הגביע ועל כפיות טובה. תגובתם הייתה לא אחרת מאשר "מענה רך". הם לקחו את האחריות על עצמם "ויאמר יהודה מה נאמר לאדני מה נדבר ומה נצטדק.. ההנו עבדים לאדני"[1]. הם דברו אליו בעדינות יתירה והחמיאו לו הרבה "ויגש אליו יהודה ויאמר בי אדוני ידבר נא עבדך דבר באוזני אדוני ואל יחר אפך בעבדך כי כמוך כפרעה"[2] (אתה חשוב וגדול כמו פרעה עצמו). וכן הלאה והלאה הם לא חסכו במילים, עד שלבסוף נשבר לבו של יוסף אחיהם המשנה למלך. יוסף הרגיש שהדמעות עומדות לצאת ממנו מבלי שיוכל לשלוט עליהן ומיד משלים עם אחיו לאחר תקופה כ"כ ארוכה של נתק משפחתי "ולא יכול יוסף להתאפק...ויקרא הוציאו כל איש מעלי...וייתן את קולו בבכי"

הם לא היו חייבים לנהוג באופן זה הם גם יכלו להתפרץ בחמת זעם על העלילות שטופלים עליהם, דבר שהינו נכון באופן עקרוני. אבל תגובה שכזו הייתה גורמת לאחריה לתמונת מצב שונה לגמרי, הם היו מסכנים את חייהם כי יוסף וודאי לא היה נכנע אליהם שהרי "דבר עצב יעלה אף" והיה מתייצב כנגדם בכל עוז, יהיה אשר יהיה.

משה רבנו מוסר נפשו למען ישראל

מענה רך אפקטיבי לא רק כאשר אתה ניצב מול אדם כלשהו אלא הוא גם  יעיל מאד כאשר האדם מדבר עם בוראו. לאחר שישראל חטאו בחטא העגל, רצה הבורא לכלות חלילה את העם הנבחר, וליצור עם חדש אשר יצא מחלציו של משה. כמנהיג אמיתי משה רבנו משנס מתניו, ובאופן כמעט חסר תקדים יוצא להגן על עמו ולנסות לבטל את הגזירה השמימית. נשים לב באיזה אופן רך מדבר משה כלפי האלוקים "וַיְחַ֣ל מֹשֶׁ֔ה אֶת־פְּנֵ֖י ה' אֱלֹהָ֑יו וַיֹּ֗אמֶר לָמָ֤ה ה' יֶחֱרֶ֤ה אַפְּךָ֙ בְּעַמֶּ֔ךָ אֲשֶׁ֤ר הוֹצֵ֙אתָ֙ מֵאֶ֣רֶץ מִצְרַ֔יִם בְּכֹ֥חַ גָּד֖וֹל וּבְיָ֥ד חֲזָקָֽה: לָמָּה֩ יֹאמְר֨וּ מִצְרַ֜יִם לֵאמֹ֗ר בְּרָעָ֤ה הֽוֹצִיאָם֙ לַהֲרֹ֤ג אֹתָם֙ בֶּֽהָרִ֔ים וּ֨לְכַלֹּתָ֔ם מֵעַ֖ל פְּנֵ֣י הָֽאֲדָמָ֑ה שׁ֚וּב מֵחֲר֣וֹן אַפֶּ֔ךָ וְהִנָּחֵ֥ם עַל־הָרָעָ֖ה לְעַמֶּֽךָ: זְכֹ֡ר לְאַבְרָהָם֩ לְיִצְחָ֨ק וּלְיִשְׂרָאֵ֜ל עֲבָדֶ֗יךָ אֲשֶׁ֨ר נִשְׁבַּ֣עְתָּ לָהֶם בָּךְ֒ וַתְּדַבֵּ֣ר אֲלֵהֶ֔ם אַרְבֶּה֙ אֶֽת־זַרְעֲכֶ֔ם כְּכוֹכְבֵ֖י הַשָּׁמָ֑יִם וְכָל־הָאָ֨רֶץ הַזֹּ֜את אֲשֶׁ֣ר אָמַ֗רְתִּי אֶתֵּן֙ לְזַרְעֲכֶ֔ם וְנָחֲל֖וּ לְעֹלָֽם[3]:

משה בתחילה מתחנן אל הבורא ואומר לו שלא יכעס על עמו אשר טרח להוציא אותם ממצרים ואשר שידד למענו את כל מערכות הטבע וגרמי השמים. לאחר מכן משה אומר לה': גם אם לא מגיעה להם מחילה, לפחות עשה למען שמך הגדול, שלא יאמרו אנשי מצרים שה' הוציא משם את ישראל כדי לכלותם. ובנוסף הוא מזכיר לה' את אבותיהם הגדולים של עם ישראל - אברהם יצחק ויעקב ואת ההבטחה שהוא הבטיח להם שזרעם ירשו את הארץ המובטחת.

התוצאות של דיברו הרך של משה לא אחרו לבוא, הדיבור הרך השיב את חמתו של הבורא "וַיִּנָּחֶם ה' עַל הָרָעָה אֲשֶׁר דִּבֶּר לַעֲשׂוֹת לְעַמּֽוֹ"[4] בורא העולם חזר בו מכעסו והעם הנבחר ממשיך להתקיים עד עצם היום הזה.

ללמוד מהבורא

אגב, העובדה שהתורה ראתה לציין את  דו השיח הזה בין משה לבין הבורא, בא ללמדנו דבר נוסף, את הנהגה הראויה אשר צריכים לדבוק בה בני האדם. שהרי אצל הבורא לא שייך מצד מהותו כעס וחרון אף, הוא גם לא עושה טעויות שבגינם הוא יצטרך לחזור בו "כי לא איש אל ויכזב ובן אדם ויתנחם"[5]. ובכל זאת נרשמה פרשיה זו בתורה לומר לנו וללמדנו: ומה הקב"ה שלא שייך בו כעס, אם בקשו ממנו סליחה ודברו אליו באופן יפה הוא מוכן לסלוח, קל וחומר שעל בני האדם לנהוג באופן שכזה ולא להיות עקשנים יתר על המידה מבלי לסלוח לאלו שחטאו כנגדם.

אסתר המלכה

גם אסתר המלכה השתמשה בטקטיקה הזו על מנת לבטל את גזירת השמד שנחתה על עם ישראל. לאחר שהזמינה את המלך אחשוורוש והמן למשתה בפעם השניה, שאל אותה המלך האם יש לה לבקש דבר מה מאתו. השיבה אסתר "אִם־מָצָ֨אתִי חֵ֤ן בְּעֵינֶ֙יךָ֙ הַמֶּ֫לֶךְ וְאִם־עַל־הַמֶּ֖לֶךְ ט֑וֹב תִּנָּֽתֶן־לִ֤י נַפְשִׁי֙ בִּשְׁאֵ֣לָתִ֔י וְעַמִּ֖י בְּבַקָּשָׁתִֽי: כִּ֤י נִמְכַּ֙רְנוּ֙ אֲנִ֣י וְעַמִּ֔י לְהַשְׁמִ֖יד לַהֲר֣וֹג וּלְאַבֵּ֑ד וְ֠אִלּוּ לַעֲבָדִ֨ים וְלִשְׁפָח֤וֹת נִמְכַּ֙רְנוּ֙ הֶחֱרַ֔שְׁתִּי כִּ֣י אֵ֥ין הַצָּ֛ר שֹׁוֶ֖ה בְּנֵ֥זֶק הַמֶּֽלֶךְ"[6]. גם אחשוורוש לא יכל לעמוד בפני דיבורים רכים מעין אלו היוצאים מן הלב, ומיד מגיב בחומרה כלפי האשמים וַיֹּ֖אמֶר לְאֶסְתֵּ֣ר הַמַּלְכָּ֑ה מִ֣י ה֥וּא זֶה֙ וְאֵֽי־זֶ֣ה ה֔וּא אֲשֶׁר־מְלָא֥וֹ לִבּ֖וֹ לַעֲשׂ֥וֹת כֵּֽן?" מכאן ועד לביטול גזירת השמד ותלייתו של המן לא ארכה הדרך.

איפה בעלי?!

אשה מצפה בקוצר רוח, מתי סוף סוף ישוב בעלה  לבית. הילדים כמעט וכבר הוציאו אותה מדעתה, היא לא הספיקה עדיין לבשל וערמות של כביסה מחכות רק לה. והנה בעלה עכשיו יבוא והיא תקבל ממנו קצת עזרה שהיא כ"כ זקוקה לה. השעה היעודה שבה הבעל אמור לחזור לבית הגיעה, אך בעלה בושש מלבוא. בשלב זה כל דקת איחור נראית בעיני האשה כמו נצח. והנה לאחר ציפייה ארוכה ומורטת עצבים, נקישות מוכרות נשמעות בדלת. הוא הגיע!!

התרחיש שאמור להיות כעת הוא שהאשה תוציא את כל התסכול שבתוכה, לא על אחר כי אם על בעלה. מילה אחת של הבעל שלא במקום וכל העסק מתפוצץ. היא שואלת באופן תקיף "איפה היית עד עכשיו?" או זורקת עקיצה "סוף סוף נזכרת לבוא". אם הבעל ייכנע ליצרו ויגיב גם הוא בכעס "מה זאת אומרת איפה הייתי, וכי אני אשם אם יש פקקי תנועה בכביש? את חושבת ששיחקתי בינתיים?" אזי האש בבית תלך ותגבר הן מצידה והן מצדו. מה שבטוח הוא ששום דבר טוב לא יצא מזה.

אבל אם האיש יקשיב לעצת שלמה - "מענה רך", הוא יודע  שאשתו עכשיו בשיא כעסה, וכתגובה לשאלתה "סוף סוף נזכרת לבוא?", הוא לא יצא מכליו אלא ידבר בעדינות; "אני מבקש סליחה שאיחרתי. הלוואי ויכולתי לבוא  מוקדם יותר ולעזור לך. אני ממש גאה בך על שהצלחת להחזיק מעמד עם הילדים והלחץ שמסביב, אני בטוח שאשה אחרת כבר מזמן הייתה יוצאת מדעתה". לשמע האשה משפטים מעין אלו, מיד כל הכעס האגור בקרבה יהיה נמוג, היא כבר לא תהיה מסוגלת לכעוס עליו 'מענה רך ישיב חמה'. כל כך פשוט וכל כך קל!

"המתווך"

אחד שהיה נוהג לבשם עצמו ביין והיה משתכר לעיתים קרובות. יום אחד בעודו שיכור, ראה אדם גברתן השייך לארגוני הפשע יוצא מרכב שרד מפואר ויקר. שאלו השיכור האם הוא מעוניין למכור לו את הרכב. משנענה בחיוב סיכמו ביניהם על מחיר. אמר השיכור חכה לי אני הולך להביא את הכסף. הלה הגיע לביתו ומרב יינו שכח מכל אשר נעשה. לימים פגשו אותו אדם גברתן ואמר לו בחמת זעם, "חיכיתי לך הרבה זמן, למה לא באת, אתה יודע שאצלי אין משחקים. מילה זו מילה!!". נזכר השיכור בכל המקרה ואמר לו, אכן, אבל אני חושב שאין זו אשמתי אלא אשמת אותו אחד שתיווך ביננו. "על איזה מתווך אתה מדבר" שאלו הגברתן "הרי רק שנינו היינו באותו מעמד?". הוציא הלה בקבוק של שתיה חריפה מתוך כיסו, ואמר "הנה המתווך, הוא זה שסגר את העסקה בינינו". משראה זאת הגברתן, צחק צחוק קל, ואמר לו לך לשלום. דבורו הרך והמליצי הרגיע את חמת זעמו של איש הפשע. אבל אם אותו שיכור היה עונה בחוצפה 'מה אתה מדבר, אתה תופס אותי על מילים בזמן שאני שתוי?!', סביר להניח שמר ורע היה גורלו.

כדת מריה תריזה

בזמנו של ר' יחזקאל לנדאו (מחבר הספר "הנודע ביהודה") אחד מעשירי היהודים בפראג שהיה פורק עול, חפץ היה לשאת לאשה, מישהי גרושה. הבעיה הייתה שאותו עשיר היה כהן, וע"פ התורה כהן אסור לשאת גרושה. כמובן שהרבנים לא הסכימו לערוך לו את החופה בשום פנים ואופן. אותו אחד  היה מקורב לשלטונות והפעיל את קשריו שהגיעו עד למלכה דאז "מריה תרזה" בתואנה שהרבנים מסרבים לחתן אותו עם בחירת לבו. טענתו התקבלה והוא קיבל אישור ממשלתי שהרבנים חייבים לחתן אותו עם אותה גרושה.

שיכור מניצחון הגיע עם הצו המלכותי לבית הדין הרבני. הדיינים תמהו אחד כלפי משנהו ולא ידעו מה לעשות, 'אוי לי מיצרי ואי לי מיוצרי' הם אמרו. אם נסרב לחתן אותו אזי נסתבך עם השלטונות ואם נסכים אזי נסתבך עם ההלכה התורנית.

בצר להם פנו עם הצו לרבה של העיר ר' יחזקאל. אמר להם הרב, השאירו זאת לי, אני אסדר לו את החופה והקידושין. כשהגיע היום המיועד התכנסו כל מרעיו של העשיר למקום החתונה שנערכה ברוב פאר והדר. ר' יחזקאל עלה על במת החופה יחד עם החתן והכלה ואמר לחתן 'חזור אחרי': "הרי את מקודשת לי בטבעת זו כדת מריה תרזה..", תמה החתן ותמהו כל האורחים. "מה אתם תמהים?" שאלם הרב, הרי לפי דת משה וישראל אין אפשרות לערוך חתונה שכזו, אלא מאי, יש לו צו מלכותי? לכן רק לפי דת מריה תרזה היא מקודשת.  כל הנאספים ובתוכם החתן היו נבוכים קמעה, הם  הבינו את האבסורד השורר כאן, ולאט לאט עזבו את המקום, עד שנותר החתן החצוף לבדו במקום שבו אמורה הייתה להיערך החתונה.

גם כאן הרב יכל להתנגד מעיקרא ולומר 'בשום פנים ואופן כאן, לא תערך חתונה שכזו!', אבל אם היה מדבר בלשון עצב אזי היה עולה אפם של השלטונות כלפיו, ויכול היה להסתבך. מענהו הרך של הרב גרם לכולם להבין את האמת, ואת מעשהו האווילי של אותו חתן שביקש לעקוף את דיני ההלכה.

פוליטיקאי מוצלח

לאחר מותו של שלמה המלך , באו עם ישראל אל בנו רחעבם ובקשו ממנו שיקל מעליהם את עול המיסים. וַֽיְדַבְּר֔וּ אֶל־רְחַבְעָ֖ם לֵאמֹֽר: אָבִ֖יךָ הִקְשָׁ֣ה אֶת־עֻלֵּ֑נוּ וְאַתָּ֡ה עַתָּ֣ה הָקֵל֩ מֵעֲבֹדַ֨ת אָבִ֜יךָ הַקָּשָׁ֗ה וּמֵעֻלּ֧וֹ הַכָּבֵ֛ד אֲשֶׁר־נָתַ֥ן עָלֵ֖ינוּ וְנַעַבְדֶֽךָּ: וַיֹּ֣אמֶר אֲלֵיהֶ֗ם לְכ֥וּ עֹ֛ד שְׁלֹשָׁ֥ה יָמִ֖ים וְשׁ֣וּבוּ אֵלָ֑י וַיֵּלְכ֖וּ הָעָֽם: וַיִּוָּעַ֞ץ הַמֶּ֣לֶךְ רְחַבְעָ֗ם אֶת־הַזְּקֵנִים֙ אֲשֶׁר־הָי֣וּ עֹמְדִ֗ים אֶת־פְּנֵי֙ שְׁלֹמֹ֣ה אָבִ֔יו בִּֽהְיֹת֥וֹ חַ֖י לֵאמֹ֑ר אֵ֚יךְ אַתֶּ֣ם נֽוֹעָצִ֔ים לְהָשִׁ֥יב אֶת־הָֽעָם־הַזֶּ֖ה דָּבָֽר: וַיְדַבְּרוּ֙ אֵלָ֜יו לֵאמֹ֗ר אִם־הַ֠יּוֹם תִּֽהְיֶה־עֶ֜בֶד לָעָ֤ם הַזֶּה֙ וַֽעֲבַדְתָּ֔ם וַעֲנִיתָ֕ם וְדִבַּרְתָּ֥ אֲלֵיהֶ֖ם דְּבָרִ֣ים טוֹבִ֑ים וְהָי֥וּ לְךָ֛ עֲבָדִ֖ים כָּל־הַיָּמִֽים[7]:

ניצני מרד החלו להראות בעם, עול המיסים הכביד מאד על יושבי הארץ, הם ביקשו קצת הקלה. רחבעם הלך להיוועץ עם יועצי אביו והם אמרו לו, הרי אם תסרב לבקשת העם ממילא הם ימרדו בך, ואם תתחיל להתפשר עמהם אזי אתה תהיה אסיר בידם וכבול בהסכמים שתערוך עם העם. לכן העצה הנכונה היא, לדבר עם העם בנועם וברכות, תן להם לשמוע מה שהם רוצים, תאמר להם שאתה הוא העבד שלהם ולא הם עבדיך ובוודאי שתעשה את רצונם ותקל מעליהם את עול המיסים. בזה, אמרו לו החכמים, יאתו העם להמליכך. ולאחר שכבר תומלך, תשתרר עליהם כחפצך ביד רמה והם כבר לא יוכלו למרוד בך כי ייראו מפניך מתוקף מלכותך.

במילים פשוטות הם אמרו לו, תגיד לעם מה שהם רוצים לשמוע, ואח"כ אל תעשה כלום!. בשיטה זו עד היום נוהגים להשתמש הפוליטיקאים, לפזר הבטחות לכל כיוון ולרצות את כולם על מנת לקבל את כס השלטון כאשר הם יודעים מראש שלא ניתן תמיד לממש את הבטחותיהם. ולאחר זמן אם לפעמים מתעוררות בעיות בעם ושוב יש תסיסה. המנהיגים מרגיעים את המצב ואומרים שעכשיו הכל בטיפול והמדינה מפנה את כל משאביה ותקציביה לסדר את הבעיה שהתעוררה על הפרק וזוהי רק שאלה של זמן עד שהכל יסתדר על הצד הטוב ביותר. כאשר העם נרגע לשמע הבטחות אלו, השליט שוב חוזר לעסקיו והמצב נשאר כמו שהיה לפני כן, ללא שינוי. כאז כן היום, אמנם ראשי השלטון מתחלפים בכל תקופה ותקופה אבל  דרכי הגישה שלהם לא השתנו מאז ומעולם. לצערנו גם העמים לא השתנו, הם נופלים בפח ההבטחות דור אחר דור...

אגב, המלך רחבעם לא הקשיב לעצת החכמים, הוא הקשיב אל חבריו שיעצו לו לדבר אל העם בתקיפות, להראות להם שהוא 'הבוס' ולא להקל מעליהם את עול המיסים אלא אדרבא להכביד עליהם. ובזאת למעשה חתך את הענף אשר ישב עליו - "ודבר עצב יעלה אף", הוא איבד את רוב ממלכתו לטובות יריבו של אביו, ירבעם בן נבט: "וירא כל ישראל כי לא שמע המלך אליהם וישיבו את המלך דבר מה לנו חלק בדוד ולא נחלה בבן ישי"[8]

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן