"כל ימי עני רעים וטוב לב משתה תמיד"

אדם עני שהוא חסר כל, כלימיו הוא סובל. לעומתו מי שמזונותיו מצויים לו תמיד הרי ששמחתו מרובה.

מי שהוא עני, אזי הוא רווי סבל במשך חייו, מחסור רודף אותו מיום ליום והרעב בבטן מציק. גם בזמנים בהם הוא מצליח להשיג אוכל מכובד וטוב, אין הוא מצליח ליהנות מהאוכל מכיוון שגופו לא מורגל לאכול כאלו מאכלים או כאלו כמויות, הגוף מגיב בהתאם וכאבי בטן אוחזים בו, וגם אז אותו עני מסכן סובל. יתירה מכך גם אם אותו עני הצליח סוף סוף להשיג את די מחסורו אשר יחסר לו, וכעת האוכל מצוי בביתו, אם הוא מתקנא בעשירים ומרגיש כאב לב על העובדה שיש לאחרים יותר ממנו, אזי שוב הוא סובל, למרות שכעת לא חסר לו בצורכי המחייה הבסיסיים כלום. לעומת זאת אחד שמנעמי החיים פרושים לפניו ללא הגבלה ומזונו תמיד מצוי לו, לכאורה הוא אמור להיות שמח ומאושר.

האושר הוא אינו מקום

כל אדם באשר הוא אדם מחפש כל חייו את סוד האושר השמחה והסיפוק. לצורך זה אנשים מחפשים הרפתקאות וחובקים את העולם בטיולים כדי להיות מאושרים ולמלא את החלל הריק שנמצא בתוכם. הם עומלים קשה כדי לרכוש דברים ומוצרים שאולי הם יהיו אלו שישמחו אותם.

האם השמחה תלויה בגורמים חיצוניים? ואם כן, מה הם? האם ישנה מציאות שהאדם יהיה מרוצה ממצבו יהיה אשר יהיה? שאלות אלו הן נוקבות וכבדות משקל כי חייו של כל אדם תלויים במפתחות לתשובות אלו. בפסוק זה שלמה מגלה לנו את השער לחידות אלו ולכל אדם תהיה את האפשרות והבחירה האם להכנס דרך שער זה או להשאר בחוץ!

'כל ימי עני רעים' ואין עני אלא בדעת[1]. שלמה מגלה לנו שאדם שלא רכש את הדעת הנכונה ואת הדרך שבהם יש להשקיף על החיים, אזי כל ימיו יהיו רעים. יהיה לו מאד קשה לשמוח במשך חייו בעולם זה, וגם כאשר ישמח, שמחתו תהיה מוגבלת מאד כפי שנראה לקמן. אבל 'טוב לב' מי שרכש לעצמו את הלב הטוב, ההשקפה והחשיבה הטובה והנכונה דבר זה יגרום לו להמצא במצב של 'משתה תמיד' – שמחה תמידית.

על פי זה מתברר  שישנה מציאות של אדם עני, ובכל זאת הוא יהיה שמח תמיד, וזאת באופן שהוא 'טוב לב' כלומר יש לו השקפה טובה ונכונה על החיים. הוא לא רואה את הכל באופן פסימי ואפרורי, אלא תמיד הוא רואה את הטוב שבדבר ושמח במה שיש. ישנם סוג של אנשים שנולדו עם כזה אופי - אופי שמח. אך רובם של האנשים צריכים לסגל לעצמם אופי זה, באם רצונם להעביר את משך שארית ימי חייהם בשמחה ובטוב לבב.

דבר זה נתון לבחירתם של האנשים, וצורת החשיבה שהם סיגלו לעצמם, האם להסתכל על חצי הכוס הריקה ולהיות מאוכזבים, או להסתכל על חצי הכוס המלאה, ולשמוח בזה שהכוס אינה ריקה לגמרי. באופן עקרוני שניהם צודקים הכוס הינה גם ריקה וגם מליאה, השאלה היא על מה כדאי להסתכל. החכם בוחר להסתכל ביש, בצד החיובי הנותן סיפוק, ואילו זה שאינו חכם, מעדיף להתמקד בצד השלילי. שאלה זו היא בעצם גורם מכריע המשפיע על איכות חיינו, והאופן שבו נעביר את שהותנו בעולם הזה.

שמחה בכל מצב

"רבי יהודה הוה יתיב קמיה [ר' יהודה ישב לפני] דר' טרפון, אמר ליה רבי טרפון: היום פניך צהובין! אמר ליה: אמש יצאו עבדיך לשדה והביאו לנו תרדין ואכלנום בלא מלח, ואם אכלנום במלח כל שכן שהיו פנינו צהובין"[2].

ר' יהודה היה עני, ובכל זאת אכילת ירק כגון טרד, הייתה סיבה מספקת בשבילו כדי להיות שמח כל היום, והגם שאכל בלא מלח. הוא שמח והודה לה' שלפחות היה לו במה להשביע את רעבונו. הוא סיגל לעצמו את 'הלב הטוב' שעליו דבר שלמה המלך. לכן היה בגדר של 'משתה תמיד'. אדם אחר קרוב לוודאי היה מתעצב אל לבו, ומבכה את מר גורלו על שהגיע לשפל המדרגה. 'טרד בלא מלח, וכי זה מה שצריך אדם לאכול? רבונו של עולם לאיזה מצב הגעתי?' היה מהרהר לעצמו. אכן השאלה היא איך להסתכל על הדבר, הסתכלות זו, בכוחה לשנות את חייו של אדם מקצה לקצה, לטוב ולרע.

מזלך שבאת אלי

אדם נתן הלוואה לחבירו. כאשר הגיע זמן הפרעון, ראה שהלה בושש לבוא, לכן המלווה החליט להשים פעמיו אליו. כאשר הגיע לבית הלווה אמר לו שהוא יודע שהגיע כבר זמן הפרעון ושהוא מצטער על האיחור. אבל לצערו, פשוט אין ממה להחזיר את הכסף, מצבו הכלכלי לא שפר עליו כלל והוא גם אינו יודע מתי תהיה לו אפשרות להחזיר את החוב.

מכיוון שלא מדובר בסכום מועט, אך מצד שני דברי אמת ניכרים – ממש רואים שאין הלווה מתחמק, פשוט אין לו שום אפשרות להחזיר את החוב. ובכל זאת הכסף מה יהא עליו? המחשבות לא נותנות מנוח! הלך הלה לרבו ושאלו מה הוא מייעץ לעשות. השיב לו הרב "עליך להודות לה' שבאת אלי". מיודענו היה שמח הוא היה בטוח שיש לרב פתרון יצירתי בשבילו, פתרון שבעזרתו יראה את הכסף מהרה. "מה הרב מציע" הוא שאל. "אין שום הצעה" ענה הרב.  המשיך הלה לשאול  "אם כן במה עלי להודות לה' שבאתי אליך?". השיב לו הרב, המצב גם יכול היה להיות אחרת, שאתה היית לווה כסף מחברך, ואתה היית זה שפושט את הרגל ולא הייתה לך שום אפשרות להחזיר את החוב. אך כעת שהמצב הפוך - עדיין אתה עומד על תילך ושאר חייך מתנהלים על מי מנוחות, עליך להודות לה' שאתה הוא זה שבאת אלי, על דבר החוב. ולא חברך הוא זה שהגיע אלי לתבוע ממך..

"בכנות, לא חשבתי על זה" ענה, ובכך נתקררה דעתו. ראיה שונה על המצב ביכולתה לעשות פלאות להפוך את האדם מאיש מוטרד, לאיש עליז ושמח על ששפר עליו גורלו. ולהתנחם בעובדה שלא הוא זה שחייב לאחרים מבלי אפשרות להחזיר את הלוואת ואין הוא צריך לעבור ולחוות על בשרו את אי הנעימות ועוגמת הנפש התלויים בזה.

נגנבה המצלמה

אדם אחד רכש לעצמו מצלמה איכותית ומקצועית. לאחר מספר ימים, טרם הספיק ליהנות מהמכשיר החדש שאותו קנה במיטב כספו, פרצו לדירתו ואותה מצלמה נגנבה. סביר להניח שתחושת אנחה ויגון אפפו אותו, ובצדק.

אך נתאר לעצמנו שאותו אחד הניח סמוך למצלמה תיק ובתוכו עשרות אלפי דולרים, והנה כאשר נכנס לביתו הוא מבחין שהדלת פרוצה, הבית הפוך והמצלמה איננה אך משום מה התיק עדיין עודנו עומד על מקומו. הוא הבין שמישהו 'ביקר' בבית, ביקור לא רצוי. הוא ניגש לתיק תוך שהוא מבכה "אין סיכוי שנשאר משהו בתוך התיק! אך בכל זאת..." הוא מהרהר לעצמו. והנה להפתעתו הוא מגלה שהתיק נשאר שלם על כל תכולתו. למזלו לא הבחינו בתיק. מיד הוא מתמלא בשמחה שאין לתאר "ב"ה שרק את המצלמה גנבו ולא את התיק שהיה סמוך לו".

הרי לנו שאותו אחד ובאותו בית, יכול להיות עצוב מאד על העובדה שנגנב ממנו חפץ יקר ערך. אך הוא גם יכול להיות שמח ומאושר על שלא נגנב ממנו דבר יקר יותר!

רווק או נשוי? מה עדיף?

כאשר אדם הינו רווק, הוא מתלונן על קושי החיים והקושי שיש במציאת זיווג, הוא מרגיש בודד, ייתכן שהוא אפילו קצת עצוב בראותו כיצד חבריו כבר התחתנו והקימו בתים 'הלוואי ואהיה כבר נשוי' הוא מהרהר בלבו. מראיית המבט שלו, להיות נשוי זה פסגת האושר עלי אדמות.

הנשוי לעומתו, גם הוא לא חסר תלונות, הקושי וחילוקי הדעות הנוצרים (באופן טבעי בגלל השוני המהותי הקיים בין איש לאשה) בינו לבין אשתו. הוא מתלונן על זה שצריך תמיד להתחשב גם בצד השני ועל העובדה שאי אפשר לעשות תמיד כרצונו. גם גידול הילדים אינה משימה קלה כלל, ומה גם שככל שגיל הילדים גודל יותר כך גם הבעיות והדברים שצריך להתמודד איתם גדולים יותר. זאת מלבד עול הפרנסה וההוצאות המרובות שיש במשפחה עם תינוקות וילדים קטנים. מראיית המבט שלו, הרווקים הם המאושרים עלי אדמות, 'עליהם לנצל כל רגע שהם רווקים' מהרהר הוא בלבו, תוך כדי שהוא מתמלא ערגה על הימים היפים שבהם היה שרוי בעבר - טרם נישואיו.

עובדים יחד

שני אנשים עובדים יחד הם נמצאים באותו משרד, האחד 'נמאס' לו כבר מארבע אמות של קירות, להיות כל היום במקום אחד ולשמוע את התלונות של הלקוחות ושל המעביד. חברו לעומת זאת דווקא די שמח, הוא נמצא במקום ממוזג, עובד במקום יוקרתי, אין מלאכת כפיים קשה לעשות, עבודה נקייה ושכרה בצידה. זה הראשון יוצא בסוף יום עבודה מצוברח סר וזעף 'מתי אפטר מכל זה?' חושב הוא לעצמו. ואילו השני שעושה בדיוק את אותה מלאכה ונמצא באותו משרד, יוצא גם הוא בסוף יום עבודה, אלא שהוא שמח שפל בחלקו עוד יום שכזה 'רק שלא יהיו בעיות כלכליות לחברה כדי שמקום העבודה ימשיך  להתנהל כתיקנו' הוא מייחל.

איך ייתכן ששני אנשים העושים אותה מלאכה, שניהם נמצאים באותו מקום עבודה ושניהם נמצאים באותו חדר, ובכל זאת כל אחד רואה זאת בעיניים שונות, האחד שמח ואילו השני עצוב? התשובה היא, הגישה לחיים ואופן ההסתכלות על החיים! אם תתמקד ביתרונות שיש, אזי אין דבר שאין בו יתרונות, ודבר זה ייתן לך שמחה. אבל אם תחליט להתמקד בחסרונות שיש בכל דבר, אזי גם כאן אין דבר שאין בו חיסרון, והכל ייראה לך רע ושלילי.

השיניים כואבות

כאשר אדם מתייסר מכאבי שיניים הוא מתאונן וכואב – הסבל איום ונורא. בלית ברירה, הכאב מאלץ אותו ללכת לרופא שיניים. הוא יכול ללכת לרופא ולהיות עצוב על זה שהכאב "החליט" לבוא דווקא עכשיו, על זה שההוצאות מרובות, ועל העובדה שהרופאים מנצלים את סבלם של האנשים כדי לגזור קופון על חשבונם -מחשבה שרק תעכיר את מצב הרוח שלך. אבל אפשר גם לחשוב, כמה טוב שיש בדורנו רופא שיניים, המסוגל להביא מזור לכאב הבלתי נסבל. ניתן להשתמש בחומרי הרדמה על מנת שהכאב הכרוך בטיפול לא יורגש, מכשירים טכנולוגיים מופלאים זמינים, תוך כדי שימוש בחומרים סטריליים למניעת זיהום – ממש פלא פלאים!! וכל זה נעשה במהירות הראויה לשמה. הן בעבר הלא רחוק,  עד לפני כמאתיים שנים לא היה שום טיפול לכאבי שיניים, האדם היה נאלץ לסבול ללא סוף, או למפרע להפטר מהשן החולה ולעקור אותה לגמרי על מנת שהכאב ילך לו כך שעד שאדם הגיע למחצית ימיו היה נאלץ להיפרד מרוב שיניו. האופן שבו תסתכל על דברים - תלוי אך ורק בך!

אם האדם ינסה לשנות את ההסתכלות והגישה לחיים, הוא יהיה מאושר עלי אדמות, ובמקום להתעצב על כל יום שעובר הוא יכול להיות שמח בו ולנצלו עד תומו.

יום המוות

את יום המיתה, יום בו אדם עוזב את עולמו, רוב בני האדם רואים באופן שלילי ומר. מה כבר יכול להיות טוב בזה שאדם מת וגופו מרקיב באדמה?

ר' נפתלי מרופשיץ היה מאותם אנשים שתמיד השמחה הייתה נסוכה על פניהם אשר רואים את הצד החיובי שבכל דבר. יום אחד כאשר היה ליד תלמידיו, החל לפזם שיר שמח המדבר על יום המיתה. אמרו לו תלמידיו "רבנו, גם על יום המוות כבודו שר ומפזם?!" ענה להם אילו אדם היה נוצר מזהב וסופו להיות עפר כאשר הוא מת, אתם צודקים, אכן יש סיבה מוצדקת להיות עצובים. אבל כעת שאדם נוצר מעפר וסופו לחזור לעפר, ובין לבין הוא לומד תורה ושותה 'כוס לחיים', למה לא להיות שמחים?

מצטער להודיע..

כאשר האדם זכה לרכוש הסתכלות חיובית ואופטימית על החיים, אזי גם כאשר יהיה עליו לעמוד בסוג של קושי אמיתי או נסיון כואב, יהיה לו קל יותר לקבל את הדברים ולהתמודד עם המצב. אם חלילה הוא נקרא לרופא, ומתבשר שמחלה כרונית פקדה אותו, וכעת הוא יאלץ להיות תלוי בכדורים ותרופות למשך כל ימי חייו. גם אז הוא יכול עדין לשמוח בזה שהחולי הוא לא יותר גרוע שהרי הוא מכיר אנשים שבאמת אצלם החולי קשה יותר. ובנוסף, מזלו שזה רק החולי הזה, כי ישנם אנשים שבנוסף לחולי זה סובלים מעוד רשימה ארוכה של מחלות. וגם אם הוא עצמו חולה  מאד, הוא יכול לשמוח בזה שלפחות יש לו משפחה אשה וילדים ונכדים התומכים בו בכל עת ובכל רגע. וגם אם אין לו משפחה ומי שיתמוך בו, לפחות הוא חי ונושם. הרי אנשים מוכנים לעשות הכל ולתת הכל בשביל להאריך את ימיהם ולו במקצת.

מקום האושר

נוכחנו לראות במספר רב של דוגמאות שהאושר אינו נמצא במקום מסוים, האושר תלוי בגישה שבה אתה מסתכל על החיים. ניתן לראות זאת בקלות כאשר נער צעיר הוציא רישיון נהיגה, וכעת לראשונה הוא השיג לעצמו רכב מאד פשוט זול ומיושן במעט הכסף שהצליח לחסוך בעבודות מזדמנות. הוא נוסע בכביש כשהוא שמח ומאושר, שמחה עילאית אופפת אותו והתלהבות ללא גבול.

לעומתו איש עסקים אמיד נוסע גם הוא בכביש הסואן, יש לו רכב יוקרתי וחדיש, אבל עצבות אופפת אותו, כי הוא רוצה להחליף את רכבו שהיה חדש רק עד לפני שנה. השכן שלו רכש רכב יותר מתקדם, וכעת לא נעים לו שהוא לא הכי ייחודי בשכונה. מעתה ואילך כל עת שהוא ייסע ברכבו הוא לא ישמח ממנו ומן היתרונות שבו, מפני שהוא הציב לעצמו מטרות אחרות. שוב לא יעניין אותו דבר, הוא לא נהנה יותר מכל מה שיש לו. אין ספק שהבחור הצעיר שמח ומאושר הרבה יותר כאשר הוא נוסע ברכבו, כי הוא שמח במה שיש לו, מה שאין כן אצל אותו איש עסקים.

ההרגל

אבל גם אם אותו איש אמיד עם הרכב החדיש אינו מקנא בשכנו. בכל זאת סוף סוף אם הוא כבר התרגל לרכב, הרכב אינו יסב לו שמחה וקורת רוח כמו בפעם הראשונה שהוא הוציאו מהחברה עטוף בניילון. או אז הוא הרגיש בפסגת העולם. אבל עכשיו למרות שעברו רק מספר שבועות, הוא מקבל את הכל כמובן מאליו. הוא כבר לא נהנה מהריפוד החדיש והנוח שעליו הוא יושב כי הוא התרגל לכך. מאותה סיבה הוא גם מפסיק לשמוח מהביצועים שרכבו מבצע ומהאחיזה הנפלאה שיש לו בכביש ומשאר הטכנולוגיות המצויות בו. בשלב זה כבר אין מבחינתו הבדל אם הוא נוסע ברכבו הקודם או ברכב הנוכחי – ההרגשה היא אותה הרגשה. ההתרגשות הכיף וההנאה, הכל נעלם, וכעת הוא מחפש הנאה חדשה. עכשיו אצלו הכל כמובן מאליו, ולכן השמחה נמוגה. ההרגל מכהה את חוש השמחה, והוא גורם לאדם שלא ייהנה ממה שיש לו.

הבה נחשוב לרגע כמה ירוויח אותו אדם שידע לשמר בקרבו את ההרגשה של הפעם הראשונה, הרי הוא יהיה שמח בכל נסיעה ונסיעה לאורך שנים בדיוק כמו שהיה שמח באותו רגע שבו הוא קיבל את רכבו מהחברה. ואם כלפי כך דברים אמורים, אזי כמה מאושר יהיה אדם אשר ידע ליהנות מהדברים המצויים מסביבו בשפע ובחינם; מהאוויר, מיכולת האכילה וחוש הטעם המגוון, מהאפשרות להריח דברים, יכולת השימוש באברים, מהבית המספק בטחון הגנה ומחסה, מהחשמל ממערכת האינסטלציה והמים היוצאים מהברזים, הכלים הסניטרים, הנייר החד פעמי. הרשימה היא אין סופית אבל רק מעט מאד אנשים יודעים לנצל זאת ולשמוח מהדברים שרוב בני האדם רואים כמובן מאליו.

אכילה

שני אנשים שכעת אוכלים מנת בשר משובחת ועסיסית, זה שרגיל לאכול מאכלים משובחים בכל יום, כבר לא נהנה מהסטיק באופן מיוחד, הרי מה יום מיומיים? אבל זה שאינו רגיל לאכול בשר באופן תדיר כי הוא חי בדוחק רב ורק לחם צר נכנס לפיו. ברגע זה שהוא אוכל את הבשר הוא נהנה ממנו לאין ערוך. הנה שוב שני אנשים באותו רגע נתון וכל אחד שמח באופן אחר.

זהו למעשה הסוד שמגלה לנו שלמה המלך, שאע"פ שימיו העני הנם רעים בדרך כלל, זה באופן שאין לו השקפה טובה ונכונה על החיים. אבל אם לאותו עני יש 'לב טוב' ראייה מפוקחת ואופטימית על החיים, אזי 'משתה תמיד' השמחה נסוכה על פניו באופן תדיר, גם ללא גורמים חיצוניים ייחודיים.

מעיל פשוט

"דביתהו דרבי יהודה נפקת, נקטת עמרא עבדה גלימא דהוטבי, כד נפקת לשוקא מיכסיא ביה, וכד נפיק רבי יהודה לצלויי הוה מיכסי ומצלי, וכד מיכסי ביה הוה מברך: ברוך שעטני מעיל"[3] [אשתו של רבי יהודה קנתה צמר ועשתה מממנו בגד קשה. כאשר היא הייתה יוצאת לשוק היא הייתה משתמשת בבגד זה וכאשר ר' יהודה היה יוצא לתפילה הוא היה לוקח בגד זה, וכאשר היה לובשו היה מברך 'ברוך שעטני מעיל'].

ר' יהודה היה עני מרוד, עובדה שלא היה לו די כסף לרכוש מעיל אחד בשבילו ואחד בשביל אשתו. גם את המעיל היחיד שהיה להם הם לא קנו כשהוא מוכן בגלל מחירו היקר (מבחינתם) אלא אשתו רכשה צמר קשה, כלומר לא מהסוג המשובח אלא מהסוג הירוד וממנו היא תפרה מעיל (ניתן לשער שאפילו רמת הגימור לא הייתה מקצועית..) ובכל זאת מעיל פשוט שכזה הספיק לרבי יהודה, הוא שמח בו שמחה כל כך גדולה עד שכל פעם שהיה מתעטף בו היה מודה לבורא. כח ההרגל לא סימא את עיניו. אם יש לי בגד ללבוש גם היום, אזי אין מאושר ממני, כך אמר וכך חי.

רוב בני האדם לא נהנים מהבגדים שלהם, למעט כאשר הם חדשים או כאשר אחרים משבחים אותם על יופיו של הבגד. אך כעבור זמן מה, כאשר האדם כבר התרגל - השמחה מהבגד כבר נמוגה. כמה מאושר יהיה האדם שישמח בכל פעם מחדש על הבגדים שהוא לובש! הן בעבר הלא רחוק לאנשים כמעט ולא הייתה אפשרות לרכוש כ"כ הרבה בגדים כמו שניתן לרכוש היום. המחירים היו הרבה יותר יקרים והבגדים היו עוברים ב'ירושה' מהאח הגדול לאח הקטן. לעיתים הם היו גם במצב בלוי וגם קצת קרועים או חסרי כפתורים ולפעמים גם הרוכסן היה פגום משימוש רב. רכישת בגדים חדשים כל שנה וכל עונה הייתה חלום נדיר. אם אנשי הדור הקודם היו יכולים לאפשר לעצמם את השפע הגדול שקיים בדורנו הרי שלא היה מאושר מהם. אם כן מדוע אנחנו לא שמחים ממצבנו הנפלא היום?

מלביש ערומים

'ברוך אתה ה'.. מלביש ערומים' זוהי ברכה שכל יהודי מברך מידי בוקר בברכות השחר, ברכה הגורמת לאדם להבין שאין לקבל את מלבושיו כמובן מאליו. כותנה וצמר טווים וארוגים באומנות מורכבת, מעוצבים בידי אומנים לפריטי לבוש מרשימים ובעלי ערך. הבגד התחתון והחולצה עשויים מחומר רך וקל שנעים למגע העור. הבגדים החיצוניים הם מחומר כבד לשמור על חום הגוף והם גזורים ותפורים בצורה המעוררת כבוד כלפי לובשם. הכיסים הם מיכלים נוחים לאכסון של חפצים שימושיים. הכפתורים והלולאות הם תחבולות מצוינות להדק יחדיו את הבגדים. הכפתורים עמידים בפני מים ובנוסף מעוצבים בצורות נאות וגדלים שונים בהתאם לבגד והלולאות מעטרות בצורה המונעת את קריעתן. בטנת הבגדים הופכת אותם לנוחים יותר. הבגדים צבועים בצבעים נעימים לעין. הגרביים טוויות מחומר רך ונוח ועשיות בצורת הרגל. הנעליים עשויות מעור בר קיימא ונוח ובנוסף גם צבוע ומבריק. הנעליים מרופדות ונוחות. שרוכי הנעליים מצוידים בקצותיהם בפלסטיק קשיח להקל על השימוש בהם. הסוליות הקשות מגינות על הרגל, ועקבי הגומי הופכות את ההליכה לתענוג של ממש. וכל אלה מעוצבים בצורה רכה ונעימה אשר רק אומנים מוכשרים מסוגלים לזה. החומרים מלוקטים ממרחקים גדולים ואפילו מארצות רחוקות. צמר מאוסטרליה עור מטקסס, גומי מהמזרח הרחוק מתכת ממכרות ברזל במרחקים וכותנה מלואיזנה.

אין ספק שכח ההרגל לדברים הנ"ל גורם לאדם להיות עיוור מלראות טובות והנאות אלו, ואינם מסוגלים ולחוש הכרת טובה כלשהי בגינם. אבל בעזרת תהליך התייעלות ובחינה מחדש והערכת כל הדברים שבהם ניחון האדם תהיה באפשרותו ליהנות מחדש מכל הדברים שהם אצלו כברורים מאליו. או אז לא יהיה מאושר ממנו עלי אדמות.

לנשום עמוק

אפילו מתהליך כה הכרחי ובסיסי לצורך קיום החיים כמו נשימה ניתן להתמלא בשמחה עצומה בתנאי שנוסיף לדבר מחשבה מועטת. האוויר הוא תערובת מעולה של גזים, אדי מים, אבק, אבק פרחים ונבגים שהכימיה של הבורא הרכיבה יחד לפי המרשם המדויק של צורכי הנושמים.

החמצן מתאחד עם הדם כדי ליצור גופיפים אדומים, דו תחמוצת הפחמן מגרה את רפלקס הנשימה, אדי המים מלחלחים ומקררים את מעברי האוויר באף ובלוע. וכאשר נוסף לזה אור שמש ורוח קלילה, אין תענוג גדול מזה.

אם נתבונן ולו לעיתים רחוקות, בדיוק המופלא בו מורכבים וממוזגים הגזים שבאוויר; חמצן רב מדאי ישכר, וחנקן רב מדאי יחניק. החנקן, החמצן, הארגון והפחמן דו חמצני, משולבים יחד עם מימן, מתאן, אמוניה, גופרית דו חמצנית, יוד, אוזון, נאון, הליום, קריפטון וקסנון, אשר חוברים יחד  לשילוב מדהים ועדין. האדם יהיה מאושר מעצם לכתו ברחוב ובמילוי ריאותיו בנשימה ''כל הנשמה תהלל יה''[4]. הוא ישמח ויודה על כל נשימה ונשימה, קשה יהיה למצוא מישהו ששמחתו תקרב לשמחתו של זה המתבונן.

הדברים הנ"ל אמורים ונכונים כלפי כל אדם החי בעולם הזה יהיה אשר יהיה ולא משנה מהו מעמדו הכלכלי. אמנם נכון שאם העשיר ידע להתנתק מכח ההרגל, שמחתו ואושרו יהיו לעין ערוך משל העני, כי יש לו הרבה יותר הזדמנויות לשמחה, הוא ידע ליהנות מביתו רחב הידיים הנמצא במקום נגיש, מעצם האפשרות שהוא יכול לרכוש כל אשר יחפץ וכדומה. אבל גם אחד שאינו עשיר הינו מוקף בטובות אין סופיות ובהזדמנויות כה רבות המאפשרות לו ליהנות מכל רגע בחייו ולהיות מאושר עד בלי די. העיקר החשוב הוא לצאת מכח ההרגל, ולקנות 'לב טוב'.

השאלה היא כיצד ניתן לקנות אופי זה? אופי ודרך שיגרמו לאדם ליהנות מכל אשר לו בכל עת ובכל מצב. הן דבר זה הוא כה נפלא וכה בעל ערך. דומה הדבר שאנשים יהיו מוכנים לתת כל הון כדי להשיגו. התשובה היא כמו שנאמר לעיל - שינוי דפוס מחשבה. זו משימה לא קלה, הדורשת מאמץ ותרגול רב, וזהו למעשה קניין שנרכש בשלבים לא מהירים. להיות קרוב לאדם גדול שכבר רכש תכונה זו, ללא ספק זהו דבר המסוגל לעזור לקניית המידה החשובה הזו. כללו של דבר לא בשמים היא - זה אפשרי בהחלט! ושווה כל מאמץ.[5]

הקנאה

גם לקנאה יש חלק גדול במניעת אושרו של האדם, שכן היא גורמת לאדם להתמקד בהצלחותיהם של אחרים וכתוצאה מזה להיות אכול קנאה בגלל עינו הצרה. מסיבה זו אין הוא מסוגל ליהנות כלל ממה שיש לו. למעשה של דבר חייו של הקנאי אינם חיים. מאידך גיסא אם אדם יסגל לעצמו את תכונת העין הטובה וידע שהצלחותיהם של אחרים אינן באות על חשבונו, וישמח בשמחתם של האחרים, בהישגיהם הרוחניים והגשמיים, אזי יתפנה לו הזמן והוא יהיה מסוגל לשמוח גם מהצלחותיו שלו הוא, וידע להעריך וליהנות ממה שיש לו.

אשה בונה ואשה הורסת

"רבי חנינא אמר: כל ימי עני רעים - זה שיש לו אשה רעה, וטוב לב משתה תמיד - זה שיש לו אשה טובה"[6]. רבותינו הרחיבו את הפסוק הזה לפי העקרונות הטמונים בו. עני, זהו בעצם סוג של כינוי לסבל. אדם חסר ממון, בדרך כלל הוא סובל, אבל גם לו יש מידי פעם נקודות של אור בחייו בהם הוא רווה נחת - מהילדים מהמשפחה ומשאר אירועים משמחים המזדמנים לו לעיתים. אבל אדם שיש לו אשה רעה מצבו גרוע הרבה יותר. כי גם מהמקרים בהם העני היה שמח, הוא - בגלל אשתו הרעה - עצוב. כי כאשר אש המחלוקת והביקורת מצויים תמיד בבית, ועל כל פעולה וצעד שהוא יעשה, תמיד אשתו תמצא סיבה לריב, אזי גם אם יש לו הכל והוא משופע בממון, למעשה אין לו כלום. הוא יכול לשבת במשרדו היוקרתי ורחב הידיים ומסביבו עובדים העושים רצונו ומחכים למוצא פיו, אך די בשיחת טלפון אחת מאשתו כדי למחוק את החיוך מעל פניו. הצעקות ההקנטות והבזיונות שהוא מקבל משנים את מצב רוחו על אתר. כל חייו הם מסכת ייסורים אחת גדולה, ולעולם לא ימצא הלה קורת רוח בחייו.

לעומתו אחד שיש לו אשה טובה[7], אזי הוא מוצא תמיד קורת רוח בחייו גם כאשר הוא חסר כל והפרוטה לא מצויה בביתו. תמיד יש לו עידוד מצד אשתו. יש לו משפחה תומכת והוא מרגיש שמכבדים אותו בבית. ביתו הוא מבצרו - הוא מרגיש כמלך בתוכו. לכן ממילא השמחה תמיד נסוכה על פניו - יש לו סיבה מספקת לחיות את חייו ולא לקוץ בהם ויהי מה. הוא יכול להיות מובטל ולעמוד בתור בלשכת העבודה ואז הוא מוציא את הכריך שאשתו שלחה לו. והנה שם על עטיפת הכריך ישנו פתק קטן המבצבץ לו מאשתו 'בתאבון בעלי היקר - אוהבת אשתך' נכתב שם. כמה קורת רוח מוצא אותו אדם באותה שעה, למרות שכרגע הוא מובטל וחובות רובצים עליו. בן רגע הכל נשכח! על אחד שכזה נאמר הפסוק 'וטוב לב משתה תמיד' כי הוא זכה באשה מופלאה.

איסטניס

"רבי ינאי אמר: כל ימי עני רעים - זה איסטניס, וטוב לב משתה תמיד - זה שדעתו יפה".[8] סוג נוסף של אדם שנכנס להגדרה של 'עני' זהו האיסטניס, כלומר אנין דעת, אדם שכל דבר מפריע ומציק לו. גם אם לא יחסר לו כסף ויהיה לו הכל מכל, הוא לא ימצא מנוח בחייו. אם הוא קצת מזיע, הוא לא יכול לסבול זאת, תחושת רטיבות הבגדים הנדבקים לגוף בגלל הזיעה, גורמים לו לטרוף הדעת והוא עצבני. רק מקלחת רעננה תרגיע אותו. אך כאשר לא מתאפשר לו להתרחץ, לא ניתן לדבר איתו בגלל הקוצים האוחזים בו ותחושת אי הנוחות.

כאשר מגישים לפניו מנת אוכל יוקרתית ומושקעת, די בלכלוך קטן שימצא על דפנות הצלחת או בחרק קטן שנפל על המאכל בטעות, להוציא לו את החשק לאכול.

אם מאן דהו נגע בו שלא בכוונה עם ידיים מטונפות או שהוא בעצמו נגע בדבר שלכלך את ידיו, הוא אחוז תזזית. הוא יהיה חייב לרחוץ את ידיו תחת זרם מים קולח עם כמויות גדולות של סבון וחומרי ניקוי, אחרת הוא לא יירגע, הוא ירגיש שהטינוף עדיין דבוק בו.

אם באו אליו אורחים, בעבורו זו גזירה נוראה. לאחר צאתם, הוא יעמול לסדר את הבית קשות ולחטא כל פינה ופינה שבה הם נגעו. ואם  מישהו בטעות ישב לו על המטה, מיד יושלכו כל המצעים למכונת הכביסה על הטמפרטורה הגבוהה ביותר! אחד שכזה ללא ספק סבלו גדול מסבלו של העני.

'דעתו יפה'

לעומת האיסטניס הוכנס לקטגוריה של 'וטוב לב משתה תמיד' זה שדעתו יפה עליו. שלא כמו האיסטניס הוא לוקח את הדברים בקלות יתרה ולא כל דבר מפריע ומציק לו. לא מפריעה לו העובדה שהוא מזיע. אם יש לכלוך בצלחת הוא פשוט מוציא אותו וממשיך לאכול כרגיל בהנאה כאילו דבר לא קרה. אין לו גם בעיה להשתמש בכוס או בכלים של אחרים שכרגע השתמשו בהם. הוא גם יכול לתפוס שינה טובה על סדין וכרית למרות שכבר עשרה אנשים השתמשו בהם קודם לכן. ואם יש מסביבו נמלים בבית זה כלל לא מטריד אותו, הוא צוחק ואומר "שגם הם יאכלו קצת. למה לא?" וממשיך בחייו בשמחה ובטוב לבב. אולי לאחרים המתבוננים עליו מן הצד הדבר נראה תמוה, אבל הוא מבחינתו לוקח הכל בקלות. דברים שאצל שאר האנשים יקטעו את רצף השגרה, אצלו הם דברים של 'מה בכך', הוא לא מבין מדוע הם עושים עניין מכל דבר. וטוב לב – משתה תמיד!.

הרחמן

"רבי יוחנן אמר: כל ימי עני רעים - זה רחמן, וטוב לב משתה תמיד - זה אכזרי"[9]. ר' יוחנן מוסיף לרשימה עוד סוג של אופי שגם הוא סובל הרבה ואין לו מנוח תמידי, וזהו אדם שהוא רחמן יתר על המידה. הוא לוקח את הדברים ללב במידה מוגזמת ובפרופורציות לא נכונות.

אם הוא שומע על אסונות שקרו לאנשים אחרים; מישהו עבר תאונת דרכים והוא מאושפז במצב קשה, לבו של הרחמן לא נותן לו מנוח, הוא מהרהר לעצמו בכאב מה יהיה כעת עם משפחתו אשתו והילדים? הם עלולים להיות ללא אבא ויהיו למודי סבל. מי יחתן אותם ואיך אשתו תתמודד עם עול הפרנסה?.

 הוא שמע שרוצים לסגור מפעל בצפון הארץ וכבר אין לו מצב רוח 'מסכנים' הוא אומר 'מה הם יעשו עכשיו אנה ילכו ולאיפה יבואו?'. כשהוא שומע על פיגועים או אסונות טבע שהתרחשו בקצה העולם הוא מזדעזע וחושב על כך כל היום. ואם כך כלפי אחרים, קל וחומר כאשר מתרחשים דברים רעים לקרובים אליו, הוא לוקח זאת מאד קשה עד שהוא עלול ליפול למשכב מרוב רחמים וצער המקננים בו. מבחינתו על עלעול בעיתון חדשות יומי מהווה סוג של טרגדיה איומה ונוראה. ומכיוון שאין יום לצערנו שלא נשמעים בו בשורות רעות ופגעים ממקרי הזמן, ממילא שחייו של הרחמן אינם חיים והוא נכנס לגדר של 'כל ימי עני רעים'.

האכזר

האכזר לעומתו נכנס לגדר של 'טוב לב משתה תמיד' שכן הוא אינו עובר את מסכת הייסורים של הרחמן. נכון, אכזריות היא אינה מידה משובחת, היא מעוררת בקרבנו אסוציאציות שליליות. אבל ר' יוחנן מלמד אותנו שאם לא תהיה לו לאדם אכזריות מועטת, יהיה לו מאד קשה לחיות.

על האדם ללמוד ולעשות הפרדה בין הצרות והטרגדיות שיש לאנשים לבין הלב שלו. לב האדם לא מסוגל להכיל כמות כל כך גדולה של שמיעת אסונות וראיית מקרים קשים. האדם צריך להמשיך לחיות את חייו ולא לתת לכל בשורה רעה לשבש את מהלכם. נתאר לעצמנו רופא שמכל פציעה ונאקה של חולה יתחיל להתפרץ בבכי.. הוא לא יוכל להחזיק מעמד רב במקצוע זה. עליו להקשות את לבו על מנת שיוכל להציל חיים. גם אנשים ששומעים תדיר את צרותיהם של הבריות, אם זה עיסוקם הם חייבים לעשות את ההפרדה הנ"ל. כאשר אדם ידע לסגל לעצמו מעט ממידת האכזריות הוא יוכל ליהנות מחייו – 'וטוב לב משתה תמיד'.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן