"קנה חכמה מה טוב מחרוץ וקנות בינה נבחר מכסף"

השגת החכמה היא עדיפה מהשגת זהב משובח. והשגת מעלת הבינהמשובחת מאשר קניית הכסף.

אם ישאלו אדם שאלה, מה היית מעדיף ללמוד דברי חכמה למשך זמן מסוים או להרוויח סכום כסף גדול? קרוב לוודאי שרוב בני האדם יבחרו בעדיפות השניה, להרוויח כסף! ולא שחלילה הם מזלזלים בחכמה, אלא שפשוט הכסף נחוץ להם יותר, לפחות כך הם חושבים..

המדרש מספר[1] על שלושה אחים ששהו אצל המלך שלמה לצורך עבודתם. לימים הם בקשו לחזור לביתם, ולצורך זה נפגשו על המלך על מנת לקבל רשות וגם כדי לקבל את משכורתם. שאל אותם המלך האם הם מעדיפים לקבל כסף תמורת עבודתם או שמא הם מעדיפים לקבל שלוש עצות חכמות. "מה השאלה "וודאי שאנו חפצים בכסף, וכי עם עצות חכמות נוכל לקנות אוכל לבני הבית?" הם הרהרו לעצמם . "כסף אדוננו המלך, כסף אנו מעדיפים" השיבו למלך. ואכן הוא נתן להם את המגיע להם ביד רחבה די והותר.

האח השלישי הרהר לעצמו "עד שזכיתי להסתופף בצלו של החכם באדם, לא אנצל זאת?" ומיד אמר לשלמה "כבוד המלך, אני מעדיף עצות של חכמה". לאחר שהאחים יצאו שיבחו שלמה על הבחירה שבחר, ונתן לו ג' עצות:

א.  כאשר אתה נמצא בדרכים, תתחיל בהליכתך החל מעמוד השחר. ובערב טרם השקיעה תתכונן לעצירה ולמצוא מקום חניה ללילה.

ב.  לעולם אל תכנס לנהר כאשר הוא מלא על גדותיו וזורם בחוזקה. עליך להמתין עד שירד הנהר וישוב ומקומו ורק אז תעבור.

ג. לעולם את תגלה את שיחתנו זאת אפילו לא לאשתך!

לאחר שנפרד משלמה חזר הלה לאחיו שכבר הספיקו ללעוג עליו על השטות שעשה לוותר על כסף תמורת עצות. "עם מה תחזור לבית?" שאלוהו. הלה קיבל בזיונו ושתק. כאשר חלפו על פני מקום שהיה נח לחנות בו, נזכר בדבריו של שלמה ואמר לאחיו "כדאי שנשהה כאן בלילה ונתמקם עוד בטרם השקיעה". הם לעגו עליו ואמרו לו "איה חכמתך? עד השקיעה אפשר עוד לגמוע כברת דרך ארוכה. לא חבל לעצור כאן כבר עכשיו?". השיב להם האח ואמר "עשו כרצונכם. אני נשאר כאן!". הם שוב לעגו לו, והמשיכו בדרכם לבדם.

בינתיים התמקם האח הצעיר, ליקט זרדים, הדליק מדורה דאג למזון ומצא מקום מחסה, לו ולחמור שהיה עמו. לעומתו האחים המשיכו ללכת עד הערב ולא מצאו מקום שנוח להתמקם בו גם לא עצים ולא אש. בלילה הם מתו מהקור העז ששרר. בבוקר מוקדם עם עלות השחר המשיך האח בדרכו, ונחרד לגלות את גופותיהם של אחיו. הוא קבר אותם בבכי, נטל את כספם והמשיך בדרכו.

בהמשך הגיע לנהר וראה שהוא עמוס על גדותיו וזורם בשצף קצף. נזכר בעצת שלמה שלא לעבור את הנהר בכזה מצב. ישב והמתין עד שהנהר יירגע ומימיו יהיו רדודים. לבינתיים ראה שני אנשים ההולכים יחד עם בהמותיהם העמוסות בסחורה יקרה שמתכוננים לעבור את הנהר. "כדאי שתמתינו עד שירד הנהר" קרא לעברם. "שטויות" הם אמרו "לעבור את הנהר זה דבר של מה בכך, אבל מ"מ תודה על הדאגה". הם נכנסו לנהר ונחשול אדיר של מים עמד עליהם והטביעם. "חבל שלא הקשיבו לי" הרהר לעצמו. לאחר ששככו המים נכנס לנהר ונטל אל כל רכושם שהיה רב מאד ושקע בנהר. הוא המשיך לביתו כאשר הוא משופע בכל טוב.

משהגיע לביתו, נשותיהם של אחיו שאלוהו לשלום בעליהן. הוא השיב להן שהם עדיין בירושלים ולומדים חכמה אצל שלמה (הוא לא רצה לצער אותן..) נתן להם ממון, ואמר להם שזה זמני מהבעלים. הוא החל לרכוש לעצמו קרקעות ולבנות בתים ולבסס את מעמדו הכלכלי שהלך וגדל.

הוא הבין גם את העצה השלישית של שלמה המלך, שלא לספר זאת לאחרים. כי אם היה מספר זאת, מן הסתם שלא היו מאמינים לו שהדברים התרחשו כפי שהתרחשו אלא היה נחשד שרצח את אחיו כדי לקחת את כספם, ולא היה לו מנוח מזה כל ימי חייו.

דרך חיים

ידועה המליצה, שאחד שאל את חברו, "אם היו מציעים לך, כסף או חכמה, מה היית בוחר?" הלה ענה מידית וללא היסוס "כסף". ומשראה שפני חברו מופתעים מה מהתשובה, שאלו "אתה לא היית בוחר כמוני?", "לא, אני דווקא הייתי בוחר בחכמה!"  ענה לו. השיב לו חברו "טוב, כל אחד בוחר מה שחסר לו.."

אמנם מליצה זו סופרה באירוניה, אבל לאמיתו של דבר, זו לא אירוניה אלא דרך חיים שמלמד אותנו החכם שבאדם; "קנה חכמה", כלומר לקנות את החכמה ע"י עמל ויגיעה, "מה טוב מחרוץ"  היא עדיפה מאשר לרכוש כלי זהב יקרים הנחמדים למראה. "וקנות בינה" ולקנות את מעלת הבינה, "נבחר" עדיף מאשר לסחור "בכסף".

ובאמת עלינו להבין את הסיבה לכך, שכן , על פניו לכאורה נראה שיש עדיפות להרבות את הונו כי הון זה יועיל לו לצורך חייו מאשר להרבות את חכמתו שהיא רק תוספת ידע גרידא. ישנם מספר תשובות יש לשאלה זו:

תועלת מעשית לעומת הנאת ההסתכלות

כדי להבין זאת עלינו להקדים מספר הקדמות קצרות:

האחת, חכמה פירושה ללמוד ולדעת כיצד יש לנהוג במידות ובתכונות הנפש[2] שבהם ניחון האדם, כגון הכעס; האם יש לכעוס, ומתי לכעוס וכיצד וכמה לכעוס? וכן הגאווה השנאה והתחרות, ענווה אריכות אפיים וכיוצא בהם (כפי שמופיעים בספרי המידות העוסקים בנושאים חשובים אלו). ואילו בינה פירושה הוא מה שמבין האדם דבר מתוך דבר בכוחות עצמו על פי שיקול דעתו.  כדוגמת הבניין, שכל קומה מושתתת על הקומה שקדמה לה

השנית, ההבדל בין "חרוץ"[3] שפרושו כלי זהב, לבין כסף, הוא שאת כלי הזהב נותנים למשמרת בכספת כדי שחלילה לא ישימו אנשים שאינם רצויים את עיניהם עליהם... וההנאה שיש בהם היא עצם ההסתכלות עליהם. הן ההנאה שיש לבעלים בראותם את תכשיטיהם היקרים שרכשו, והן אנשים אחרים הרואים תכשיטים אלו על העונדים אותם. וכפי התפעלות האנשים  מאותם כלי הזהב, כך תגדל הנאת העונד. ואילו התועלת שיש בכסף היא שכן ניתן לרכוש בו דברים החיוניים לאדם לצורכי היום יום שלו.

כעת לאחר הקדמות אלו, ניתן להבין את החשיבות שבקניית החכמה לעומת צבירת כלי זהב, והוא כי החכמה תתן לאדם תועלת מעשית בחייו, שידע כיצד לנהוג במידותיו, מתי צריך להבליג, מתי להעלים עין, ומתי לנהוג ביד רמה. וכתוצאה מכך איכות חייו של האדם תעלה ותשתפר לאין ערוך, שכן חייו יהיו שלווים יותר נעימים יותר  ובריאים יותר, כי המידות הרעות, השימוש הלא נכון בהם, והלחץ התמידי  מביאים מחלות רבות על האדם. זהו דבר שאין עליו עוררין ומודים בזה פה אחד כל העוסקים במקצוע הרפואה והפסיכולוגיה.

למעשה, זו בעצם שאיפתם של כל בני האדם החיים על פני האדמה – לזכות בחיים שלווים, לעומת כלי הזהב  שאינם מביאים בפועל תועלת מעשית אלא רק את ההנאה הטמונה בהסתכלות בהם.

תחשוב שזה זהב

אגב, נספר אנקדוטה: אחד שהיה עשיר מאד, וכגודל עושרו כך הייתה גודל קמצנותו, לא רק כלפי אחרים אלא גם כלפי עצמו הוא היה חוסך אפילו בדברים הכרחיים, כדי שלא ירבו הוצאותיו. מדי ערב בשובו אל ביתו היה פותח את כספתו, ומביט בהנאה יתירה במטילי הזהב המונחים שם. גנב אחד ערמומי, הבחין בזאת, פרץ באישון ליל את הכספת במומחיות רבה, והניח אבנים תחת מטילי הזהב שלקח לעצמו. למחרת כשהבחין בזאת העשיר, כמעט ושבץ אחזו, הכל נגנב!. חכם אחד שהיה שם אמר לו "מדוע כבודו כ"כ בצער, הרי גם ככה אתה לא משתמש בזהב זה. אם כן תחשוב שהאבנים האלו, הינם למעשה זהב ותמשיך להיות שמח...

4 * 4

בתלמוד ירושלמי מצינו מאורע המספר על אחד מהמושלים הרומיים ששלטו בארץ הקודש, שחי חיי מותרות נהנתנים ביותר. וכדי לממן את המשך חיי הראווה האלו פנה שוב לאנשי הקהילה היהודית, ובקש מהם באופן מידי מחסן תבואה מלא וגדוש בגודל שמונה אמות על שמונה אמות. פרנסי הקהילה נבהלו, מאין ישיגו כ"כ הרבה תבואה, הרי גם ככה מצבם של היהודים בכי רע? אמר להם החכם, אל דאגה, לפחות ניתן לצמצם את הגזירה, וזאת ע"י שיבקשו מהמושל, לספק את הסחורה הנ"ל בשני תשלומים, שביום הראשון יתנו לו מחסן עמוס לעייפה בגודל ארבע אמות על ארבע אמות ומספר ימים לאחר מכן יספקו לו שוב כתשלום שני, מחסן תבואה בגודל ארבע על ארבע. 'ומה נרוויח בכך?', שאלוהו, 'והרי בכל מקרה נמלא את בקשתו!'. אמר להם החכם. לא כן, כי בבקשה הראשונה, שמונה כפול שמונה, הינם ששים וארבע אמות רבועות. ואילו הסך העולה מפעמיים ארבע על ארבע הוא שלושים ושתים אמות מרובעות. כך שלמעשה חסכנו מחצית מהמס.

נמצאנו למדים שבזכות פקחותו של אותו חכם, הצליחה הקהילה לחסוך הון עתק שלא היה באפשרותם להשיג. במקרה הנ"ל התבונה הייתה עדיפה על הכסף!

שמחה

הסבר נוסף הוא; אדם שיודע להשתמש בתבונה בחכמתו אשר רכש, ממילא השמחה מלפפתו, כיון שהוא מרוצה ממעשיו ויודע את ההשלכות של פעולותיו. אדם שכזה כמעט ולא מופתע מדברים שאינם מתוכננים, כי את הכל הוא כבר לקח בחשבון, כתוצאה מכך חייו שלווים והוא מרגיש סיפוק. הגם שנאמר "יוסיף דעת יוסיף מכאוב[4]" כלומר שככל שרמת ידיעותיו של אדם עולה, הוא חושש מתרחישים העלולים להתפתח: אם לדוגמא, אדם נחתך בידו, בדרך כלל הוא לא נלחץ הרבה. הוא מחטא את מקום הפציעה וחובש, והכל בא על מקומו בשלום. שגרת חייו ממשיכה.

אבל אם אדם זה למד מעט, הוא יודע, שייתכן ומכזו פציעה שנעשתה מכלי מתכת, עשוי להיות שם חיידק מסוים כגון "טטנוס" שעלול לגרום לסכנה של ממש, מיד הוא רץ לקופת החולים ואינו נח עד שיקבל את החיסון הדרוש, "על כל צרה שלא תבוא..." הוא אומר. אם כן לכאורה החכמה היתירה גורמת בהלה לאדם? אך לא כן הדבר, כי למרות שייתכן שלשעה קלה הוא קצת בלחץ, אבל בסופו של דבר, הוא רגוע יותר, וגם בטוח יותר משאר בני האדם שאינם מודעים לסכנות שאופפות אותם.

גם בתחום התורני, כן הוא. האיש שהשכלתו התורנית, אינה גבוהה, חושש תמיד שמא עכשיו נהגתי שלא כדין או נגד ההלכה, וספקות אוחזות בו למכביר, דבר שאינו נותן לו מנוח. לעומתו, איש הספר, הבקיא בדיני התורה, כל מעשיו נעשים בבטחה ובלא חשש וספקות, ואין לו את פיזור הנפש, הנוצר מתוצאה של חוסר ידיעה.

שכרו בצידו

 "רבי מאיר אומר לעולם ילמד אדם את בנו אומנות קלה ונקייה"[5] אדם המשקיע את עתותיו בקניית החכמה, ייתכן שבאותו זמן, הוא נתון ללעג וקלס מצד חבריו, על עצם היותו כל היום בלימודים, ועל עצם העובדה שאין לו פנאי ליהנות מתענוגות בני האדם ומהתענוגות המצויות בעולם. בינתיים חבריו גם מרוויחים כסף מעבודות מזדמנות, אמנם הם משתכרים שכר מינימום , אבל הם טוענים שזה עדיף על פניו, שכן הוא אינו מרוויח דבר, ולו אגורה שחוקה. ברם, בסופו של דבר, הוא השיג בזכות לימודיו, מלאכה קלה ונקייה, עם משכורת מכובדת, שתלווה אותו לאורך ימים ושנים. מה שאין כן רוב חבריו, שיאלצו לעבוד בעבודות קשות ומלאכת כפיים, כיון שאין להם את ההכשרה הדרושה.

האומנות הכדאית ביותר

"רבי נהוראי אומר מניח אני כל אומנות שבעולם ואיני מלמד את בני אלא תורה, שאדם אוכל משכרה בעולם הזה והקרן קיימת לו לעולם הבא. ושאר כל אומניות אינן כן, כשאדם בא לידי חולי או לידי זקנה או לידי ייסורין ואינו יכול לעסוק במלאכתו הרי הוא מת ברעב. אבל התורה אינה כן אלא משמרתו מכל רע בנערותו ונותנת לו אחרית ותקווה בזקנתו"[6]

חרוץ

לכאורה היה ראוי שהפסוק ייכתב באופן הנ"ל "קנה חכמה מה טוב מזהב" ולמה שינה כאן שלמה וקרא לזהב "חרוץ"? ההסבר לכך הוא שכדי להשיג את הזהב יש לעבוד בחריצות וזריזות. ואם כבר אדם מתאמץ כל כך כדי להשיג קניינים פיסיים השייכים לעולם הזה, עולם החומר שסופם שהם כלים ונפסדים, לא כדאי גם להשקיע ולהתאמץ על מנת להשיג את הקניין הרוחני הנצחי – חכמת התורה? שהרי אם לא ירכוש לעצמו קניין זה, סופו שיפטר מן העולם בידיים ריקניות, כל רכושו הגשמי יישאר כאן ויעבור ליורשיו, ואילו הוא יישאר קרח מכאן ומכאן כי את הכסף הוא כבר אינו צריך, ואילו את הקניינים האמתיים והנצחיים, הרי הוא לא התאמץ להשיגם, ומאין יהיו לו?

פחות מאמץ

דבר פלא נוסף הוא, שידוע שככל שחשיבות הדבר עולה, כך יש להשקיע יותר טורח כדי להשיגו. כי הרי לא באותה קלות שמשיגים חול, ניתן להשיג כסף! ולא המאמץ הדרוש להשגת זהב הוא המאמץ הדרוש להשגת אבני חן. אבל בלימוד חכמת התורה אין הדבר כן, אלא כדי להשיג את חכמת התורה אדרבה  צריך להמנע כמה שיותר ממאמץ פיזי ומהטורח הנוצר כתוצאה ממסעות ברחבי תבל, כדרך שעושים אנשי העסקים העסוקים בצבירת הון. כל אלו מונעים את יישוב הדעת הנדרש לקניית החכמה, אלא יש להיות בשלווה ובריכוז כדי לקנות את החכמה הנכספת. ועל דבר זה רמזה התורה על הדרכים הנחוצות להשגתה; "לא מעבר לים היא ולא בשמים היא"[7] ודרשו רז"ל[8] שלא תמצא קניין התורה לא אצל יורדי הים (לצורך מסחר) ולא אצל סוחרים. עובדה זו שקניית ידיעת התורה לא דורשת מאמץ וטרחה גופנית היא אחת  מהמתנות הגדולות שהביא הבורא לבני האדם, מתנה שהיא שמורה לעמו הנבחר.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן