"באור פני מלך חיים ורצונו כעב מלקוש"

כאשר מלך מאיר לאדם פנים, דומה הדבר כאילו נתן לו חיים, שהרי אדם שהוא מקורב למלך או לאדם בעל סמכות נרחבה , בטחונו העצמי הולך וגדל, ואנשים מכבדים אותו ויראים ממנו, כי הוא אהובו של מלך. ורצונו, כלומר כאשר המלך חפץ להיטיב למישהו הרי זה כעב מלקוש ענן שמוריד את הגשם האחרון המספק שמחה ונחת לבני האדם.

פסוק זה ממשיך את קודמו. מהות הפסוק הוא, שלקראת סיום עונת הגשמים, השדות מוריקים, וקמות השדה נצבות לתפארת, ובני האדם חפצים להתחיל במלאכת הקצירה, ולמלא את ביתם בשפע היבול. דבר שבוודאי מעורר השראה ושמחה רבה בקרבם, אלא שדבר אחד מונע מהם מלהתחיל במלאכה זו, והוא הגשם. הם חוששים פן לאחר שיתחילו במלאכת הקצירה, ירד גשם בעוד הקציר עדיין מונח בשדות - דבר שיגרום לכל התבואה הרס וריקבון. לכן משמגיע המלקוש, שהוא הגשם האחרון, חשש זה מוסר מלבם, ומיד השמחה מפעפעת בקרבם כי כעת הם יכולים לקצור את התבואה ולהכניסה לביתם. שמחה גדולה מעין זו, שמורה לאדם שהמלך חפץ ביקרו, כי המלך לא מוגבל, ובכל אשר יחפוץ ייטיב לאדם.

ביקור מלכותי

סיפר אחד מנשיאי מדינת ישראל בדורנו, שבעת ביקורו, ביקור נשיאותי שנערך באחת מארצות ערב, כשהוא מלווה עם רעייתו, נפגש עם המלך של אותה הארץ. רעיית המלך בקשה להביא את קופסת התכשיטים המלכותית אשר כל פריט שם שווה הון רב, ואמרה לאשת הנשיא שתבחר לה תכשיט אחד כמתנה מכל אשר תחפץ. התביישה אשת הנשיא ובנימוס סרבה לקחת. בתום הפגישה לקחה המלכה את כל קופסת התכשיטים ומסרה אותה לידי אשת הנשיא, כי חשבה שאולי לא כבדה אותה דיו כאשר אמרה לה לבחור רק תכשיט אחד, ולכן היא סרבה לקחתו... אכן "רצונו כעב מלקוש"!.

שאלה מחוכמת

בעיר סמולאנסק שברוסיה, נתפס לפתע יהודי מכובד ע"י השלטונות הרוסיים, הוא הואשם בלא עוול בכפו, באשמה שעונשה הוא גלות לעבודות פרך למשך כל חייו. בין לבין הצליח הלה לברוח מידיהם של השלטונות לקח את ספר החוקים של רוסיה והחל לנבור בו לאורכו ולרוחבו, ומצא שעל פי סעיף אחר בחוק, הוא פטור מעונש על אותה עבירה שבה הוא מואשם. ושלח למיניסטר המשפטים של רוסיה את דבר הסטירה שבין שני החוקים הנ"ל, וביקש ממנו ליישבם. שר המשפטים, שיישוב דברי החוקה לא היו בראש מעיניו, התחמק מליתן תשובה, אך היהודי הטרידו שוב ושוב ע"י אין ספור מכתבים. משכך פנה השר אל הצארית יקטרינה, וביקש ממנה ליישב סתירה זו.

התפלאה יקטרינה על המיניסטר, היא מכירה את הלך רוחו של השר ויודעת שיישוב סתירות בחוקה לא בדיוק מטרידות את מנוחתו, ואמרה לו, אמור לי את האמת, מי העמידך על סתירה זו? השיב לה שיש יהודי אחד שלא נותן לו מנוח בבקשו ליישב סתירה זו. הבינה הצארית שיש דברים בגו, ובקשה להיפגש עם אותו יהודי. משנפגשו, אמרה ליהודי "אני יקטרינה הצארית של ממלכת רוסיה מבטיחה לך שלא יאונה לך כל אוון, אנא ספר לי את הדברים כהוויתן". סיפר לה היהודי על הקורות אותו, ועל עלילת השווא, ועל שמחוסר ברירה נאלץ לנבור בספר החוקה הרוסית כדי למצוא פתח לעצמו. התרשמה הצארית מדבריו, ואמרה לו "האם לך יש יישוב לסתירה זו?". "תחי המלכה" השיב, "אכן ייתכן ויש לי יישוב; מחוקק החוקה הרוסית, ראה בעניים של פקידי הממשל, אשר משכורת זעומה מנת חלקם, וכמעט שאינה מספיקה להם לצורכיהם הבסיסיים, לכן חוקק עוד חוק סותר, כאשר החוק הראשון מתקיים לפי משפט הממשלה ובמשכורת זעומה ואילו החוק השני מתקיים לפי תשלומי ממון..." נהנתה הצארית יקיטרינה מתשובה שנונה זו, ושלחתו לנפשו, ללא מורא ופחד - "באור מפני מלך חיים".

הנמשל

דבר גדול למדנו מפסוק זה; אדם המוצא חן בעיני מלכים, מעלתו גדולה, כי אז כל הדרכים פרושות לפניו. מסיבה זו אנשים משתדלים וטורחים, להיות נאהבים ע"י המלכות. ואם כך דברים אמורים כלפי מלכות של מטה, קל וחומר שעל האדם להשתדל להיות מקורב ולעשות את כל מה שבאפשרותו כדי למצוא חן בעיני המלך הגדול והנכבד הקדוש ברוך הוא, אשר כל המפתחות לכל מה שהאדם זקוק או יזדקק אי פעם נמצאים בידו; הוא ממית ומחיה הוא אחראי על החולי ועל הרפואה, על פרנסת האדם, על מציאת הזיווג ועל הילודה ועל כל שאר צרכי האנושות.

מסיבה זו מצינו שגדולי האנושות - אנשי התנ"ך הצדיקים ניסו תמיד למצוא חן בעיני ה', "במה אקדם ה' אכף לאלוקי מרום[1]". החל מקין והבל שהקריבו קרבנות, והביאו מפרי עמלם מנחה לבורא כדי להיות קרובים אליו ועד לדוד שאמר "מה אשיב לה' כל תגמולהי עלי"[2] כי אדם שחש את קרבת ה' אליו והוא מרגיש שהבורא מאיר לו פנים ומשגיח עליו, הינו המאושר עלי אדמות, מפני שאינו ירא מאיש ומפגעי הזמן.

גם כאשר מתרחשים דברים שאינם כפי שהוא תכנן, אין הוא מתעצב אל לבו, הוא יודע ש'הטעויות' האלו, למעשה אינם טעויות, אלא נועדו בכוונה תחילה לתכלית טובה. לפעמים אדם טועה בדרך ומגיע למקום אחר ושם מזדמן לו לעזור שם לאנשים שהיו נצרכים לכישוריו. ופעמים שהוא מגיע למקום הנכון אך לא בזמן הנכון, הוא הקדים בטעות בכמה ימים. ולפתע הוא רואה שישנה שם משימה שרק הוא מסוגל לעשותה. לבו מתרונן בקרבו, הוא מבין שלא בטעות הוא הגיע לכאן אלא ההשגחה העליונה סובבה זאת.

אף על פי שלא תמיד ניתן לראות את התכלית שבגינה ארעה אותה טעות, אך הוא יודע שתמיד זו לסיבה טובה גם אם אינו מבינה כעת.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן