"איולת אדם תסלף דרכו ועל ה’ יזעף לבו"

אדם עושה מעשה טיפשות ללא תכנון ומחשבה מראש, כתוצאה מכך נכשל במעשיו, ובמקום להאשים את עצמו במחדל שקרה לו, הוא כועס על בוראו.

מי אשם?

"הרשות נתונה"[1], האדם הוא זה שמחליט מה לעשות בחייו, באיזה דרכים לבחור, ומאלו להמנע. בפסוק זה מלמד אותנו שלמה המלך על טבעו של האדם ועל האחריות הבלעדית המוטלת עליו ועל מעשיו. לפעמים מתרחשים דברים לא כפי שציפינו או דברים שאינם הכי נעימים ולפעמים גם אכזריים, ובמקום לשאול כדרכם של הבריות, מדוע עשה ה' כך? בעצם התשובה היא, אומר שלמה המלך, לא ה' עשה זאת, אלא אתה בעצמך גרמת לזה ועליך מוטלת האשמה.

נבאר את הדברים; לאחר שאחיו של יוסף הגיעו למצרים, הם נחשדו כמרגלים, וכדי להוכיח את חפותם, נדרשו שאחד האחים יישאר במאסר כבן ערובה, והשאר יישובו לביתם כדי לספק אוכל ומחייה לבני ביתם וגם כדי להביא את האח הקטן, בנימין, למצרים. ורק כאשר המושל יראה את בנימין אזי הוא יאמין שאכן האחים אינם מרגלים.

תגובתם הייתה, תגובה של אנשי רמי מעלה בעלי צדקות ויראת שמים גדולה, "ויאמרו איש אל אחיו אבל אשמים אנחנו על אחינו אשר ראינו צרת נפשו בהתחננו אלינו ולא שמענו, על כן באה אלינו הצרה הזאת"[2] הם הבינו שכעת הם נענשים משמים על דבר מכירת יוסף אחיהם. לכאורה הם נהגו כראוי, הם הבינו שלא סתם מתרחשים דברים בעולם, ויש סיבה שמימית לכל דבר, אלא שעלינו לחפש אחריה. (וראה גודל צדקותם שזה העוון היחיד שיכלו למצוא...)

והנה בא שלמה ואומר איולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו. שלמה מגלה, שבאמת אין טעם לחפש במקרה הנ"ל את הסיבה השמימית, אלא הדבר פשוט, האחים עצמם אשמים ברעה שמוצאת אותם כעת, שהרי כאשר מכרתם את יוסף, הייתם צריכים לקחת בחשבון את כל ההשלכות של המעשה הזה, וגם את האפשרות שיוסף יהיה המשנה למלך, ויבוא היום שירצה להביא את האחים על עונשם. כך שלמעשה אין זה עונש שמימי אלא סיבה ותוצאה - השלכות ישירות של מעשיהם. כך שלמעשה הם הם שהביאו על עצמם צרה זו.

חתול בשק

בהמשך, כאשר האחים יוצאים ממצרים, אחד מהם פותח את שקו כדי לתת מספוא לחמורו, ולתדהמתו הוא מוצא את כל כספו ששילם על התבואה, בתוך השק. שאר האחים נבהלו "ויצא לבם ויחרדו איש אל אחיו לאמר מה זאת עשה אלהים לנו"[3]

גם במקרה הזה, כקודמו, האחים מבינים שזה עונש משמים. אך לאמיתו של דבר לא כן הוא! "איוולת אדם תסלף דרכו", אדם שקונה סחורה סגורה, צריך לבדוק את תוכנה. האם באמת היא מכילה את מה שהזמין, לפעמים יש טעויות אנוש, סחורה מוחלפת בחברתה, ופעמים שלא מקבלים בדיוק את האיכות או הכמות הדרושה וכהנה וכהנה. כל שכן שם במצריים, כאשר בעקבות הבצורת העולמית, סביר להניח, שמחיר התבואה עלה פי כמה וכמה, והאחים ששלמו במיטב כספם על סחורה זו, היה עליהם לבדוק היטב מה קבלו בתמורה ולא לסמוך בעיניים עצומות על הפקידים המצריים. אם היו עושים כן, היו מגלים את הכסף המוטמן שם, ומיד מתקנים את העוולה. ומשלא עשו כן, הם הביאו על עצמן את כל ההשלכות של מחדל זה, וטענה זו של "מה זאת עשה ה' לנו" אינה במקומה[4].

הוא אמר לי

כאשר אברהם אבינו מגיע לגרר, אבימלך מלך גרר לקח את שרה לאחר שהבין שהיא בעצם אחות אברהם. במעשה זה אבימלך כמעט איבד את חייו, כאשר הבורא בא אליו בחלום ואמר לו "הנך מת על האשה אשר לקחת והיא בעולת בעל!"[5] אבימלך לא מאבד עשתונות ואומר "ה', הגוי ( כאן המילה 'גוי' משמשת ככינוי למלך שנחשב ככל האומה) גם צדיק תהרוג? הלוא הוא אמר לי אחותי היא והיא גם היא אמרה אחי הוא" ממשיך אבימלך ומכריז "בתם לבבי ובנקיון כפי עשיתי זאת"

לאמיתו של דבר גם כאן, אבימלך הוא אשם בכל, ולא יכול להצטדק בטענה של תום לב ונקיון כפים, כי היה עליו ללמוד דרך ארץ[6]. ממדת דרך ארץ כאשר מגיע אדם חדש לעיר, יש לשאלו האם יש לו מקום ללון או לאכול. ואילו כאשר אברהם הגיע לגרר מיד נשאל "מי זאת המתהלכת עמך?" ומחשש לחיו נאלץ לומר שאחותו היא (דבר שנכון מבחינה טכנית על פי המונחים של אותה תקופה[7])

אדם אחראי למעשיו

הבורא יתברך יצר את העולם בשלמות המירבית על מנת להיטיב לאדם. אך בני האדם בקשו חשבונות רבים, ובסכלותם, מביאים על עצמם צרות, צער, ומכאובים, ממש במו ידיהם. הרמב"ם מציין[8] שע"י "רוב התאווה במאכל ובמשתה ובמשגל, ולקיחתם ביתרון כמות, או בהפסד סדר, או בהפסד איכות המזונות, ויהיה סבה לכל החוליים והמכות הגשמיות והנפשיות."

מלחמות

פרוש הדברים: בני האדם יכולים לחיות בשלום ובנחת, כל אחד בטרטוריה של תחת גפנו ותחת תאנתו, ליהנות מחיק משפחתו ומחיים יפים. דא עקא הם לא מסתפקים במה שיש להם אלא חומדים את רכושם של האחרים, ונותנים עיניהם בשדות זרים, ולכן יוצאים להלחם בשכניהם. וכידוע במלחמות אין מנצחים, יש מפסידים יותר ויש מפסידים פחות. כתוצאה מהמלחמה ישנם הרוגים, יתומים ואלמנות, ואמהות שכולות אשר מבכות על מות בניהם. אנשים נפצעים, ופעמים אף אברים נקטעים וצרות שונות ומשונות פוקדות אותם. למרבה האירוניה, הם אלו שהנחיתו זאת על עצמם, הם בחרו להלחם ובכך להמיט אסון על מדינתם.

מחלות

בגלל תאוות האוכל, אנשים אוכלים ללא הרף ולא מבחינים בין המאכל הטוב והמועיל לבין המאכל הרע והמזיק. הם מחפשים לאכול רק את הערב לחיך, ולבסוף גורמים לעצמם נזק בלתי הפיך; כולסטרול גבוה, עורקים סתומים, סכרת ולחץ דם, הם רק רשימה קטנה ומזערית מתוך מגוון רב של בעיות בריאותיות אשר בלב קודר יצטרכו להתלוות עמם למשך שארית ימי חייהם. אם האנשים היו שומרים על בריאותם בהתאם לבריאות גופם, הם היו מונעים מעצמם סבל רב והיו בריאים וחזקים למשך כל ימי חייהם. גם כאן הם אלו שגרמו לעצמם מחלות וייסורים במו ידיהם.

עושר

מבחינה פיסית כל אדם שיהיו לו קורת גג, מזון וחיק משפחה, די לו באלו כדי להעביר את חייו בנעימים באושר ובשלווה. השגתם של הנ"ל לא דורשים טרחה מרובה מדאי ולא הוצאות כספיות גדולות מנשוא. אבל אם יחליט האדם שלא די לו בזה אלא הוא רוצה להחליף את ביתו הקט באחוזה רחבת ידיים ואת מלבושיו הרגילים בחליפות שרד ולהתפנק במעדנים. אם כן עליו להשיג כסף, הרבה כסף. לצורך כך הוא יעזוב את משפחתו, יבלה חודשים ושנים במחוזות שאינו מכיר, הוא יהיה מטולטל בדרכים, יחצה יבשות ואוקיאנוסים ותלאות רבות יעברו עליו שבחלקן הוא עלול לקפח את חייו. וכל זה מבלי הבטחה או ערבון שאכן משימתו תצלח. ונמצא שבגלל שגעון שעלה במוחו הוא גורם לעצמו סבל ותלאות שיכל להמנע מהם אילו היה מתרצה להשאר במצבו הנוכחי.

וגם אם ישיג אחרי כל זה את מבוקשו ויגדל ויעשה חיל ויהיה שמו כשם העשירים והגבירים אשר בארץ, הרי כל זה הבל. כי האדם שהשיג את הקניינים הנ"ל לא השיג למעשה דבר שניתוסף לו בעצמו ומהותו וכוחו, אלא השיג חזיון שווא ותעתועים. כי ריבוי העושר אינו גורם למעשה לשמחה פיסית אלא לשמחה רעיונית שיש לו מה שאין לאחרים. לעומתו מי שחסר את הנ"ל, לאמיתו של דבר אינו חסר כלום כי יש לו את כל הדרוש לחיים טובים ותקניים גם בלא ריבוי הקניינים וההון.

אין לך אדם שאין לו שעה

המדרש מספר על ספינה של גויים שטבעה ואחד מנוסעיה הצליח להגיע בשארית כוחותיו לחוף מבטחים בארץ ישראל. בערום ובחוסר כל פנה לעזרת העוברים ושבים, והם בראותם שהוא נוכרי, לעגו וביזו אותו. נזדמן ר' אלעזר לאותו מקום, וחמל על האיש הרי כתוב "ורחמיו על כל מעשיו" חשב בלבו.  הכניסו לביתו ודאג לכל מחסורו. לאחר שאותו איש חזר לאיתנו נפרד מר' אליעזר מתוך הכרת הטוב והודה לו רבות.

לימים פקדה את עירו של ר' אליעזר צרה גדולה, מושל העיר החדש החליט להטיל מס כבד מנשוא על היהודים ואם לא ישלמוהו בזמן המיועד רע ומר יהיה גורלם. ותהם כל העיר ובצר להם פנו לרבי אליעזר שינסה לדבר על ליבו של המושל, אולי יצליח לרכך את לבו ולהמעיט ולו במעט את עול הגזירה. נענה להם ר' אליעזר, ושם פעמיו אל המושל כנציגם של היהודים. משראהו המושל, קם ממקמו באחת, ומיד רץ לכיוונו של הרב לחבקו.

ר' אליעזר היה נבוך מן המעמד. "סליחה אבל אנחנו מכירים?" הוא שאל. "אתה לא זוכר אותי", השיב המושל "אני הוא זה שהצלת על שפת הים ודאגת למלא את כל צרכי, מעולם לא שכחתי אותך, דמותך חקוקה לנגד עיני". לאחר שיחת רעים קלה שאלו ר' אליעזר לפשר הדבר, מה ראה לגזור גזירה קשה שכזו על היהודים. ענה לו ואמר באותו יום שבו לעגו עלי כל היהודים העוברים ושבים נשבעתי לעצמי שיבוא יום ואני אתנקם בכולם. כעת שאני בתפקיד בכיר יש באפשרותי לבצע זאת ולשלם להם כגמולם!.

שאל המושל את ר' אליעזר לפשר בואו לכאן. "לאמיתו של דבר" אמר לו ר' אליעזר "בגין סיבה זו באתי, להקל על סבלם של אחי ולהפחית מן המס". נענה לו המושל ואמר רק בשבילך כבוד הרב הריני מוכן לוותר להם, ובלבד שתבטיח לי שלא יעשו זאת שנית, אלא יכבדו כל אדם באשר הוא.

רבותינו הזהירו אותנו, שלא להתעסק עם גויים אפילו אם הם אינם אנשים חשובים. והיה אם אדם לא יקשיב לעצה זו, ויסתכסך עם בני נכר יהיו אשר יהיו, אין לדעת להיכן ולאיזה מעמד הם יגיעו, ואותו אדם עלול ברבות הימים למצוא עצמו נרדף ע"י המאפיה ואנשי עולם התחתון, ולא ידע מה זה ועל מה זה. בנוסף הוא עלול לבוא בטרוניה כלפי בוראו על דבר רדיפות חמורות אלו. איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו, למעשה הוא זה שהסתבך עם טיפוסים שונים ולכן כעת תוצאות מעשיו רודפות אותו.

פתרון קל

הסבר נוסף לפסוק זה, הוא שאדם לא מעוניין לקחת על עצמו אחריות על שגיאות שנעשו ומחפש תמיד להשליך את האשמה על מישהו אחר. כבר בתחילת הבריאה נוכחנו להבחין בתופעה זו; לאחר חטא אדם הראשון שאכל מעץ הדעת, הוא נשאל ע"י הבורא, "המן העץ אשר ציותך לבלתי אכול ממנו אכלת?" במקום להודות באשמה ולהתחרט, האשים האדם את אשתו, "האשה אשר נתתה עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"[9].

כך ממשיכים בני האדם בדרך זו עד עצם היום הזה, וכדי להסיר אחריות מעל כתפיהם, ולצאת "נקיים" מאשימים אחרים בין אם מדובר בילדים קטנים שכבר בהיותם בגן מאשימים את חבריהם במחדלים שנעשו, "הוא אמר לי לעשות כך.." הם טוענים. ובין אם מדובר בנשיאים, מנהיגים וראשי ממשלות שלא מעוניינים לקחת את האשמה על כתפיהם אלא משליכים אותה על אחרים, על שרים הממונים לכך ועל גופים שונים ומוסדות.

שלמה מלמד אותנו, שהאדם בטבעו הגרוע הזה, עלול להגיע עד כדי כך, ולהאשים את הבורא - "איוולת אדם תסלף דרכו ועל ה' יזעף לבו", ממש מזעזע!!. במקום למצוא היכן היו טעויותיו ולתקן ולשפר את מעשיו להבא, על מנת שלא לחזור על אותם טעויות, הוא מעדיף פתרון קל, ומוצא לעצמו פתח מילוט כדי שיוכל להמשיך במעשיו - להאשים את הבורא. "הרי ה' ידע ממילא מה אני יעשה", "אם ה' לא היה רוצה, זה לא היה קורה" אומר הוא לעצמו ולאחרים. ואין הוא יודע שלמרות הכל, אין ידיעת ה' מונעת ולו במשהו את בחירתו החופשית של האדם. שהרי הבורא עצמו הכריז בתורה "ובחרת"[10], הבחירה תלויה בך בלבד!.

הדבר דומה לילד קטן שמגישים לפניו שני סוגי מאכלים. אמו של הילד כבר יודעת מראש מה בנה יבחר, היא מכירה אותו ואת טבעו ויודעת שמאכל מסוים מבין השנים אהוב עליו. ואכן היא צדקה, הילד הושיט ידו ולקח את אשר ידעה שיקח. האם ידיעה זו של האם מנעה מבנה לבחור? ודאי שלא. בדומה לזה, כך ידיעתו של הבורא לגבי בחירת האנשים, אינה מונעת מהאדם לעשות ולבחור ככל אשר יחפץ. וממילא על האדם לקחת אחריות על מעשיו ולא להאשים את הבורא.

יצר הרע

"איוולת" הינה גם כינוי ליצר הרע, ש גורם לאדם לעשות מעשים אוויליים. לעומתו יצר הטוב מכונה בשם "חכמה" כי הוא גורם לאנשים לפעול בתבונה ולשקול את מעשיהם.

את יצר הרע ניתן לחלק לשני חלקים; היצר הגשמי והיצר הרוחני. היצר הגשמי הינו למעשה של דבר הכח המושך לתאוות הגוף והגשמיות. ניתן גם לכנות אותו בשם 'יצר ההישרדות' שזהו אינסטינקט הטבוע בכל בני האדם באשר הם. ומאחר ונטוע בתוך האדם הרצון לחיות, הוא יעשה הכל כדי לקיים ולממש את יכולת הקיום שלו. מסיבה זו האדם צובר רכוש ולעולם אינו יודע שובעה ממלאכה זו וחומד את אשר לרעהו, כדי שיהיו לו את האמצעים והבטחון הגשמי  שיאפשרו קיום חיים.

ומסיבה זו גם מצויה אצל האדם תאוות האכילה. אלמלא תאווה זו האדם היה שוכח לאכול עקב טרדותיו הרבים וחייו היו נתונים בסכנה. גם כאשר כבר היה אוכל, לא היה אוכל כל צורכו. התאווה והתענוג שיש באכילה מבטיחים קיום נאות לגוף וחיים בריאים. בדומה לזה קיים 'דחף ההולדה' שבלעדי יצר עז זה לא היו בני האדם נישאים ומקימים משפחות בגלל הטורח הרב והמטלה הכבדה שיש בגידול משפחה ובדאגה לצאצאים.

נמצא אפוא שיצר זה נועד למטרות חיוביות מאד "וירא אלוקים את כח אשר עשה והנה טוב מאד"[11]. " 'מאד', זה יצר הרע שאלמלא יצר זה לא היה אדם בונה בית ולא נושא אשה ולא מביא ילדים ולא עוסק במסחר"[12]. הבעיה נוצרת כאשר האדם משתמש ביצר זה שלא למטרות שלהם הוא נועד ולא במקום שלהם הואנועד, דבר זה מהווה חורבן לעולם ולאנושות, גורם לסכסוכים בין אנשים כאשר לוקחים וגוזלים רכוש של אחרים, וכאשר מוציאם נשים מתחת יד בעליהן.

 היצר הרוחני

היצר הרוחני לעומתו אינו קשור לתאוות הגוף אלא נועד כדי לספק לאדם נסיונות רוחניים שהם בעצם סוג של אשליה מחשבתית, ויצר זה מצוי רק אצל המין האנושי; "מים גנובים ימתקו"[13], המים הינם חסר צבע, הם ללא טעם ובנוסף נטולי ריח. ובכל זאת כאשר הם גנובים הם מקבלים טעם מיוחד הגורם לבני אדם להמשך אחריהם ולתת להם טעם מיוחד. האיסור גורם להם להיות נחשקים. בדומה לזה גם הכבוד הינו סוג של אשליה מחשבתית, שכן בפועל אדם שמקבל כבוד מאחרים אינו נשכר בזה תועלת גשמית ואינו ממלא לו חסרון גופני. למעשה זהו סוג של אילוזיה הגורמת לאנשים תחושה של רוממות הרוח. הניסיונות הנגרמים לבני אדם עקב הכבוד או עקב זה שלא כבדו אותם כראוי, הינו גורם כבד משקל בהיסטוריה האנושית אשר גרם למהפכות ומלחמות רבות בין העמים השונים ובינם לבין עצמם, למרות שבפועל הכבוד אינו כלום.

כעת לאחר הקדמה זו בעמדנו על מהותו של יצר הרע, ניתן יהיה להבין את העומק של פסוק זה בספר משלי; היצר הרע נועד למטרה מטיבה ותועלתית, אבל האדם לא משכיל להשתמש בו באופן הראוי, אלא משתמש בו לרעה או נכשל בעקבותיו בעבירות – 'איוולת אדם תסלף דרכו'. ולבסוף לאחר שחוטא ונענש על זאת, הוא בא בטרוניה כלפי בוראו שבכלל ברא יצר זה הגורם לו להכשל - 'ועל ה' יזעף לבו'.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן