"לא נאוה לכסיל תענוג אף כי לעבד משל בשרים"

אין הדבר נאה שאדם כסיל יהיה שקוע בתענוגות. וכל שכן שאין הדבר הגון שעבדימשולעלשרים ועל אנשים נכבדים ממנו.

כאשר הכסיל אפוף בתענוגות זה לא הכי סימפטי, כי ע"י זה הוא ממשיך להתנהג בכסילותו, הרי החיים מצליחים לפניו ואך טוב וחסד סובבים אותו  לכן הוא אינו רואה שום סיבה להשתנות. וכל שכן שאין הדבר הגון ונאה כאשר עבד מושל על שרים, כי כאשר אדם שאין לו את הכישורים הראויים לשלטון ואת חכמת ההנהגה, ובכל זאת הוא מושל בעם ומכתיב לשרים מה לעשות, אזי האסון החברתי הכלכלי המדיני והביטחוני שצפוי לנחות על מדינה זו הוא רק עניין של זמן...

אומות קמות ונופלות

במשך ההיסטוריה, היו בעולם הרבה אומות  שונות והרבה מדינות. יש מהם שהתנהלו על מי מנוחות, שלטון יציב ומיעוט מלחמות. ויש מהם שהיו עם צרות רבות מבית ומחוץ עד שרעה רודפת רעה. בהרבה מן המקרים הנ"ל הדבר נעוץ בטיבו של השליט. בדרך כלל כאשר הממלכה עברה מאב לבנו, אזי היה למלך אינטרס לשמר את טיב הממלכה ואת אופייה, לגרום נחת לאזרחים ולרצות את רוב הנתינים, כדי שהכל יתנהל כשורה, וכדי לא לגרום לנסיונות של מרידה. ומאחר  וטבעם של האנשים הוא לייקר את ממסד המלוכה ולהתפאר בו, במיוחד כאשר שושלת המלוכה נמשכת זמן רב לכן הם מרוצים מהמצב הקיים ואינם מחפשים תואנות כדי להפיל את השלטון אם אין סיבה מוצדקת לכך.

אמנם מדינות שבהם היו חילופי שלטונות תכופים וממסד מלוכה לא תקין, אזי בדרך כלל מה שעמד לנגד עיניהם של השליטים הייתה טובתם האישית, והדרך שבה יוכלו להרבות את רכושם והנאותיהם על חשבון נתיני המלוכה. ומשכך עניני המדינה לא התנהלו כשורה אלא בחוזק יד. מטבע הדברים האנשים סבלו הרבה, ותמיד הייתה רוח של התקוממות בסתר או בגלוי, מה שגרם לבסוף לנפילת השלטון. להלן מספר דוגמאות לאנשים שלא היו ראויים לשלוט שהסבו נזק בל ישוער לעמם.

יוסף המוכס

בתקופת בהמ"ק השני נודע לשמצה היה יוסף בן טוביה, אחיינו של הכהן הגדול שהיה אכזר ושחצן בצורה יוצאת דופן, כאשר דודו מסר לו חלק מסמכויות הכהן הגדול שהם לשאת ולתת עם המלך המצרי ולהשגיח על גביית מיסים. הוא לא סבל מנקיפות מצפון רבות שיעכבו בעדו, וכל מי שרק ההין להתנגד לשלם את הסכומים הגדולים שדרש מצא את מותו. למטרה זו הקים צבא חדש של פקידי רשות אשר נטלו לידיהם את הכח השלטוני בכל מקום ובסיוע תגבורת משמעותית של חיילי פתולמאי סחטו יוסף ובניו ופקידיו ללא רחמים סכומי עתק של כסף מן האוכלוסייה. ובכך הטילו את מוראם על כל יושבי הארץ, הם ראו את בני העם כקרבנות לגיטימיים, מהם ניתן לסחוט כסף להעשיר את עצמם ולרצות את תאוותם לשררה ולמותרות. הוא היה ממייסדי מפלגת המתייוונים והוא זה שדחף את אנטיוכוס לגזור את גזירת השמד על ישראל.

הורדוס

נתין אדומי בשם הורדוס נצר למשפחת עבדי החשמונאים, שילם תשלום שוחד עתק לאנטוניס, שמינהו להיות למלך על יהודה. הוא נשא לאשה את מרים ביתו של אלכסנדר ממשפחת המלוכה של החשמונאים, ובכך טען שזכה לכתר מלוכה עבור משפחתו בחברות מזויפת בשושלת החשמונאים. העבד לא רק שהרס את אדונו, אלא גם עטה עצמו בגלימת אדונו והשתמש בשם אדונו.

הוא החל לשרש אחר משפחת המלוכה המכובדת, הרג כמות עצומה של חכמים צדיקים, הוריד את היהודים שבארץ ישראל לדרגה של נתינים זרים ועשק את מיטב כספם כדי  לבנות מקדשים רבים של עבודה זרה בערים היווניות בארץ ישראל וכדי ליפות את הערים הנכריות בכל רחבי ארצות הים התיכון ולתת מתנות  יקרות ליוונים ובכך להרבות את כבודו.

צדיקים ילכו בם ופושעים יכשלו בם

החכם כשמגיע לידו דבר כל שהוא, הוא משתדל לדעת את מהות הדבר ואת המטרה שלשמה הוא נוצר, ומה הם הדרכים שבהם צריך לנהוג בו. לדוגמא כאשר מקבל כרטיס אשראי, אזי הוא מברר לצורך מה הביאו לו את כרטיס האשראי, מהי מסגרתו, אחוזי הריבית וזמן הפרעון. ועל פי המידע שהוא מקבל הוא משתמש בכרטיס זה בהתאם ליכולתו. הטיפש לעומת זאת, לא שואל הרבה שאלות, ברגע שהוא מבין שניתן לרכוש דברים ע"י האשראי, מיד הוא קונה עוד ועוד מצרכים בין שהוא זקוק להם ובין שאינו זקוק להם ומתענג מהנאת הבזבוז. והוא אינו יודע שסופו להתחרט על כל קניה ורכישה - ברגע שיתחיל לקבל צווי עיקול, והריביות על המינוסים יחרגו מעבר לפרופורציות ויהיה עליו להתמודד עם חובות עצומים.

כן הדבר  לגבי הנאות העולם. תכלית בריאתן של הנאות אלו היא כדי שתהיה הרחבת הדעת לבני האדם, "שלושה דברים מרחיבים דעתו של אדם אשה נאה דירה נאה וכלים נאים"[1]. לכן  כאשר החכם מקבל שפע חומרי, יש ביכולתו ללמוד ולעסוק בחכמה בצלילות דעת וללא טרדות, וממילא איכות וטיב הלימוד משתפרים, דבר המאפשר לו להתעלות בלימודיו. אבל הכסיל, ככל שמתרבים תענוגותיו, הוא מתנשא ומתגאה בחשבו שבזכות עצמו הוא הצליח בחייו, וממילא מבעט בטובה שנתן לו בוראו, התנהגות זו היא הפך מטרת התענוגות. לכן אומר לנו שלמה "לא נאווה לכסיל תענוג" כי ע"י ריבוי התענוגות הוא מאבד את עולמו.

גן עדן

כיוצא בזה מצינו אצל האדם הראשון. היה לו זמן פנוי רב מפני שלא הוזקק לעבוד ללחמו והוא קיבל את הכל מוכן. היה עליו לנצל הזדמנות זו, להכיר את בוראו ביתר שאת. בתורה נאמר ''ותרא האשה כי טוב העץ למאכל וכי תאווה הוא לעיניים ונחמד העץ להשכיל"[2].  מה פירוש המילה "להשכיל"? אלא שעל האדם ואשתו הייתה רובצת המשימה של התבוננות בחכמת היצירה שבבריאה ומתוך כך להכיר את בוראם ביתר שאת.  אמנם ברגע שהאדם חטא, הוא הוכיח בזאת שזמן פנוי הופך להיות לו רועץ לרעה, לכן נשללה ממנו האפשרות לזמן חופשי רב, ומעתה יהיה עליו למלא את זמנו בעבודת האדמה על מנת לספק לעצמו מזון וביגוד. כאשר אדם עמל בעבודתו, ממילא כבר אין לו זמן לחטוא.

לא שווה לטרוח בשבילו

כוונה נוספת הטמונה בפסוק 'לא נאווה לכסיל תענוג', אומרת: אל תעשה לכסיל טובות ואל תטרח בשבילו כי הוא לא מעריך זאת.  אחד שרצה לרצות את מעסיקו השקיע שעות עבודה נוספות בהתנדבות כדי לדאוג למוצר מוגמר ועשוי היטב. אותו עובד ציפה בכיליון עיניים לראות את תגובתו המופתעת לטובה של מעסיקו והיה בטוח שיקצור שבחים רבים. למרבה צערו, המעסיק אפילו לא התייחס לעמל הרב שהושקע, וראה את הכל כמובן מאיליו. אף לא מילת שבח אחת נאמרה! ניתן לשער את מידת תסכולו של הפועל ואת הרצון שיהיה  לו מעתה להשקיע בעבודה מעבר למוטל עליו. לעומת זאת מי שהוא מעריך אנשים ומוקיר להם תודה, הרבה יותר נעים לטרוח למענו. מילות עידוד אלו נותנות מוטיבציה לעובדים וכולם יצאו נשכרים מכך.

תודה לאשה

את העיקרון הזה שמלמד אותנו שלמה המלך יש לנצל זאת בחיי היום יום שלנו, הן בין אדם לחבירו והן ובין איש לאשתו. כל אדם זקוק מידי פעם למילות הערכה. גם מילת הערכה קטנה, כוחה גדול לתת דרבון לאדם, עד שמילה זו תספיק לו   להצדיק את כל טרחו. אשה קמה בבוקר. בין הדברים הראשנים שעליהם היא חושבת זה "מה אני אבשל היום לארוחת ערב?". הגבר לא כ"כ מוטרד ממחשבה זו, שהרי תמיד כשהוא חוזר לבית לאחר יום עבודה האוכל כבר מוכן ומזומן. על בעלה לזכור שגם היא חזרה מהעבודה וגם היא עייפה אך למרות זאת על עשיית האוכל לבני ביתה היא אינה מוותרת. היא מצפה למילת הערכה על האוכל, לשמוע שהוא היה טעים ומתובל היטב. זהו המינימום שניתן לעשות למענה ולשמחה. והיה אם בני הבית לא טורחים לומר תודה ולשבח את מאמציה, האשה מרגישה תחושת החמצה, של יגיעה לריק. כדי למנוע זאת ולא להכנס לגדר של "לא נאווה לכסיל תענוג" יש תמיד להודות ולשבח ולא לראות את הדברים כמובנים מאליהם.

משיב רעה תחת טובה

ישנם מקרים שבהם לא רק שהכסיל אינו מוקיר טובה, אלא נהפוך הוא, הכסיל משיב בכפיות טובה. במקרים שכאלו וודאי שלא נאווה לכסיל תענוג, אין כל עניין וטעם לעזור לאחד שכזה.

קבוצה של חברים תכננו לצאת לטיול ביום מסוים. משהגיע היום המיועד הגיעו כולם למקום היציאה. כולם, למעט חבר אחד. משניסו ליצור איתו קשר ולא השיגוהו, אמרו נואש והחליטו לצאת לטיול בלעדיו. חברו הטוב נכח שם והפציר  לשאר החברים להמתין מעט, הוא עכב אותם כמעט בשעתיים, עד שהחליט ללכת לביתו של חבירו. בינתיים בזמן שהלך לחפש את חבירו, הלה כבר הקדימו והגיע לקבוצה. "איפה פלוני" הוא שאל. "הלך לחפש אותך" הם ענו. "טוב לא חשוב" הוא אמר. "אנחנו כבר באיחור, בואו נצא, הוא כבר יסתדר לבד..."

היש כפיות טובה גדולה מזו? אדם שעיכב את כולם רק בשביל לחכות לך, ועכשיו אתה מבעט בטובתו, ומשאירו לבדו! להבא כולם ילמדו שלאיש שכמוך לא משתלם ולא כדאי לעשות טובות.

המינון הנכון

תכליתן של התענוגים שנבראו בעולם, הם לקיום הגוף, חיזוקו ושיפורו. נכון, גם עם לחם בלבד יכול האדם לחיות. אבל עדיין יהיו חסרים לו הרבה מרכיבים תזונתיים וויטמינים המצויים בשאר הפירות והירקות. זו הסיבה למגוון הגדול של סוגי פירות וירקות, כי כל צבע וטעם מעידים על מרכיבים אחרים, שבכל אחד ואחד יש תועלת ייחודית, מה שאין במשנהו. בעבר הלא רחוק היו הרבה מן יורדי הים והספנים חולים בצפדינה, חולי שנגרם ממחסור באוכל טרי וירקות טריים.

בדומה לכך גם הנופים המדהימים שיש בבריאה, נועדו כדי להשרות רוגע ושמחה לאדם הלחוץ הכורע תחת הנטל היומיומי. כן הדבר בנוגע לשאר התענוגות הגופניים והנפשיים הקיימים בעולם.

אכילה הינה הכרחית כדי לקיים את הגוף. על האדם מוטלת החובה לשמור על בריאות הגוף ולאכול כראוי. אבל אם האדם אוכל באופן שאינו נצרך לו ולחייו ומעמיס על בטנו עוד ועוד מכל סוגי המאכלים המעדנים והמגדנות. מלבד מה שמזיק לגופו בזה[3] הוא גם משתמש במאכלים שלא באופן הראוי והיאה כדרכם של הכסילים, וגורם להשחתה מיותרת של מאכלים. לכן 'לא נאווה לכסיל תענוג' כי התענוגות גורמות לו להזיק לעצמו ולסובביםאותו. ואם בדברים הללו כך אזי כל שכן שהדברים חמורים יותר אם הכסיל הזה מקבל לידו את שרביט השלטון שזהו הגדול שבתענוגות. והוא אינו יודע להשתמש בכתר זה כראוי ובעקבות השליטה רבת העוצמה שיש בידו על גורלם של המונים, העולם נמצא בסכנה מתמדת, לכן לא נאווה 'אף כי לעבד משול בשרים'.

הנמשל

כאשר האדם מקבל טובה מחברו, הוא מודה לו ומעריכו על כך. קל וחומר כאשר אדם מקבל טובה מבוראו, עליו להודות לו עליה ולנצל זאת לטובה כדי לעובדו ביתר שאת ולקיים את מצוותיו. ברם אם למרות כל הטוב והשפע שאדם מקבל מבוראו לא רק שאינו משתמש בו לעבודתו אלא נהפוך הוא, הוא מורד בה'. אם כן לשם מה ירצו להשפיע כל טוב משמים? אותו אחד נכנס לגדר של 'לא נאווה לכסיל תענוג', וכל הטובות והתענוגות האופפים אותו עלולים להיות נחלת העבר.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן