"יסר בנך כי יש תקוה ואל המיתו אל תשא נפשך"

יסרבנך גם אם כבר יצא לתרבות רעה כי יש תקווה שע"י הייסורים יחזור למוטב ואל תתייחס לזה שהוא הומה ובוכה ובגלל זה להפסיק את ייסוריו.

למרות שאדם המגדל את ילדיו ודואג להם, זכותו היא עצומה שהרי הוא עושה חסד עם ילדיו שגם הם כדלים, כי לולא ההורים אין להם כלום. עם כל זה אין הדבר פוטר את האדם מהחיוב של חינוכם של הילדים עם כל הקושי שיש בדבר, ולמרות שמלאכת החינוך אינה מלאכה פשוטה כלל. בין היתר צריך לטרוח ולייסרם כדי להכניע את יצרם שהוא רע מנעוריו. ובל יאמר; די לי לטרוח כדי לזונם, אני עובד מאד קשה לפרנסת הבית ואיני יכול לטרוח גם במוסרם ובחינוכם. יש לדעת שמלאכת החינוך היא חשובה יותר מאשר הדאגה לפרנסת הבית, שכן חינוך טוב ויאה יעניק לילדים כלים שבעזרתם יוכלו להתמודד עם הקשיים המתעוררים במשך החיים ולעבור את המשוכות והקשיים, יהיו אשר יהיו.

כבר ניסנו הכל!

פעמים וההורים מתייאשים מהילד שלהם. מה הם לא ניסו כדי שהבן ילך בדרך המוטב? הם כבר קנו לו כל מה שביקש כשהבטיח להתנהג טוב, נתנו לו הכל, ולקחו אותו להיכן שרצה. ועדין לא ניכרים שום שינויים בדפוסי התנהגותו - הוא נשאר אותו דבר. בא שלמה ומגלה לנו, אל ייאוש! כמעט תמיד יש סיכוי ע"י טקטיקה טובה לגרום לו לשפר את מעשיו, דרך זו נקראת - ייסורים[1]. ייתכן שזה נשמע מפחיד, אבל לא כן. נפש האדם במהותה משתוקקת ללכת ולצעוד בעקבות דמות סמכותית וחזקה, בכך הוא מרגיש בטחון. ואחד מהדרכים להעניק סמכות לילד זה ע"י שמייסרים אותו, שהרי מי הוא זה שמייסר אותו אם לא אחד שדואג לו?.

כמובן, ייתכן שהילד יבכה, יהמה, וירים את קולו. אבל אומר שלמה "ואל המיתו אל תשא נפשך" כדוגמת הרופא שאינו מקשיב לקול בכיו של החולה ובגין כך מפסיק את הטיפול. אדרבה אם יקשיב הרופא לזעקות החולה ויפסיק לטפל בו, כתוצאה מכך עלול הרופא לגרום לחולה נזק בלתי הפיך. כמו כן לגבי הילד, אם ימשיך בדרכו הרעה ולא יקבל חינוך תקין, הוא עלול לעשות מעשים ולהיגרר לדפוסי התנהגות במשך הזמן שיקפחו את חייו, נמצא שהאב כאילו ממיתו בידיו.

על ההורים לדעת, בתוך תוכו הילד רוצה זאת, הוא חפץ באבא שיודע ללמד לקח ומשדר עוצמה. אבא סמכותי שיודע גם להעניש משדר לילד ביטחון, כתוצאה מכך הילד יודע שיש לו אב חזק שתמיד יוכל להשען עליו בעת צרה או משבר. לכן גם אם הילד באופן טבעי מנסה לחמוק מענישה או שהוא מדבר נגד ההורים, יש לזכור זאת ולא להתרגש מדבריו 'ואל המיתו את תשא נפשך'.

עבותות האהבה

ייסורים, מלשון מוסרות, כלומר חבלים[2]. ריבוי הייסורים והתוכחה שמקבל הילד גורמים להורים לבסוף למשוך אותו למטרה שהציבו לעצמם. הצלחה במשימה זו נעשית ע"י ההתמדה שבדבר, הוי למוד לדעת שייסורים חד פעמים לא יועילו דבר, אך ההתמדה לבסוף תתן את תוצאותיה.

לילדים קשה מאד לפעול על פי שיקול דעת של ראיית העתיד, הם חיים את ההווה. כדוגמת ילד הסובל רבות מכאבי שיניים והוריו מוליכים אותו הישר לרופא. לאחר שהרופא סיים את טיפולו בילד הקט אמר לו הרופא שהוא צריך לשמור על היגיינת הפה, ולא, הם יאלצו להיפגש שוב! הילד שמע והפנים שהרי הוא חש על בשרו את הזנחתו והתרשלותו בשמירת היגיינת הפה. אבל כמה זמן תחזיק ידיעה זו? כמה זמן היא תכנן בתוכו? לא הרבה כי הוא יתעייף מלחשוב על ידיעה זו לאורך זמן ולשמר הרגשה זו בתוכו. ובפרט שאינו חש מידית את השלכות חוסר צחצוח השיניים, 'בינתיים הכל בסדר' הוא חושב לעצמו, ומשלה את עצמו במחשבה שהמצב יישאר כך גם לעתיד.

באופן זהה עובדת התוכחה אצל הילד, אמנם הוא שמע גערות וקיבל עונשים על מעשה לא הגון שעשה, ממש חש על בשרו את ההשלכות של מעשיו. אבל בפעם הבאה שיבוא לידי ניסיון, הוא עלול לשכוח את כל מה שחווה. היצר מכונן בו להגיב מידית ודוחק את הכרתו להיות מודע  להשלכות של מעשיו, כדי שהוא יוכל לפרוק את זעמו.

עתה נשאלת שאלה; אם כן מה טיבה של תוכחה זו? והתשובה היא שהתועלת תבוא מן ההתמדה בחינוך, בתוכחה, ובמוסר. כאשר יבוא היום והוא יהיה בשל מספיק, אזי למפרע כל מה ששמע מהוריו במשך חייו יפרוץ החוצה מקרבו, והוא יחיה ע"פ תפיסת החיים ודפוסי ההתנהגות שקיבל בביתו.

הדבר דומה, לאחד שמניח מתנה לחבירו בפתח דלת ביתו. למחרת מביא עוד מתנה, אך רואה שהמתנה של אמש עדיין שם, בכל זאת הוא מניח גם את מתנתו החדשה, כך במשך שבוע שלם. לאחר שבוע כאשר החבר יפתח את הדלת, מיד יראה את כל המתנות יחד. כך עם הילד בבוא היום הוא יאמץ לתוכו את כל אשר חונך, או לכל הפחות תהיה לו האפשרות לבחור בדרך זו.

ייסורים

ייסורים לאו דווקא כרוכים בהפעלת כח פיזי,  אלא כל ילד וילד לפי מה שהוא. "תחת גערה במבין מהכות כסיל מאה"[3]. גערה אחת לאדם שמבין עניין יכולה להועיל יותר ממאה מכות לאחד שלא מבין עניין. ישנם כאלו שבהערה קטנה כבר יחדלו ממעשיהם, יש כאלו שצריכים לשמוע גערה ויש כאלו שצריכים צעקה או ענישה, ויש כאלו שזקוקים להמחשה פיזית. "חנוך לנער על פי דרכו", על ההורים להכיר מהי הדרך הטובה ביותר מבחינתו של הילד, שבעזרתה ניתן לדבר אליו ותגרום להפנמת המסרים.

בוקר לחוץ

"אמא אני לא מוצא את הנעליים שלי" אומר הילד, בדיוק בדקה שצריכים לצאת לכיוון בית הספר. "אמרתי לך לא לפזר את הנעלים, עכשיו בגללך נאחר לביה"ס" משיבה האם בחמה מגולה. כעת היא מתחילה להלחץ וכל בני הבית ושאר האחים נרתמים לחפש אחר הנעל האבודה. מילא אם מצב זה היה קורה לעיתים רחוקות ניחא. הבעיה היא, שכמעט כל יום יש עיכוב אחר; פעם זה הנעל ופעם זה החולצה ופעם זה המערכת.

על האמא לדעת שבדרך זו שהיא עוזרת לו לחפש את חפציו האבודים, אולי זה פתרון זמני וקל אך מבחינת הילד וחינוכו אין זה יעיל כלל כי הילד ימשיך להיות מפוזר. אם כן מה הפתרון? על זה אמר שלמה, "ייסר בנך", אל תעזרי לו למצוא את הנעלים, שיחפש אותם לבד. תאמרי לו, "אני יוצאת עם האחים שלך, כאשר תמצא את הנעל תלך לבד לביה"ס (במידה והדבר מתאפשר), ואם תאחר זו בעיה שלך". ייתכן והילד יבכה ויתחנן על נפשו, הוא מבקש את עזרת אמו, הוא לא רוצה לאחר ללימודים כי הוא יענש על זה בבית הספר. אבל אם היא חפצה בטובת בנה, אסור לאמא להכנע. אם הוא ייאלץ להתמודד עם השלכות מעשיו בעצמו סביר להניח, שלא יחזור על טעיות אלו שוב. וגם אם יחזור, זה כבר לא יהיה באותו תדירות כבעבר.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן