"טמן עצל ידו בצלחת גם אל פיהו לא ישיבנה"

העצלן מושיט את ידו אל הצלחת, אך מרוב עצלנותו הרבה הוא משאיר את ידו שם ולא מביא את האוכל לפיו.

העצלן מרגיש שגופו כבד עליו עד למאד, אפילו להתנועע קשה לו. גם לאכול הוא מתעצל למרות שצלחת האוכל נמצאת לידו. לבסוף כאשר הרעב גובר עליו, הוא מוכן בטובו הגדול לעשות פעולה כל שהיא להקל על סבלו וסוף סוף הוא מושיט את ידו אל הצלחת. אך אז העצלות שוב מתגברת עליו; להרים את היד עם האוכל מהצלחת לפה זו משימה מאד קשה ומפרכת, כך הוא חושב. לכן הוא משאיר את ידו בתוך הצלחת וממשיך להישאר רעב.

בפסוק זה למעשה של דבר שלמה מתאר אמנם בצורה צינית את מחשבותיו והלך רוחו של העצלן עד שאפילו פעולה כל כך פשוטה חיונית והכרחית כאכילה הופכת בעיניו למשימה קשה ומפרכת.

נמשך אחר הבטלה

הסיבה לעצלות זו היא כי טבעו של האדם כבד מאד, החומריות שולטת בו. ומכיוון שהוא מורכב מבשר ודם ומשאר דברים גשמיים וחומריים אשר יסודם מן החומר הוא לא יחפץ לעשות דברים הדורשים טורח ומלאכה אלא יעדיף את חיי הבטלה והנוחות. יתרה מכך מידת העצלות משתלטת עליו  עד כדי כך שגם אם ידע שכתוצאה מעצלנותו הוא יינזק ויהא חסר אמצעים בסיסיים ולא יוכל לתפקד ובנוסף בני האדם יתרחקו ממנו, בכל זאת העצלות תתגבר עליו. מטלה כל כך קלה כמו להכניס את ידו לפיו ובכך להשביע את רעבונו, תקשה בעיניו ותדמה בעיניו כטרחה מרובה ולבסוף ימנע מזאת. לכן שלמה מזהיר את האדם מהעצלות ואומר לו שמכיוון שהנטייה הטבעית של האדם היא לתור אחר מנוחה, אם לא יהיה זריז במעשיו ויעשה פעולות כדי להכניס לעצמו את מידת הזריזות, סופו לשקוע ולהתנוון במידת העצלות, והצלחת תמיד תשאר ריקה..

זהירות - עצלות

אבותינו השכילו לדעת זאת והם עשו את כל המאמצים להשריש מדה זו מקרבם, זו אחת מן הסיבות מדוע הם זכו לגדלות כה נשגבה ולקרבה כה גדולה אל הבורא; אף אחד לא שש לצאת למלחמה, במיוחד כאשר הוא יודע שהיא טומנת בחיקה סיכון רב. אך ברגע שאברהם שומע על דבר לקיחתו של לוט בשבי הוא נוקט בפעולה כדי להצילו, ומצליח כנגד כל הסיכויים[1]. בהיותו חולה ופצוע לאחר מצוות המילה שעשה, הוא מבחין באורחים. כל אדם אחר קרוב לוודאי היה מעדיף לנוח ולדאוג לבריאות גופו מאשר לטפל באנשים שאינו מכיר. אך לא כן אברהם, למרות זקנתו ומכאוביו הקשים מנשוא[2] הוא לא נתן למידת העצלות לאחוז בו אלא הוא רץ לקראתם, ונוקט בזריזות ראויה לשמה בכל הקשור להכנסת האורחים "וימהר אברהם האהלה.. ואל הבקר רץ אברהם... וימהר לעשות אותו"[3].

אפילו הצעירה שבבית האבות, רבקה, גילתה זריזות יוצאת דופן, ולמרות היותה צעירה לימים, כאשר ביקש ממנה הלך זר להשקות אותו ואת גמליו, היא עשתה זאת מבלי להתמהמה. אצל כל אחת אחרת, עצם המחשבה על השקיית כמות כה גדולה של מים לגמלים הייתה גורמת לרפיון מה במלאכה. אך לא כן רבקה בעלת החסד "ותאמר שתה אדוני ותמהר ותורד כדה על ידה ותשקהו. ותכל להשקותו ותאמר גם לגמליך אשאב עד אם כילו לשתות. ותמהר ותער כדה אל השוקת ותרוץ עוד את הבאר לשאוב ותשאב לכל גמליו"[4]. הם עשו את כל הנדרש על מנת שמידת העצלות לא תכונן בקרבם.

אחד מחכמי ישראל, בהיותו כבר בערוב ימיו סבל מבעיות בלב. החולי היה כל כך חמור עד שכל פעולה הדורשת מאמץ מסוים ולו גם הזעיר ביותר, גרמה לו לכאבים נוראים. באחד מן הימים כאשר קם ממטתו, הבחין אחד מן התלמידים, שהרב התכופף כדי לשרוך את נעליו וניכר היה שיש לרב קושי גדול בדבר. אותו תלמיד ניגש לרב במהירות וביקש לעזור לרב בשריכת הנעל. הרב מיאן לזאת, הוא הבהיר באופן תקיף שלא משתמע לשני צדדים שאין הוא חפץ בעזרה כלשהי. מששאלו את הרב לפשר הדבר, מדוע סירב לקבל עזרה מתלמידו שרצה לעשות זאת בשמחה ובחפץ לב? ענה הרב שהוא חשש שמא הסיבה האמיתית לקושי הנעוץ בשריכת הנעל טמונה במידת העצלות ולא בחולי, לכן הוא ביקש להתגבר על מידה זו והעדיף לעשות זאת בעצמו.

כששמע את המקרה הזה חכם אחר, נענה ואמר; אותו הרב היה כמעט גוסס ובכל זאת חשש ממידת העצלות. ואילו אנחנו בריאים וחזקים אך בגלל מידת העצלות שבקרבנו, מרגישים כאילו אנחנו גוססים...

מזכיר הדבר את אותם שני עצלנים שחיכו בכביש הראשי לטרמפ. לאחר המתנה ממושכת אדם בעל חסד ראה אותם והחליט לעלות אותם לרכבו. הוא עצר בערך במרחק של חמישים מטר סמוך להם וסימן להם לבוא. אמר העצלן הראשון לשני, תראה איזה איש אכזר הוא, עצר לנו בדיוק היכן שרצינו לרדת...!

משימה בלתי אפשרית

הסבר נוסף לפסוק 'טמן עצל ידו בצלחת' הוא ש'צלחת' נגזרת מהמילה הצלחה,  כגון 'צלחה דרכו', שפירושה הצליחה דרכו. העצל טומן ידו בצלחת כלומר הוא רוצה להצליח בחייו, להתפרנס בכבוד ולהיות בעל בעמיו ובלבד שההצלחה תהיה בלי עמל וטורח. הוא חפץ להרוויח את האפשרות לנוח - ע"י מנוחה, כלומר לקבל את המנוחה מבלי לעשות דבר. אבל יש בעיה מפני שדבר זה אינו אפשרי ואינו מציאותי, כי אי אפשר לקבל את המנוחה אם לא שקדמה לה טרחה קודם לכן, כשם שהנאה אמתית מהאוכל יש רק למי שהוא רעב. אדם ששבע אינו נהנה מן האוכל. כך גם לגבי המנוחה, אין אפשרות ליהנות ממנוחה אלא למי שהוא עמל ויגע. אחד כזה נהנה מן המנוחה וכמו שאמר שלמה במקום אחר "מתוקה שנת העובד"[5], אדם שעובד קשה ומתאמץ, נרדם בקלות. שום דבר לא מפריע לו בשנתו גם לא רעש חיצוני ואפילו לא צפירות של מכוניות. הגוף מנצל את מירב התועלת מן השינה, הוא מתעורר רענן עם כוחות חדשים. אך אדם שלא עמל קשה, שנתו אינה שינה, מחשבות טורדות אותו וכל דבר קוטע אצלו את רצף השינה עד שלבסוף הוא קם עייף.

מי שטרח בערב שבת יאכל בשבת[6]

פן נוסף הטמון בפסוק זה אומר שכאן מדובר בהשלכות הנובעות כתוצאה מהעצלות; כדי ליהנות מן האוכל, ראשית יש להכינו ע"י קניית מצרכים ובישולם. אך העצלן עצל מכדי לעשות זאת, הוא לא קונה כלום ולא טורח לבשל. לכן בבוא השעה שבה הוא רוצה לאכול, הוא מושיט את יד אל עבר הצלחת ומשרואה שהינה ריקה 'גם אל פיהו לא ישיבנה' אין שם מה להכניס לפה כדי להשביע את רעבונו. על העצלן ללמוד שבעולם הזה לא ניתן להשיג דברים בקלות, על כל דבר ולו הקטן ביותר יש לעמול. ולא, הוא ירגיש זאת על בשרו ויישאר חסר כל.

הנמשל

ואם בעמלו הפיסי של האדם דברים אמורים, קל וחומר לגבי עולמו הרוחני של האדם. לאדם יש תפקיד בעולם זה; עליו להתכונן לעולם הבא, העולם הרוחני והנצחי "העולם הזה דומה לפרוזדור בפני העולם הבא התקן עצמך בפרוזדור כדי שתכנס לטרקלין"[7]. לשם כך עליו לשמור את חוקיו של הבורא וללמוד את תורתו. והיה אם יתעצל בשמירת וקיום המצוות, אזי לעתיד לבוא כאשר ירצה ליהנות מיגיע כפיו ומעמלו הרוחני, יתברר לו שהצלחת ריקה, כלומר שלא טרח לאסוף מצוות. 

"כי ניחא נפשיה אמר איתו לי חושבנאי דצדקה. אשכח דהווה כתיב ביה שבעת אלפי דינר סיאנקי אמר זוודאי קלילי ואורחא רחיקא. קם בזבזיה לפלגא ממוניה"[8] [לפני פטירתו של מר עוקבא אמר תנו לי את פנקסי חשבונות הצדקה שעשיתי בחיי. בדק ומצא שתרם במשך חייו שבעת אלפים דינרים. אמר צידה קלה הכנתי לי לדרך רחוקה שאני יוצא לה. מיד תרם עוד חצי מרכושו לצדקה].

מר עוקבא לא היה אדם פשוט הוא היה מנהיג היהודים בבבל[9] עשיר וחכם גדול. הוא תרם במשך חייו סכום עצום לצדקה, ובכל זאת הוא לא הסתפק בכך. כאשר אדם יוצא למסע בן כמה ימים הוא מצטייד בהתאם אך כאשר הוא יוצא למסע של כמה שנים עליו להצטייד ביתר שאת, צידה מועטת לא תספיק אחרת הוא עלול למצוא את עצמו חסר כל. זהו למעשה היה חששו של אותו חכם טרם הגיעו לעולם הנצח, הוא הבין שכל הזכויות שצבר בצדקה במשך חייו עלולים שלא להספיק לו בעולם שכולו נצחי. הוא לא רוצה שהצלחת תשאר ריקנית..

 ק"ו בלימוד חכמת התורה, שכדי לדעתה ולהבינה יש לעמול הרבה ולהתאמץ. העצל אומר למה לי לטרוח, כל מה שלא אדע אשאל אחרים הבקיאים יותר ממני. ובתירוץ קלוש זה הוא פוטר את עצמו מלימוד התורה וידיעת הלכותיה. ונמצא שלעתיד לבוא  הוא יהיה חסר הרבה בקניינים האמתיים של רכישת ידיעת התורה.

המתחיל במצווה אומרים לו גמור[10]

על האדם לדאוג לא רק מאי קיום המצוות אלא גם כאשר הוא מקיים מצווה עליו לוודא שהיא תהיה בשלמותה ולסיימה עד גומרה. "אמר רבי חמא בר חנינא כל העושה דבר ולא גמרו ובא אחר וגמרו מעלה עליו הכתוב על שגמרו כאילו עשהו"[11]. אפילו משה רבינו שעסק כל חייו ברדיפה אחר השלמות ובה בעת שכל ישראל עסקו בחיזור אחר כסף וזהב בצאתם ממצרים, משה עסק במצווה של לקיחת ארונו של יוסף "ויקח משה את עצמות יוסף עמו"[12]. ובכל זאת כיוון שלא זכה לסיים מצווה זו ולקברו בארץ ישראל, אע"פ שהיה אנוס, מצווה זו נקראת על שם בני ישראל "ואת עצמות יוסף אשר העלו בני ישראל ממצרים קברו בשכם"[13]. למרות שבפועל לא בני ישראל הם שהעלו את עצמות יוסף ממצרים, אך מכיוון שהם סיימו מצווה זו וקברו את יוסף בארץ ישראל נקראת המצווה על שמם. על אחת כמה וכמה באחד שאינו אנוס אלא בגלל עצלותו אינו מסיים את המצוות שבהם התחיל ובשביל דבר מועט שנשאר בה שלא גמרו לא תקרא על שמו. האם לא חבל?

של מי המזוודות?

אדם ירד בתחנת אוטובוס יחד עם נוסעים אחרים והנה הוא מבחין שלאחר שהאנשים לקחו את תיקיהם מתא המטען, ניצב לו שם על המדרכה עוד תיק גדול ללא בעלים. משהו מהנוסעים הוריד תיק זה כדי להגיע לתיק שלו אך שכח להחזירו שוב לתא המטען. האוטובוס כבר המשיך בדרכו. מיודענו איש הגון, הוא יודע שהבעלים יצטערו מאד להיווכח שהתיק איננו במקומו ועוגמת נפש גדולה תהיה לו מזה ומחליט לקיים מצוות השבת אבידה. הוא מצלצל למספר הטלפון שמופיע על המזוודה ומיידע את הבעלים שהתיק נמצא בתחנה ושיבא לאסוף אותה. לאחר שהודיע על האבידה עלה על הרכב שבא לאסוף אותו לביתו. כמסיח לפי תומו סיפר זאת לחבירו הנהג. והלה אמר שחבל להשאיר תיק זה שם, ייתכן שעד שהבעלים יגיעו הוא ייגנב או יטופל ע"י חבלני המשטרה כחשד לחפץ חשוד. מיד שב על עקבותיו לתחנה, העמיס את הציק על רכבו והשיבו לבעליו.

הראשון אמנם החל במצווה, הוא צלצל ליידע את הבעלים, אך השני הוא זה שסיים את המצווה והמצווה תקרא על שמו לנצח. וגם כעת, את התהילה והתודות הוא זה שיקבל מהבעלים.

סלון חדש

אדם חידש את הסלון שבביתו ומכיוון שהסלון הקודם היה במצב טוב מאד, ממש כחדש, החליט לקיים מצווה ולהעביר את הסלון לאנשים מעוטי יכולת. הוא ברר ושאל עד שמצא זוג צעיר שזה עתה נישאו והם זקוקים לו. איש קשר דיבר איתם והודיע להם שהם יכולים לקחת את הסלון. אמנם גם משימה זו לא הייתה קלה לבני הזוג, כדי להביא את הסלון הם זקוקים לשירותי הובלה ולמנוף, דבר שלעצמו יקר מבחינתם. מכר שלהם ריחם עליהם והחליט לדאוג להובלה על חשבנו. אי אפשר לתאר את שמחתם של בני הזוג כאשר הגיע לביתם הסלון המפואר. אין ספק שלתורם יש מצווה גדולה וחשובה, אך עיקר המצווה נקראת על שמו של מי שדאג להובלה.

כלל העולה מן  האמור לעיל, אם התחלת במצווה, סיים אותה עד תומה. אל תתעצל ובכך כל מעשיך יהיו שלמים ללא דופי ופגם וזכותך תהיה גדולה לאין ערוך.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן