"מכסה פשעיו לא יצליח ומודה ועזב ירחם"

אדם שמנסה להסתיר את מעשיו הרעים ומכחיש אותם סופו שהוא יתפס בשקרו. אבל אם הוא מודה שלא נהג כראוי ומתחרט על כך, ירחמו עליו ויקלו מעליו את חומרת מעשהו.

חטאתי עוויתי פשעתי

לא פעם קורה ואדם לא נוהג כראוי, ייתכן שעשה בעיה מוסרית או שנהג באופן לא הכי ראוי, ייתכן ואפילו פשע ממש. כאשר הוא רואה שמחפשים ומבררים את האשם בדבר, ניצבת בפניו דילמה, האם להודות באשמה ואז לספוג בזיונות וייתכן שאף יענש על כך, או להכחיש כל קשר למעשה ובכך להתחמק מאחריות ומכל המשתמע מכך.

כתשובה לדילמה זו בא שלמה ואומר, דע לך, לא כדאי להתכחש למעשיך כי לבסוף יעלו עליך ואז הבושה תהיה גדולה הרבה יותר וגם חומרת העונש. אלא עדיף להודות באשמה למרות הבושה שיש בדבר, כי אדם שמודה באשמה נתפס בעיני הציבור כמעשה של גבורה, כאחד שמוכן להתמודד עם הטעיות שלו ולקחת עליהם אחריות. ואם בנוסף הוא יצטער על מעשיו קרוב לוודאי שגם יופחת לו עונשו.

גם אצל הורים וילדים מצוי עיקרון זה. כאשר הילד עשה מעשה לא ראוי, אם יבוא ויתוודה בפני ההורים בבכי ובתחנונים וברגשי אשמה מיד יהיו נכמרים רחמי ההורים על הילד - עצם הצער שיש לו ממעשהו, מהווה כבר עונש בפני עצמו, כך הם אומרים לעצמם. אבל אם הוא ינסה להסתיר את מעשיו, וגם לאחר שיעלו עליו שהוא זה שאשם, אם הוא  ינסה להפחית מחומרת מעשיו באמרו "מה כבר עשיתי?" הוא רק יעלה את חמתם, ועושנו יהיה חמור יותר.

אך חמור מכך, במידה והאדם לא רק שמכחיש אלא אפילו מנסה לכסות את מעשיו ע"י שקרים ומניפולציות מילוליות כגון "לא הבנתם אותי" "לא לזה התכוונתי" וכיוצ"ב, עונשו והבושה שתהיה לו מכך רק ילכו ויגדלו. ניתן לראות זאת אצל פוליטיקאים או אלו שעומדים בראש גופים ציבוריים גדולים, כאשר מתעוררת כנגדם האשמות או חשדות על מעשים שלא הולמים את מעמדם והם מכחישים כל קשר לאשמה בעוד שלאמיתו של דבר הם מודעים למחדלים שלהם. ובכל זאת הם מנסים להעלים ראיות, לשבש מהלכי חקירה ולשחד את הגורמים הרלוונטיים. למעשה של דבר מעשים מעין אלו רק מעלים את חמתם של רשויות החוק והציבור ואשמתו גדלה כפליים.

פרשת ווטרגייט

בשנת 1972 נתפסו מספר אנשים שפרצו למטה המפלגה הדמוקרטית בארצות הברית במלון 'ווטרגייט' בוושינגטון בניסיון להשתיל מכשירי ציטוט. החשדות בדבר הופנו כלפי הנשיא דאז ריצ'רד ניקסון. ניקסון ומקורביו החלו בפעולות שנועדו לטשטש את הראיות ולמסור עדויות שקר. כאשר החגורה סביבו החלה להתהדק הוא החל לפטר אנשים שהתנגדו לצעדיו.

"הציבור חייב לדעת אם הנשיא שלו נוכל. ובכן אינני נוכל. הרווחתי את כל מה שיש לי ביושר" כך הוא הכריז בנאום טלוויזיה לציבור האמריקני כולו.

אבל 'מכסה פשעיו לא יצליח', לבסוף כל צעדיו כשלו, הקלטות מהבית הלבן הגיעו לידיהם של החוקרים והפכו לראיות חותכות נגד הנשיא. מובן מאליו שכל הכרזותיו בעבר בעד חפותו לא הוסיפו תהילה לתדמיתו. לבסוף הוא התפטר, והיווה תקדים לנשיא הראשון של ארה"ב שהתפטר.

תופעה קדומה

הנטייה להיות צודקים תמיד ולהאשים אחרים בכישלונותינו, היא לא תופעה חדשה, כבר משחר ההיסטוריה הייתה מציאות זו קיימת. האדם הראשון נצטווה ע"י הבורא שלא לאכול מפרי עץ הדעת: "ומעץ הדעת טוב ורע לא תאכל ממנו"[1]. בעקבות סיטואציות מסוימות הוא לא קיים ציווי זה ואכל מעץ הדעת. לשאלת הבורא "מה זאת עשית המן העץ אשר צוותיך לבלתי אכול ממנו אכלת?" השיב האדם "האשה אשר נתת עמדי היא נתנה לי מן העץ ואוכל"[2] באופן מידי ניסה האדם להסיר את האחריות מעצמו ולהשליך אותה על אחרים - על אשתו.

תשובה מתחמקת זו לא מצאה חן בעיני ה'. בעקבות תשובה זו והטלת האשמה על מישהו אחר הוא נענש, ובעקבותיו כל המין האנושי אחריו. אל לו לאדם להאשים אחרים בחטאו, האדם אחראי על מעשיו והוא ניחן בכל הכלים הדרושים לעמידה בנסיונות וללכת בעקבות עקרונותיו ומצפונו ולא להכנע לדרישות של אחרים המבקשים מהאדם לחטוא.

המצפון

מחוקי הטבע האנושי הוא שכאשר אדם פועל פעולה כלשהי הנוגדת את מצפונו ואת העקרונות עליהם הוא גודל וחונך, הוא מיד חש שרגשי אשם מכסים את כל גופו. אם אדם ינסה להמשיך להסתיר את פשעיו, בא שלמה ואומר שהוא לא יצליח בזאת, מצפונו לא יניח לא לשקוט, הוא יאכל מבפנים ע"י רגשות אשם. אם כן מה יעשה אדם שנהג שלא כשורה, כדי שרגשות מצפון אלו יסורו ממנו? התשובה היא, 'ומודה ועוזב ירוחם'. כאשר האדם מודה ומספר לאחרים על מעשהו הלא מוסרי, מיד הוא מתחיל להרגיש הקלה בנפשו, מצפונו ורגשות האשם מתחילים להיות נמוגים אט אט, ובמקרים מסוימים כאשר הללו מלווים בריצוי עונש, או אז הוא מרגיש נקי בלבו.

מהסיבה הזו ישנה תופעה די מוזרה; אנשים שגרמו לאחרים נזק גופני גדול כגון בתאונת דרכים או שחלילה אף נטלו את חייהם של אחרים מתוך התפרצות זעם וכעס רגעי וחמקו ממקום האירוע, ולאחר זמן הם הסגירו את עצמם לרשויות החוק. מצפונם לא נתן להם מנוח, רגשות האשם הכניעו אותם ולכן הם הסגירו את עצמם מבלי הכרח כלשהו. (אמנם יש לדעת, שגם את המצפון האנושי ניתן לנוון באמצעות חזרה על מעשים נפשעים שוב ושוב. "כיוון שעבר אדם עבירה ושנה בה נעשית לו כהיתר"[3] התמדה במעשה מסוים גורמת להקהות את חושיו של האדם עד שבסופו של דבר הוא לא מרגיש שום נקיפות מצפון במעשיו גם אם הם בלתי אנושיים לחלוטין).

המשפט השמימי

בימי קדם ובמקומות מסוימים בעולם גם היום, כאשר יש אדם החשוד בפשע חמור והוא אינו מודה, הוא עובר מסכת ייסורים, וכאשר הוא כורע תחת עול הייסורים ומודה באשמה-הוא מוצא להורג. אבל אצל הבורא אין זו הדרך, אלא כל עוד והאדם חוטא ואינו מתוודה הוא מתחייב מיתה (במקרים מסוימים) כלפי שמים. אך כאשר הוא מודה ומתחרט הוא מקבל חנינה.

נע ונד

דוגמא לכך מצינו אצל קין. לאחר שקין הרג את הבל אחיו, קין ניסה להתחמק מאחריות. לשאלת הבורא "אי הבל אחיך?" השיב "לא ידעתי, השומר אחי אנכי?" ומיד הוא נענש "וְעַתָּה אָרוּר אָתָּה מִן הָֽאֲדָמָה אֲשֶׁר פָּצְתָה אֶת פִּיהָ לָקַחַת אֶת דְּמֵי אָחִיךָ מִיָּדֶֽךָ: כִּי תַֽעֲבֹד אֶת הָאֲדָמָה לֹֽא תֹסֵף תֵּת כֹּחָהּ לָךְ נָע וָנָד תִּֽהְיֶה בָאָֽרֶץ"[4]. העונש הכבד ביותר שקיבל הוא להיות נע ונד בארץ, לא להיות במקום קבע. עונש זה קשה מנשוא מפני שאין אדם מוצא קורת רוח פנימית אלא כאשר הוא מתבסס ונמצא במקום קבע, אך אם אין באפשרותו לעשות כן הוא הולך ממקום למקום, עונש זה קשה עד למאוד לנפש אדם. מששמע קין את גזר דין זה הוא הבין את חומרת מעשיו ואת אשמתו והוא התחרט. הבורא קיבל את תשובתו וחרטתו. חומרת העונש הופחתה הוא קיבל אישור שלא להיות גולה באופן קבוע, אלא רשאי הוא להתיישב במקום אחד כדרכם של בני האדם "וישב (קין) בארץ נוד קדמת עדן"[5]

גבורתו של דוד

לאחר שדוד המלך לקח את בת שבע לאשה, בא אליו נתן הנביא ובשרו נבואה שבן מוות הוא. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד...כֹּה אָמַר ה' אֱלֹהֵי יִשְׂרָאֵל אָנֹכִי מְשַׁחְתִּיךָֽ לְמֶלֶךְ עַל יִשְׂרָאֵל וְאָנֹכִי הִצַּלְתִּיךָ מִיַּד שָׁאֽוּל: מַדּוּעַ בָּזִיתָ אֶת דְּבַר ה' לַעֲשׂוֹת הָרַע בְּעֵינַי אֵת אוּרִיָּה הַֽחִתִּי הִכִּיתָ בַחֶרֶב וְאֶת אִשְׁתּוֹ לָקַחְתָּ לְּךָ לְאִשָּׁה וְאֹתוֹ הָרַגְתָּ בְּחֶרֶב בְּנֵי עַמּֽוֹן: וְעַתָּה לֹא תָסוּר חֶרֶב מִבֵּיתְךָ עַד עוֹלָם עֵקֶב כִּי בְזִתָנִי וַתִּקַּח אֶת אֵשֶׁת אוּרִיָּה הַחִתִּי לִהְיוֹת לְךָ לְאִשָּֽׁה [6]

כשמוע דוד את דברי הנבואה הקשים הללו הבין את מעשיו ומיד התחרט. התוצאה לא איחרה לבוא "וַיֹּאמֶר דָּוִד אֶל נָתָן חָטָאתִי לה'. וַיֹּאמֶר נָתָן אֶל דָּוִד, ה' הֶעֱבִיר חַטָּאתְךָ לֹא תָמֽוּת" הוא לא התכחש לחטאו, הוא לא ניסה להצדיק את עצמו למרות שהיו לו טיעונים למכביר[7]. תשובתו והכרת חטאו מיד נתקבלה בשמים והנביא בשרו על אתר שהגזירה התבטלה. 'ומודה ועוזב ירוחם'.

רחמנות שלא במקומה

לעומת דוד, כאשר שאול התבקש ע"י שמואל ע"פ נבואת ה' להכות את עמלק, האויב הקדמוני והנתעב עד לבלתי השאיר לו שריד ולא לרכושו. שאול לא עשה את אשר נתבקש, הוא חמל על הצאן, לבו הרחום מיאן להשחית את הצאן החף מפשע והעדיף להעלותם עולה לה'. כאשר הגיע שמואל הוא הוכיח אותו "וְלָמָּה לֹא שָׁמַעְתָּ בְּקוֹל ה' וַתַּעַט אֶל הַשָּׁלָל וַתַּעַשׂ הָרַע בְּעֵינֵי ה'"[8]. בתגובה שאול השיב "אֲשֶׁר שָׁמַעְתִּי בְּקוֹל ה'" הוא הכחיש את חטאו, וניסה לכסות את פשעיו, אך סופו היה 'לא יצליח'. לבסוף כאשר הכיר בחטאו ובמחדליו היה זה כבר מאוחר מדאי, הגזירה נגזרה, מלכותו של שאול עומדת להפסק; וַיֹּאמֶר אֵלָיו שְׁמוּאֵל קָרַע ה' אֶֽת ־מַמְלְכוּת יִשְׂרָאֵל מֵעָלֶיךָ הַיּוֹם וּנְתָנָהּ לְרֵעֲךָ הַטּוֹב מִמֶּֽךָּ.[9]

איש פילטדאון

פסוק זה 'מכסה פשעיו לא יצליח', לא נאמר רק על מעשים לא הגונים גרידא אלא הוא תקף גם על השקפות או עדויות שקר. כאשר אדם מתרחק מן האמת או גרוע מכך מסלף אותה גם הוא 'לא יצליח' במוקדם או במאוחר האמת תתגלה והוא יישאר מבויש לעין כל. אך כאשר אדם מודע לטעויות שלו ומודה בהן הרי גבורה תחשב לאיש זה, הדבר לא יפחית מכבודו אלא אדרבה יוכיח לאנשים על מהימנותו ועל הגינותו.

איש 'פילטדאון' קנה לו שביתה בכל ספרי הביולוגיה במשך חמישים שנה. הוא הוכרז בביטחון כבן תקופת הקרח (פלייסטוציני). הממצא כולו היה מורכב מגולגולת ולסת נפרדת עם שן אחת. "אין כל ספק" כתבו המלומדים, "שהגולגולת והלסת שייכים לאותו אדם" ספרי הלימוד תיארו אותו "טיפוס אנושי עתיק המוכר באופן מדעי בשם (eoanthropus dawsoni, the dawn man) דמותו עוצבה בפסל עם תווי פנים חייתיים שהיה בהם כדי לשוות לו מראה מדעי נאמן, והעתקים של פסל זה הוצגו ב - 300 מוזיאונים ברחבי העולם בטיעון שיונק זה הינו האב הקדמון של היונקים העילאיים האמתיים שהופיעו לפני 50 מיליון שנה. לאחר חמישים שנות שירות בבניית תאוריית האבולוציה עם כמויות אדירות של גיבובי מילים מדעיות חסרות ערך, עם פסלים, תצלומים ואפילו תמונות קולנוע נחשף איש פילטדאון בשנת 1953 כתרמית. עצם הלסת לא הייתה אפילו מאובן משום שהיא הייתה שייכת לקוף שמת חמישים שנה קודם לכן. מייסד הממצא 'דאוסון' נתגלה כמתעתע, הוא הרכיב מאובנים יחד עם עצם הלסת שצבע כדי לשוות לה מראה עתיק. עד היום מומחים מסמיקים על תרמית זו אשר הפכה להיות 'עדות ליעילותו של המדע' תרמית שהוליכה שולל את חכמיהם הגדולים ביותר של אנשי התאוריה.

המאובנים

"המידע הברור ביותר בנוגע להיסטוריה של אבולוציה של הצמחים ובעלי החיים נתקבל מבדיקה של המאובנים שנמצאו בסלעים", זוהי הדעה המוסכמת פה אחד על כל חסידי האבולוציה.

לאמיתו של דבר אין אפילו מערכת אחת של מאובנים שתתמוך אפילו באחת מקווי האבולוציה המדומים. מייסד השיטה צ'רלס דרווין הוכה בתמהון "מדוע איננו מוצאים (ברשימת המאובנים) מינים המדורגים בקירוב זמנים בין המינים המקושרים?" הוא ניסה לתרץ זאת ב'חוסר השלמות של המאובנים' וניבא שהפערים הבעייתיים הללו בוודאי יגושרו לאחר חקירות נוספות.

170 שנה חלפו מאז 'נבואה' זו ובמשך זמן זה נערכו חיפושים קדחתניים אחר מאובנים בכל רחבי תבל, ואכן נתגלו מאובנים אין ספור. אולם 'צורות המעבר' עדיין חסרות. 'מכסה פשעיו לא יצליח', לפי מייסד התאוריה העולם היה צריך להיות מלא במיליוני צורות מעבר ע"פ השיטה ששלבים אלו התרחשו במשך 'מיליוני שנים'. לאן נעלמו כולם? אפילו צורה אחת לא נמצאה בשלמותה!. הניסיון לטייח ממצאים אלו עומד לפני פשיטת רגל, לא פלא אפוא שהרבה מלומדים קיימו בעצמם 'ומודה ועוזב ירוחם' רוב המלומדים חשים כי תקוות אלו הן חסרות ערך והם מחפשים דרכים אחרות להסביר את הבעיה (ד. ד דיוויס מנהל היחידה לאנטומיה של בעלי חוליות במוזיאון להיסטוריה של הטבע בשיקגו[10]).

חוקרים הגונים שמיאנו להאמין בתאוריה כ"כ דחוקה נאלצו להודות "האמת המרה היא שאין כל עדות נאמנה בנוגע להשתלשלות האבולוציונית[11].

להודות באמת גם כשהדבר לא תואם את האידאולוגיה שאדם גדל עליה הינה מעשה גדול, הדבר מורה ששכלו האינטלקטואלי עדיין במיטבו וכח השיפוט שלו יציב כחלמיש.

לרכישת הספר על מפתחות "משלי" – הקליקו כאן