בן 14 שחולה בסרטן, במכתב מרגש לשופטי בג"ץ: "אני רוצה לבכות ולא יודע כבר למי"

רועי בן דוד, נער בן 14 וחצי - הצליח לרגש את הרשת עם מכתב לשופטי בג"ץ - שאמורים להחליט מה יהא עתידה של המחלקה ההמטו-אונקולוגית בבית החולים 'הדסה' עין כרם. "לכבוד השופטים שלום", פותח בן דוד את מכתבו שפורסם הבוקר (ג') ב'ידיעות אחרונות'. "שמי רועי בן דוד, אני בן 14.6 ומטופל בבית החולים הדסה עין כרם על ידי ד"ר טל בן עמי, שמתמחה בגידולים נדירים ביותר. כמו שברור לכולם, כולנו, כל הילדים התמימים שקיבלו את מחלת הסרטן - מתמודדים ונאבקים במחלה על בסיס יומיומי. 

"ההתמודדות כוללת מצבי רוח משתנים, בחילות והקאות בלתי פוסקות שתמיד מלוות בהרגשה של הסוף שמגיע, ושכל יום כאילו היום נפרדים מהעולם. רק במקום אחד הצליחו להאיר אותנו. את השמחה שחשכה - האירו, את האהבה שפסקה - החזירו, את הרצון לחיות שפסק - הציתו. את כל זה עשה הצוות מספר 1 מכל הבחינות של המחלקה ההמטו-אונקולוגית בהדסה, בראשות המנהל פרופ' מיקי ויינטראוב, ד"ר מירה חריט, ד"ר טל בן עמי, ד"ר איריס פריד, ד"ר שושי רבל-וילק וד"ר יאיר פלד. כל הרופאים האלה מסרו את נשמתם עבורי, ועשו יומם ולילה כדי להציל אותי, כדי להאיר אותי, כדי לחזק אותי. 

"קמתי על הרגליים והתחלתי קצת לחייך ולשמוח, וביום בהיר אחד השמיים נפלו עליי שנית. פתחתי חדשות באשפוז ופתאום שמעתי על מה שמתרחש במקום שאני שוכב בו ונלחם בו על חיי עם ששת הרופאים המלאכים - ובאותם רגעים, ראיתי את חיי נגמרים וחומקים מבין ידיי. פתאום אין מי שיטפל בי, וגם בזמן שהותירו לרופאים לטפל בי - כבר הנפש לא האמינה שהטיפול יעבוד, כי הוא הרי ייפסק בעוד כמה שבועות".

בנקודה זו פונה בן דוד לשופטי הבג"ץ בתחינה מתוך לב שבור. "כבוד השופטים, אני פונה אליכם בייאוש ובבקשה פשוטה: תנו לי לחיות. תנו לי את החיים שלי בשקט. מספיק אני במלחמה קשה מאוד עם המחלה, אז עכשיו גם להתמודד עם מלחמות של כסף, פוליטיקה ואגו? זה לא בשבילי ולא בשביל אף אחד מאחיי, הילדים חולי הסרטן. יש לנו מספיק מלחמות לנהל. 

"אני מתחנן - תפתחו לי מחלקה בשערי צדק. אני נמצא ללא טיפול וללא רופא, ומעבר לחוסר שעות השינה מהדאגה על החיים שלי כבר שנה - מיום תחילת המאבק אני לא ישן, שבור ומיואש. כל חבריי מבית הספר כבר יצאו לחופש הגדול, אבל במקום להיות איתם ולתכנן את החופש - אני נמצא באוהל המחאה, פוגש חברי כנסת, את אשת ראש הממשלה, את נשיא המדינה, ואת השופטים בבית המשפט. אני מתנצל, אבל זה ממש לא מה שאני רוצה לראות בחופש הגדול, ובטח שלא לחשוב על זה שאני צריך להתחנן לטיפול טוב ומסור - כמו שהיה לי חודש קודם. אני רוצה לבכות ולא יודע כבר למי. אני רוצה לזעוק ולא יודע למי. אני מיואש, אני מתחנן, אני רוצה להמשיך לחיות! פתחו לי שערי צדק, כי גם את מעט השמחה והאופטימיות שעוד נותרו בי - לקחו לי. אז בבקשה, עזרו לי".