דפנה קנדל: "לראות את השכנה שלי זורקת שקית אשפה מהחלון זה בכלל לא נדיר"

הפעם הראשונה בה דפנה קנדל הגיעה לרובע המוסלמי הייתה לפני כמעט עשרים שנה. היה זה ערב נישואיה. בעלה, נחשון קנדל, למד אז בישיבת עטרת כהנים שברובע המוסלמי והביע את רצונו להתגורר בסמיכות לישיבה. "אני ירושלמית מלידה", היא מסבירה, "ובתמימותי היה נראה לי דווקא הגיוני שנתגורר בסמיכות לישיבה. אלא שכנראה לא ממש הבנתי את המשמעות של זה.  אני זוכרת את הרגע הראשון שהביאו אותי לביתנו החדש – הייתי אז ממש בהלם. הכניסו אותי דרך שער הפרחים ושאלתי את עצמי: 'הצילו! איפה אני נמצאת? באיראן?' בהתחלה הייתי מאוד לחוצה והתקשיתי להתחבר למקום, אבל עם הזמן הגיע החיבור הגדול לירושלים והאהבה העצומה לרובע, אהבה שרק הלכה והתעצמה עד שהפכה לאינסופית".

תגלית יהודית במרתף

מאז נישואיהם ובמשך כמעט עשרים שנה מתגוררים בני הזוג קנדל באזור הצפוני של הרובע המוסלמי. במשך השנים נולדו להם עשרה ילדים (תשעה בנים ובת) והם הספיקו גם לעבור מהדירה הקטנה שבה הם התיישבו בתחילה לדירה גדולה ומרווחת יותר.

הרובע המוסלמי (צילום: shutterstock)

"בתחילה, כשנכנסנו כזוג צעיר לדירתנו הראשונה גיליתי חורבה אמתית, ממש כמו שאומרים 'לבנות חורבה מחורבות ירושלים'", מספרת דפנה. "הכל היה הרוס ורמוס ועזוב. הדירה עצמה גם הייתה קטנה מאוד, בגודל של 27 מ"ר. אומנם היה לנו טוב, אבל הרגשנו שלא הגיוני לגדל כך את הילדים, ואז אחרי שנולד הבן הבכור שלנו בישרו לנו על כך שיש לנו אפשרות לעבור למבנה שנקרא 'בית יורי' ואכן נכנסנו לשם לפני שש עשרה שנים.

"כשעברנו לבית יורי עברה אתנו גם משפחה יהודייה נוספת, ובהמשך עברו להתגורר בקומה תחתנו עוד שתי משפחות יהודיות. הדבר המדהים הוא שכאשר שיפצנו את הבית גילינו שבמרתף יש מקווה, כלומר - זהו בית יהודי במוצהר, ומי יודע כמה מקוואות עתיקים נוספים יש בבתים שמתגוררים בהם מוסלמים? צריך להבין שלפני פרעות תרפ"ט התגוררו כאן משפחות יהודיות רבות, ידוע לי שישנם בתים ברובע המוסלמי שהדיירים המוסלמים תלשו מהם את המזוזות, עד היום ניתן לראות סימנים למזוזה שנתלשה. אני חושבת שדי ברור ומובן מה אני עושה פה - אני שומרת על כך שהמקום הזה יישאר בידיים יהודיות, כי הוא שייך לי ולעם שלי, זוהי ירושלים".

לצאת רק עם ליווי

ואיך נראים חייה של משפחה שמתגוררת ברובע המוסלמי? "צר לי לאכזב", אומרת דפנה, "אבל לא תשמעו אצלי סיפורים מסמרי שיער. החיים שלנו שגרתיים ורגילים לחלוטין, אולי חוץ מהעובדה שלכל מקום שאנו רוצים לצאת אנו זקוקים לליווי. יש חברת אבטחה שמופעלת מטעם המדינה והיא אחראית ללוות אותנו. אם אני למשל רוצה ללכת מהבית שלי לכותל, אז אני מתקשרת ואומרת: 'שלום, אני קנדל ואני צריכה ליווי מבית יורי למנהרה'. לכל מקום שהוא בטווח של עשרים דקות הליכה הם נותנים ליווי. אישית אני יוצאת גם בלי ליווי, כך גם הבנים הגדולים שלי, אבל לקטנים אני לא מאשרת".

אז איך הם הולכים למקומות הלימוד?

"הילדים לומדים ברובע היהודי. זה מרחק הליכה של בערך עשרים דקות. יש כמה 'איסופים' שלוקחים את הילדים – בשעה 7:40 ובשעה 8:00. אם מפספסים את השעה זה בדיוק כמו עם הסעה - צריכים לקחת את הילדים לבד.

"מעבר לכך יש הווי קהילתי נפלא", היא מציינת, "אנחנו גרים כאן ממש כמו בקהילה והאווירה מדהימה. אני אומרת תמיד כששואלים אותי שאנחנו כמו יישוב, רק בלי כל השירותים של היישוב, אבל מצד האנושיות אנחנו מאוד מחוברים וקשורים. כנראה שלכולנו יש משהו משותף באידיאל ובאהבה לירושלים ולהתיישבות".

ואיפה את עושה קניות?

"את הקניות אני עושה ברובע היהודי, כי אין לנו כאן סופר או מכולת של יהודים, אבל אם אני נתקעת בלי חלב למשל, אז אני קונה אותו בחנות של הערבים הסמוכה לביתי".

וכמה משפחות יהודיות מתגוררות כיום ברובע המוסלמי?

"בבניין בו אני גרה יש ארבע משפחות יהודיות, ובכל האזור הצפוני הסמוך למקום מגוריי יש כמעט עשרים משפחות, זאת בזמן שכאשר נכנסנו היו בסך הכל תשע. ברובע המוסלמי כולו יש בערך שמונים משפחות ומדובר במשפחות גדולות וברוכות ילדים, כך שהן מאוד מורגשות במקום, ויש גם ארבע ישיבות וכן שישה בתי כנסת".

שיקוף של המצב הביטחוני

לפני כשנה וחצי חוותה דפנה אירוע קשה ומצער, היה זה כאשר הרב נחמיה לביא הי"ד – ידידו הטוב של בעלה, נרצח בפיגוע ברחוב הגיא. "אני חברה טובה של נטע, אלמנתו של הרב לביא ואין לי מילים כדי לתאר את עצמת הכאב. אבל אתם יודעים מה עוד כאב לי? שאחרי הרצח הרחובות כאן היו שוממים לחלוטין. בדיוק אז נולדה בתי – אחרי תשעה בנים, וכמעט לא היו לי חברות שהעזו לבוא לבקר אותי. היו פסיכולוגיות מטעם העירייה שבאו לדבר עם ילדי הרובע. מדובר במרחק הליכה של חמש דקות מכיכר ספרא, אבל בכל זאת הן עשו עיקוף של 45 דקות, כדי להרגיש שהן באות מדרך בטוחה יותר. אין לי טענות, אני מבינה את כולם, אבל זה כואב".

הרב נחמיה לביא הי''ד

את רואה הבדל בין המצב הביטחוני כיום לבין מה שהיה כשהגעתם?

"תמיד מתוח כאן, אבל בימים שבהם נכנסנו היה הרבה יותר גרוע ממה שהיום. אני זוכרת את התקופה שבה שרון עלה להר הבית ופרצה האינתיפאדה, היה אז מאוד חם, זרקו עלינו בקבוקי תבערה וחזיזים. התחושה היא שלאורך כל השנים המצב הכללי של המדינה משתקף ברובע, כי בתקופות שבהן המצב בכל הארץ מתערער, אז מיד חשים את זה גם כאן. כולנו מסתובבים עם גז מדמיע ולגברים יש נשק. רק לאחרונה, בשבת שהתרחש הפיגוע בו נרצחה הדס מלכא, רצינו לצאת מהבית וללכת לישיבה, אבל המאבטח הזהיר אותנו: 'מסתובב כאן מחבל', ואז שמענו את כל היריות והצעקות... זה היה ממש קרוב".

ואת לא מפחדת?

"בפועל, ביום-יום אני לא מרגישה פחד, אבל אני זוכרת שבשנים הראשונות למגורנו במקום, התקיים מפגש בין החברות במדרשה שבה למדתי כנערה. כל אחת סיפרה איפה היא גרה ומה עושה, ואז הגיע תורי. פתחתי את פי וסיפרתי על מקום המגורים שלי ועל המתח שאני חווה ופתאום פרצתי בבכי... כנראה שבאיזשהו מקום זה באמת לא היה לי קל והייתי צריכה לפרוק את זה. אבל בסופו של דבר – זה היה אירוע יוצא דופן, כי ביום-יום באמת לא הרגשתי פחד".

אבל יחד עם כל התקופות הקשות שעברו עליהם, אומרת דפנה שגם התחזק האידיאל. "פשוט הבנו שאם לא יתגוררו כאן יהודים אז המקום כולו יהפוך לקסבה אחת גדולה. גם היום  הפשע כאן חוגג וקשה מאוד לאכוף את חוקי המדינה. אני יכולה למשל לראות את השכנה הערבייה שלי מעיפה שקית אשפה מחלון הבית שלה למטה. סתם כך כי אין לה כוח לרדת. שלא לדבר על כך שאין מקומות חניה מסודרים, יש לנו על יד הבית מאפייה שמאוד מזהמת את האוויר, ועוד, ועוד. אבל נראה לי שבזכות ההתיישבות שלנו במקום יש כאן יחסית קצת יותר סדר. זו מלחמת התשה, אבל חשוב לנו שהחיים שלנו יהיו תקינים".

בציפייה לגאולה

בשנים האחרונות נוהגת דפנה לארח בביתה נשים וקבוצות ולספר את סיפור החיים שלה, שהוא בעצם סיפור חייו של העם היהודי. "אני בכל פעם מסבירה מחדש שזה לא סתם שהחלטתי לגור כאן, אלא שהתחושה הברורה היא שאם לא נעשה מעשה, אז אף אחד לא יגור כאן וכל המקומות שבמקור היו שייכים ליהודים יעברו לידיים מוסלמיות".

בתום הסיור עולה דפנה עם האורחים אל גג ביתה ומשם הם משקיפים לאזור בית המקדש. "אני מקריאה את המדרש על רבי עקיבא והשועלים שהילכו בבית המקדש, ומציינת שממש שם עמד רבי עקיבא וצפה את הגאולה. התחושה היא שגם עכשיו הגאולה כבר ממש קרובה, היא ממש בפתח וירושלים כבר עומדת להיבנות בקרוב. אמן".