"בעלי חשב שכל הורה מכיר את זה, כשהתינוק עוצר פתאום את הנשימה תוך כדי בכי"

כשהתינוק אריה פרקל, הצעיר מבין 12 אחים, נולד לאמו פייגי - דבר לא הכין אותה לסיוט שתצטרך לעבור 11 חודשים לאחר מכן. "אריה נולד בריא, וגם אחרי ברית המילה שלו הוא המשיך להתפתח יפה, להיות פעיל, ערני וחייכן", משחזרת פייגי בראיון ל'ידיעות אחרונות'. "הכול היה בסדר גמור, ולא זכור לי שום אירוע חריג, מחלה או איזשהו עיכוב התפתחותי - שיכולים היו לנבא את מה שיקרה בהמשך".

ואז, 11 חודשים לאחר מכן, פקד אותה המפנה המטלטל. "פתאום, בלי כל אזהרה מוקדמת הכל התהפך. זה קרה בראשון לספטמבר. הכנתי סנדוויצ'ים לילדים ליום הראשון שלהם בגנים ובבתי הספר, ואריה זחל בבית כשהוא לבוש בגופיה וטיטול. ביקשתי מפנחס בעלי שבדיוק חזר מהתפילה שיעלה איתו לקומת חדרי השינה שלנו ושילביש אותו".

פנחס עשה כדברי אשתו, אלא שאז חל השינוי המפתיע, שהרופאים עד היום - אינם מסוגלים להגדיר, מה בדיוק גרם לו. "בעלי הושיב אותו על ברכיו והילד התחיל לבכות, כשבשנייה הוא גם מפסיק לנשום. בעלי חשב שזה אירוע שמוכר לכל הורה כשהתינוק עוצר פתאום את הנשימה תוך כדי בכי, ולכן לא נבהל. הוא הרים את הילד, טפח על גבו וכשהבחין שאריה לא מתאושש - הוא השכיב אותו על הגב, ועשה לו הנשמה מפה לפה. במקביל הוא ביקש מהבת שלנו שתגיד לי להזעיק מיד את מד"א".

תוך שניות צבאו הפרמדיקים על הבית, וביצעו באריה החייאה. לדברי פייגי, הפרמדיקים היו מהירים ולא בזבזו שנייה, והיו מאוד מקצועיים - אבל "אריה שלנו לא התעורר".

השלב הבא היה להקפיץ למקום ניידת טיפול נמרץ עם רופא שביצע פעולות החייאה מתקדמות שהחזירו לאריה את הדופק, אך מצבו עדיין היה רחוק מלהיות שפיר. אריה הקטן פונה לבית החולים 'שערי צדק' ואחרי ארבעה ימי טיפול קפדניים, כשהתינוק הקטן החל להתעורר אט אט, הופסקה ההרדמה בהדרגה. "אמנם עדיין היה צריך לייצב לו את הנשימה, אבל כל מערכות הגוף היו תקינות והכל עבד מאה אחוז - חוץ מהמוח", מספרת פייגי. "אין לנו מושג עם הוא רואה או שומע, כי הוא למעשה חסר תגובות".

"לא מוכנים לוותר על אף ילד"

לדאבון הלב, אחרי עשרה ימים נוספים שבהם נאבק אריה הקטן במחלקת האשפוז, הרופאים החליטו לוותר ולפנות אותו לבית החולים השיקומי 'רעות'. "אז עוד לא הבנו שאריה שלנו הוא לא בר שיקום", אומרת פייגי. "לא ידענו ולכן גם לא הפנמנו עד כמה קשה תוצאת הפגיעה שלו. מאז כבר כמעט שלוש שנים שהוא ב'רעות' - מונשם ומנותק לחלופין ממכונת ההנשמה, ועדיין ללא תגובה".

כשנשאלה פייגי האם לא מתחשק לה לפעמים לטלטל את אריה בכתפיים ולהגיד לו 'בבקשה, תתעורר' - ענתה פייגי בחיוך: "בטח שבא לי. אבל זה לא קורה, כי אנחנו אנשים ריאליים ואמוניים. לכן, אנחנו מודים לקב"ה שהשאיר אותו בחיים, כי כל עוד חיים - יש תקווה. למת אין תקווה, אבל אנחנו מתפללים על אריה שלנו".

במחלקה של אריה בבית החולים 'רעות', מאושפזים כ-11 ילדים נוספים בטווח הגילאים שבין חודש לחמש שנים - כולם מונשמים ומוגדרים כ'צמחים' (או בשפה הרפואית 'ללא אופק שיקומי'). מלבד הטיפול התרופתי שמקבלים הילדים במחלקה, אין יום שעובר עליהם ללא פעילות 'כייפית' שנועדה לגרות את התאים שלהם. בין המפעילים תוכלו למצוא קלינאית תקשורת שבשבילה ניצחון מוגדר ביכולת הילד להוציא מהילד תגובה כלשהי, בהתאם למידת פגיעתו. מפעילה אחרת היא מטפלת בעזרת בעלי חיים רכים ופרוותיים כמו שרקנים, אוגרים וארנבות - שלדבריה, עצם המגע בהם מעורר בילדים תחושות ומשפיע לטובה על הדופק, הנשימה ולחץ הדם שלהם. 

ויש גם את המתנדבות שמגיעות לנגן בגיטרה ומפעילות את הילדים תנועתית - כשלכולם ברור מעל לכל ספק, דבר אחד ויחיד: לא מוכנים לוותר על אף ילד, וגם מעט שבמעט שיצליח להשיג - זה טוב מאוד.