איך מצליח חולה סופני נכה בכל גופו לפתוח בקריירה חדשה – ולהפוך מיליונר?

מה קורה לבן אדם שעובר תאונת דרכים, הרכב שלו נהרס לחלוטין – וגרוע יותר, רגליו נשברות ב-14 מקומות שונים?

לא בדיוק פיקניק, וודאי תסכימו. אבל זה בדיוק מה שקרה לג'ון מורו באפריל 2006. במשך שלושה חודשים הוא לא יכול היה לעבוד או לעשות שום דבר אחר כמעט. כל מה שנותר לו היה לחשוב על החיים שלו ולנסות להתמודד עם הכאבים כמיטב יכולתו.

וזה בדיוק מה שהוא עשה. תוצאת החודשים האלה? הוא חולל מהפך בחייו - ותוך שנים ספורות, הוא גם הפך למיליונר.

איך מוצא קורבן תאונת דרכים מספיק כוחות בעצמו כדי לנצל את אי הניידות של לאחר התאונה כדי להפוך את חייו על פיהם? במקרה של מורו, זה די פשוט: הוא זכר טוב מאד שהוא בן מזל שהוא חי בכלל. לפי תחזיות הרופאים, הוא היה אמור למות עוד לפני שמלאו לו שנתיים.

מורו נולד עם מחלת ניוון שרירים קשה, אבל עד גיל שנה הוא לא אובחן. בגיל שנה, אימו, שהודאגה מצורת הזחילה שלו, החליטה לקחת אותו לבדיקת רופא. למעשה, הוא פשוט לא הצליח לזחול – רק גרר את עצמו למרחקים קצרצרים לפני שהתייאש. משהו באופן בו הניע את גופו נראה לה מוזר. מכל עבר ניסו להרגיע אותה ולומר לה שהיא סתם אם היסטרית, אבל פט מורו לא נרגעה. היא החליטה לקחת את ג'ון הקטן לרופא.

הרופא ערך לו בדיקות שונות, ואז זימן אותה למשרדו. "אני מצטער, אבל יש לי חדשות רעות", הוא אמר. "לג'ון יש מחלה שמנוונת את עמוד השדרה והשרירים. בעוד רוב הילדים מתחזקים ככל שהם גדלים, הוא רק ייחלש. הוא ייאבד כל יכולת לזוז. הוא ייאבד את היכולת לנשום בכוחות עצמו. ויום אחד הוא יחלה בזיהום שיתפשט למערכת הנשימה שלו ויהפוך לדלקת ראות קשה... רוב הילדים עם המחלה הזו מתים מדלקת ריאות לפני שהם בני שנתיים...אני באמת מצטער".

פט ניגבה את דמעותיה, ויישרה את כתפיה בנחישות. "אל תצטער. ג'ון לא הולך למות".

"חשוב שתביני את המצב, גברת מורו. הוא לא יהיה מסוגל להילחם בדלקת ריאות..."

"הוא לא יצטרך להילחם בה", אמרה פט מורו. "אני אלחם בדלקת ריאות בשבילו".

וכך היא עשתה, סיפר בנה לימים. בכל פעם שחלה בדלקת ריאות – וזה קרה 16 פעמים ב-16 השנים הבאות – עקשנותה של פט עמדה לבנה. היא ישבה לידו כל הלילה ודפקה בכוח על גבו וחזהו מידי שעתיים כדי לשחרר את הלחה שהצטברה שם. היא הצליחה להשיג את הרופאים המומחים הטובים ביותר כדי שיטפלו בבנה. והיא פשוט לא התייאשה.

אבל פט מורו לא הסתפקה בכך שג'ון נשאר בחיים. היא התעקשה שג'ון ילך לבית ספר רגיל – וכל המכשולים נמסו בפני עקשנותה. כשהוא רצה לשחק בכדורסל, היא נפגשה עם המורה לחינוך גופני וסיכמה איתו על הוספת תפקיד חדש למשחק: 'נושא הכדור', תפקיד אותו יכול היה מורו למלא גם מכיסא הגלגלים שלו. כשג'ון איבד את היכולת לכתוב, היא דאגה לכך שסטודנטים מתנדבים יגיעו מידי יום כדי לכתוב עבורו. והיא מעולם לא חדלה מלעודד אותו להאמין ביכולותיו. התוצאה: הוא סיים תיכון בהצטיינות בגיל 16, ואחר כך סיים גם תואר ראשון בהצטיינות.

עם רקע כזה, אולי לא פלא שתאונת הדרכים שעבר לא שברה את רוחו של מורו. אבל היא עשתה יותר מזה: הוא החליט שהוא לא חי את החיים שהוא רוצה. נמאס לו לחיות בארצות הברית על קצבת נכות, כשכל דולר שהוא מרוויח חייב ללכת לתרופות וטיפול רפואי להם הוא נזקק כדי להישאר בחיים. תוך שבוע הוא ארז את חפציו ונסע למקסיקו, לעיירה יפהפייה שבה התגורר חבר שסיפר לו על פלאיה. בעיירה הזו הוא מצא בית לטעמו ושכר אותו. ואז הוא הסתער על המטרה הבאה: להרוויח מספיק כסף כדי לפרנס את עצמו, לממן את כל הוצאותיו הרפואיות – וגם לפרנס את שני הוריו המתבגרים.

בשלב הזה מורו כבר היה נכה לחלוטין שיכול להזיז רק את ראשו, אבל בעזרת טכנולוגיה מתקדמת, זה לא הפריע לו בנתיב הקריירה שבחר לעצמו: בלוגר מקצועי ויועץ לבלוגרים, שנקרא על ידי מיליונים ברחבי העולם – ומרוויח מאות אלפי דולרים מידי שנה.

"כמה חודשים לאחר מכן קניתי לאבא שלי מכונית חדשה", כותב מורו. "אתם מבינים כמה זה מיוחד עבור בחור שלא יכול להזיז כלום מתחת לצוואר שלו לקנות מכונית לאבא שלו? והדבר הטוב ביותר – אני עושה כסף מזה שאני עוזר לאנשים, עוזר להם לשנות את החיים שלהם. כל יום אני מקבל מיילים מלאי תודה. קשה לי להאמין לזה! באופן נורמלי, בחור כמוני היא צריך להינמק באיזה מוסד, רואה טלוויזיה ומחכה למוות. במקום זה משלמים לי כסף כדי לתת עצות. אם האצבעות שלי היו עובדות, הייתי צובט את עצמי".

מורו נוהג לספר את הסיפור שלו כדי להביא את הקוראים למסקנה המתבקשת. "אם אני יכולתי להשיג את כל זה בתור נכה שיכול להזיז רק את הראש שלו – מה אתם לא יכולים להשיג?"

באמצע שנות השלושים לחייו, מורו הוא אחד האנשים המבוגרים ביתר בעולם עם המחלה שלו. עדיין, אין לו אשליות. הוא יודע שתוחלת החיים שלו נמוכה בהרבה מהממוצע, ושבמוקדם ובמאוחר המחלה תגבה את חייו. אבל כשזה יקרה, הוא אומר, הוא יודע מהם הדברים שייקח איתו: לא ההצלחה החומרית וגם לא הפרסום – אלא האנשים שסיפורו נגע בהם ושינה את חייהם.

"כמו הבחור הזה שכתב לי אחרי שקרא את סיפורי ואמר שהשתכנע בזכותי לא להתאבד", הוא נזכר. "אלה הדברים שבאמת יישארו איתי לנצח".