כיצד ניתן לקדש שם שמים באופן יומיומי? התשובה טמונה בפרשת השבוע

חטאם של משה ואהרן במי מריבה, אותו חטא עליו נאמר: "יַעַן לֹא הֶאֱמַנְתֶּם בִּי לְהַקְדִּישֵׁנִי לְעֵינֵי בְּנֵי יִשְׂרָאֵל" מעורר תהיה ודיון רחב בין פרשני התורה רבותינו הראשונים: מה הוא בדיוק החטא ומה חומרתו. הנאמר בפסוקים עדיין אינו מסביר את חומר החטא ואת העונש הבלתי נסלח, אשר לא היה ננקט בהזדמנויות אחרות בהן, אף בחטאים שנראים חמורים יותר.

נתמקד בפירושו של הרמב"ם, המובא גם על ידי הרמב"ן בפירוש התורה. לדעת הרמב"ם, החטא הוא הפנייה לבני ישראל בלשון פוגעת: 'שמעו נא המורים', ביטוי שנחשב לגילוי כעס בלתי מוצדק כלפי עם ישראל, הנמצאים בשעת מצוקה.

(מעניינת מאד ההתייחסות המתחשבת הזו והרגישות לכבודו של העם בשעת מצוקתו, כאשר העם צועק למים דנים אותו בסלחנות וכפי שנראה עוד להלן – ואת ההקשרים האקטואליים יעשה כל אחד בעצמו...).

זאת ועוד, העם הרואה במשה דמות מופת ודוגמה אישית, נוכח כאן בהתייחסות הבאה מתוך כעס, ולפיכך כלשון הרמב"ם 'דקדק עליו השם יתברך שיהיה אדם כמוהו כועס לפני עדת ישראל במקום שאין ראוי בו הכעס, וכיוצא בזה בדין האיש ההוא (תופעה כזו באדם בדרגתו) חילול השם הוא! מפני שמתנועותיו ומדבריו כולם למדים... ואיך ייראה בו הכעס והוא מפעולות הרע כמו שבארנו לא יבא כי אם מתכונות רעות מתכונות הנפש'. להלן הוא מוסיף כי הם גם עלולים להסיק מכך שהשם כועס עליהם, וזה לא היה נכון לדעת הרמב"ם - מפני שהם צעקו לצרכים הבסיסיים של קיום ומים.

הרמב"ם מבאר כי האדם הנעלה המשמש לציבור כדמות לחיקוי אחראי גם על כך שטעות שלו שהיתה נסלחת בינו לבין עצמו, הופכת להיות רבת משמעות ובלתי נסלחת בעקבות המסר השלילי שהיא מעבירה, וזהו הנקרא חילול השם.

מקורה של גישה זו בדברי התלמוד במסכת יומא דף פ"ו, שם אומר רבי יוחנן שמעשה הנעשה על ידו ומתפרש על ידי הרואים באופן לא נכון וגורם להם עקב זאת קרירות בקיום מצוה, זהו כבר חילול ה' שעונשו חמור. הרמב"ם מעתיק את הרעיון לסוגיית מי מריבה ומסביר את חומרת העונש בכך שהיה כאן חילול ה' בהיות כעסו של משה משמש כדוגמה שלילית.

בעצם, כל אחד ואחת מאיתנו משמשים מודל. יהודי בין גויים מייצג את העם היהודי, דתי בין כאלו שאינם שומרי מצוות מייצג את הדת, אדם נכבד ואיש ציבור מייצג את המגזר או את הציבור שהוא בא מתוכו, והנהגתו משפיעה לא רק במישרין אלא גם בעקיפין וגם יוצרת את הרושם והתדמית. (במאמר מוסגר נציין כי עובדה זו לא מצדיקה את השיפוט הביקורתי המוגזם שלעיתים לא עושה צדק עם המבוקר).

רווח מול הפסד

הדברים הללו משליכים על חיי כל יהודי, וככל שמעמדו הציבורי עולה כך מוטלת עליו חובת הזהירות והקפדה על העברת רושם חיובי ודוגמה אישית ראויה. לכאורה, לאור האמור, אדם תורני נמצא בעמדת סיכון, איש שומר תורה ומצוות המייצג את הדת והדתיים הנמצא באקראי או בקביעות בחברה חילונית הולך על חבל המתוח על פני תהום הסכנה של חילול ה', בעוד היהודי הסתמי חוסך מעצמו סכנה זו.

על הפסוק בפרשתנו 'על כן יאמרו המושלים באו חשבון תבנה ותכונן עיר סיחון' נדרש בתלמוד בדרך רמז בעניין חשבון רווח מול הפסד במערכות חיינו, והוא נקרא בלשון חז"ל 'חשבונו של עולם'. 'על כן יאמרו המושלים, אלו המושלים ביצרם בואו חשבון בואו ונחשב חשבונו של עולם, הפסד מצוה כנגד שכרה ושכר עבירה כנגד הפסדה'. בין כשאתה עומד מול מעשה מסוים ובין כשמדובר על ההתנהלות הכללית עלינו לנהל דין וחשבון ולחשב רווח מול הפסד.

ובהיבט זה, יש לזכור כי בה במידה שאדם עשוי לגרום חילול ה', הוא יכול וביתר שאת לגרום קידוש ה' ששכרו בלתי מוגבל (והוא גם מכפר על חילול ה'). הדוגמה האישית שהוא מקרין מחזקת אנשים באורח חיים חיובי ומביאה אותם להוקיר את התורה ושומריה.

כך נאמר במסכת יומא דף פ"ו עמוד א': 'ואהבת את ה' אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך, שיהא קורא ושונה ומשמש תלמידי חכמים, ויהא משאו ומתנו בנחת עם הבריות, מה הבריות אומרות עליו - אשרי אביו שלמדו תורה, אשרי רבו שלמדו תורה. אוי להם לבריות שלא למדו תורה, פלוני שלמדו תורה - ראו כמה נאים דרכיו, כמה מתוקנים מעשיו, עליו הכתוב אומר 'ויאמר לי עבדי אתה ישראל אשר בך אתפאר'.

קורה ומזדמן לאדם מעשה 'גדול', הרואי, הזוכה גם לפרסום חיובי ומהדהד שמרבה כבוד שמים, לפעמים זהו כבר השכר על השתדלותו היומיומית להרבות כבוד שמים ולקדש את השם. גם ובעיקר ברגעי היומיום כל יהודי שומר תורה ומצוות, כל בת ישראל שהליכותיה מעידות כי התורה נר לאורח חייה – הינם שגרירי הדת והתורה, ובכל שעה מזומנת להם האפשרות וההזדמנות לקיים 'ואהבת את ה' אלוקיך שיהא שם שמים מתאהב על ידך', או חלילה להיפך.

הטור מעובד מדבריו של הרב מנחם יעקבזון, ראש ישיבת 'מאור יצחק' במושב חמד, ומתפרסם לעילוי נשמת מנחם בן יששכר ורחל בת מנשה ז"ל.