הרב יצחק יוסף לפרשת חוקת: הנאה ממעשה שבת

אבן יסוד

א. בענין הנאה ממעשה שבת, הזכרנו בשיעורים הקודמים את דברי הפרי מגדים (סימן שיח א"א סק"י) שהם אבן יסוד בדין זה, שכל דבר שנחלקו בו הפוסקים אם מותר לעשותו לכתחילה, אף על פי שאנחנו אוסרים לכתחילה, אבל בדיעבד שעשה מותר ליהנות, כיון שאיסור הנאה ממעשה שבת הוא מדרבנן, שנאמר על השבת "היא קודש" ואין מעשיה קודש, וספק דרבנן להקל.

קולות שאין בהם ממש

ב. נפקא מינה לדוגמא לגבי הכנת תה בשבת. כבר המשנה ברורה (סימן שיח ס"ק לט) הזהיר על כך שרבים נכשלים ומקילים לעצמם בהכנת תה בקוּלות שאין בהם ממש. הגאון רבי יוסף משאש - שהיה תלמיד חכם גדול ורב בחיפה - בשו"ת מים חיים (חאו"ח סימן קיח), כותב שמותר לערות מים רותחים מכלי ראשון על התה, כיון ששמע שקולים את עלי התה, ואין בישול אחר קליה, וכמו שמותר לערות מים רותחים על גבי קפה שהוא קלוי.

קפה מידו של רבי עזרא עטיה

ג. אולם מרן זצ"ל (בשו"ת יחוה דעת ח"ב סימן מד עמ' קסז בהערה) לפני עשרות שנים דחה את דבריו, שהתה אינו דומה לקפה, שהרי התה אינו ראוי לאכילה לאחר שייבשו אותו בתנור, כי הוא נועד רק לתת טעם במים ולעשות ממנו "כוס תה". אבל קפה אפשר לאוכלו עם סוכר, וכמו שכתב בשו"ת גינת ורדים (חאו"ח כלל ג סימן ג) בשם מהר"י פראג'י, שהולכי דרכים היו לוקחים אתם קפה וסוכר שמחזיק מעמד בדרך ארוכה, ואוכלים ממנו עם סוכר. וכן סיפרו לי על הגאון רבי עזרא עטיה זצ"ל ראש ישיבת פורת יוסף, שהיה מגיע לישיבת פורת יוסף בשכונת 'גאולה' לבחון את התלמידים. לישיבה בשכונת 'קטמון' הוא לא רצה להגיע כיון שיש שם פנימיה, ורבי עזרא עטיה התנגד לפנימיה, אמנם הם היו מוכרחים לעשות פנימיה כיון שהיו שם תלמידים מכל הארץ, אבל הרב לא רצה להגיע לשם. וכשהיה בוחן בישיבת פורת יוסף בגאולה, מי שענה טוב היה עושה 'פותח את ידיך' והרב היה נותן לו כפית סוכר וכפית קפה, כמו סוכריה, אז לא היו סוכריות בשפע כמו שיש היום. ומי שזכה לקבל קפה וסוכר מרבי עזרא עטיה, כמה היה שמח... אבל עלי התה לא ראויים לאכילה כלל, ולכן צודק המשנה ברורה שיש נוהגים בעלי התה קוּלות לא נכונות.

תה ונענע

ד. גם שקית תה אין לערות עליה מים חמים מכלי ראשון, ויש מחמירים גם בכלי שני, כיון שעלי תה הם דקים מאוד ויש לחוש שהם מ'קלי הבישול' ומתבשלים אפילו בכלי שני, ואכן רואים שצבעם משתנה כשנותן אותם במים חמים בכלי שני, ולכן יניח אותם בכלי שלישי. אבל עלי נענע - כמובן מגידול מיוחד ללא תולעים - מותר לתת בכלי שני, כי אינם דקים כל כך כמו עלי תה, ואין צבעם משתנה לאחר שנותן אותם בכלי שני.

כלי ראשון וכלי שני וכלי שלישי

ה. כלי ראשון הוא הכלי שעמד על האש, כגון מיחם חשמלי שיש בו גוף חימום, או קומקום שעל הפלאטה, אין לערות ממנו על שום דבר שהרי עירוי מכלי ראשון מבשל, אלא שופך לכוס והכוס הוא כלי שני, ויכול לתת שם את עלי הנענע, אבל אם רוצה לעשות תה יחמיר לשפוך את המים מהכוס לכוס אחרת שהיא כלי שלישי, ושם יתן את עלי התה. או יכול גם כן לערות מהכוס - הכלי שני - על עלי התה.

לא כל שמועה נכונה

ו. יש אומרים שמועה בשם החזון איש - זה לא כתוב בספרים שלו - שהמיחם שעל הפלאטה או מיחם עם גוף חשמלי שמוציא מהברז שלו מים לכוס, הכוס נחשבת כלי ראשון, כי המיחם עדיין עומד על האש, ולא אמרו כלי שני אלא כשהוציא את המיחם מהאש לשיש, ומשם עירה לכלי אחר. אבל לא נראה לי שזה נכון, לא כל השמועות בשם החזון איש נכונות, שהרי התוס' (שבת מ: ד"ה ושמע) מסבירים את החילוק בין כלי ראשון לכלי שני, כי לכאורה מדובר באותן מעלות חום כמעט, ואף על פי כן אם תכניס למשל תפוח אדמה לא מבושל כראוי, בכלי ראשון הוא יתבשל ובכלי שני לא יתבשל, והטעם הוא, לפי שכלי ראשון עמד על האש ולכן דפנותיו חמים והולך ומבשל, אבל כלי שני שדפנותיו לא התחממו מהאש, אף על פי שהמים שבו הם חמים, אבל הוא הולך ומתקרר, ואין לו כח לבשל. וכמו שהיו עושים כאן בשיעור למרן זצ"ל, כשהיו רוצים לקרר לו את התה היו מעבירים מכוס לכוס כדי שהדפנות יקררו. ולכן גם כשמערה ממיחם חשמלי לכוס, דין הכוס ככלי שני, ולדעת מרן השלחן ערוך (סימן שיח) כלי שני לא מבשל כלל, ורק ביצה חיה אין לתת בכלי שני, כיון שעינינו רואות שהיא מתבשלת שם. וכן מחמירים בהכנת תה לעשות בעירוי מכלי שני, אבל שאר דברים מותר.

התמונות יפות, אבל ההלכות...

ז. יש אחד שחיבר ספר הלכות שבת עם ציורים יפים, זה טוב לילדים להמחיש להם כל דבר, התמונות יפות, אבל ההלכות חבל... הוא כותב שם שכלי שני מבשל. ואפילו כלי שלישי אם היד סולדת בו הוא מבשל. האם הוא לא יודע מה שכתוב בשלחן ערוך? גם באורח חיים (סימן שיח סעיף ט, יב, יג), וגם ביורה דעה (סימן סח סעיף י, יא, וסי' קה סעיף ב). ומרן בבית יוסף (סימן קה בדף הראשון בעמוד השני) כותב: שכלי שני אפילו מעלה רתיחות אינו מבשל. לפעמים רואים בכוס שיש בו בועות כמו בכלי ראשון, אף על פי כן אינו מבשל. לכן אם הוא רוצה לחלוק, שיציין שדעת מרן הבית יוסף שכלי שני אינו מבשל, והוא חולק, נראה מי ישמע לו...

לפסוק כדעת מרן

ח. מחבר שכותב ספר הלכה לספרדים, צריך לפסוק כדעת מרן הבית יוסף. יכול לכתוב: לדעת החיי אדם (כלל כ סעיף ד) והמשנה ברורה (סימן שיח ס"ק מח) כלי שני שהיד נכוית בו מבשל, והמחמיר תבוא עליו ברכה. אבל אין לפסוק נגד דעת מרן השלחן ערוך שהיה מרא דאתרא. כותב מהר"י פראג'י (סי' נט, דנ"ד רע"א) - לפני 280 שנה - שמי שמחמיר נגד המרא דאתרא הוא מזלזל בכבוד רבותיו, הוא מראה כאילו מרן לא היה מספיק בן תורה.

רובו יבש

ט. אם שמו את עלי התה בפינג'אן מערב שבת, ועירו עליהם מים רותחים, יכול לקחת מהתמצית ולשפוך לכוס שיש בה מים חמים, כי כלי שני לא מבשל את המים. ואם נגמרו המים שבפינג'אן, יכול לערות על העלים עוד מים רותחים, כיון שאין בישול אחר בישול בדבר יבש, ואף על פי שיש עוד קצת לחות בעלים, הולכים אחרי הרוב, ורובו יבש, וכמו שכתבו המנחת כהן (בשער ב פרק ב בד"ה התנאי השני), הפרי מגדים (סימן רנג במש"ז ס"ק יג), השם חדש (דף נח ע"ד), והארץ חיים סתהון (סימן שיח סעיף ח). ולגבי הסוכר אין בעיה, כיון שהוא מבושל ויבש אין בישול אחר בישול, ולכן יכול לתת בכוס את הסוכר ולערות עליו מים רותחים מהמיחם.

אין צביעה במשקין

י. ובענין הסנס - מי התמצית - האם עדיף לתת קודם את הסנס ועליהם את המים מהמיחם, או את המים תחילה ואחר כך את הסנס? יש מחמירים לתת קודם את התמצית ועליה את המים, כדי שלא יהיה נראה כצובע כשנותן את התמצית לתוך המים. אבל להלכה נפסק שאין צביעה במשקין, וכמו שכתב היראים (הובא בשבלי הלקט סימן פו) ועוד. ולכן כותב המשנה ברורה (סימן שכ ס"ק נו) שמותר להוסיף יין אדום ללבן[1] בשביל שיהיה לו יין אדום לקדש עליו, שנאמר (משלי כג, לא) "אל תרא יין כי יתאדם". יש יין לבן 'כרמל הוק' שהוא טוב לחולי סוכרת, ואם מוסיף קצת יין אדום לא יזיק לו. מרן זצ"ל היה חולה סוכרת, ובמשך עשרות שנים היה אחי עושה לו זריקה בכל ארוחה, ואף על פי כן היה לוקח שוקולד מריר מהמשלוח מנות ומניח במגירה כדי לטעום ממנו כשיתעייף בלילה. יש ששותים קפה, אבל מרן מעולם לא שתה קפה, רק תה, הוא לימד תורה את הפרסים, והם הרגילו אותו בשתיית תה. וכשהיה מתעייף היה לוקח קובית שוקולד מריר שיש בו קפאין ומתעורר, כי קצת סוכר לא יזיק.

המתינו לנו בשמים

יא. לפני עשרות שנים - בשנת תשמ"ז - הוצאנו לאור את סידור "חזון עובדיה", הסידור הראשון שיצא על פי פסקי מרן זצ"ל. גיסי רבי עזרא בר שלום שליט"א, כבר לפני 55 שנה היה מדבר על כך שצריך להוציא סידור לפי פסקיו ונוסחאותיו של מרן, וכנראה המתינו לנו בשמים עד שנוציא את הסידור הראשון. ושם כתבנו שמותר להוסיף יין אדום ליין לבן. ובספר מנוחת אהבה ח"ג (פרק יג הערה 30) הקשה עלינו, שמה שאמרו אין צביעה במשקין, זה דוקא כשכוונתו לאכול או לשתות, אבל כשכוונתו לצבוע אסור. והביא בשם חסד לאלפים (סימן שכ סעיף ו) שיש לחוש שלא לעשות כן. אבל לא שם לב שהחסד לאלפים לא אסר מעיקר הדין אלא בדרך חשש וחומרא. וכן מבואר בדברי המשנה ברורה הנ"ל בשם הפרי מגדים להתיר. וכך פסק בשו"ת יביע אומר ח"ב (חאו"ח סימן כ אות כ) שאפילו אם הוא מכוין לצביעה מותר, כיון שבאוכלין ומשקים אין דרך צביעה. ושם הוא חולק על הבן איש חי (שנה שניה פרשת פקודי אות ג) שאסר במתכוין לצבוע. 

מותר להחמיר

יב. ולכן מי שבא לעשות 'פטל', יכול לשים מים ואחר כך את תרכיז הפטל. אם רוצה להחמיר כדעת הבן איש חי לשים תחילה את הפטל ועליו את המים, יכול להחמיר, אבל לפחות לא ימחה במי שעושה כפי עיקר הדין. מי שעושה כדעת מרן היביע אומר, לא עושה כדעת פוסק אחד אלא כדעת הרבה פוסקים, לא רק בהלכה זו, בכל דבר העושה כדעת מרן זצ"ל עושה כדעת עשרות פוסקים, מרן בענוה שלו מביא בספריו את כל מי שכתב בזה, אפילו דברי תלמידיו.

חומרא דאתי לידי קולא

יג. מי ששם את התמצית תחילה, יש כאן חשש בישול, ואפילו אם התמצית היתה מונחת על גבי הפלאטה, מכל מקום כשהוא מוזג אותה לכוס הרי היא נעשית כלי שני שאינו מבשל, וכשמערה עליה מהמיחם הוא מבשל אותה בשנית, כי עירוי מכלי ראשון מבשל, ויש בישול אחר בישול בלח, וכמו שפסק מרן השלחן ערוך (סימן שיח סעיף ד, ח, טו). מכל מקום מי שעירה את המים הרותחים על גבי התמצית בדיעבד התה מותר, כיון שלדעת הרמב"ם (פ"ט מהלכות שבת ה"ג ופכ"ב ה"ח) והרשב"א והר"ן (שבת מ:) אין בישול אחר בישול בלח, יש לסמוך עליהם בדיעבד, וכמו שכתב הפרי מגדים הנ"ל, שכל דבר שיש בו מחלוקת, מותר בדיעבד ליהנות ממנו בשבת.

שלשה ספיקות להקל

יד. מעיקר הדין יש מקום להתיר אפילו לכתחילה לעשות תה באופן כזה שנותן את התמצית תחילה לתוך הכוס, ומערה עליה מים רותחים מהמיחם, שהרי יש לנו שלשה ספיקות, שמא כמאן דאמר שאין בישול אחר בישול גם בדבר לח, ואם תאמר כדעת רש"י (שבת לד:) ורבינו יונה (הובא בנימוקי יוסף בבא בתרא י.) והרא"ש (פ"ג דשבת סימן י) ורבינו ירוחם (נתיב יב ח"ג, דס"ט ע"ג) והטור ומרן (סימן שיח) שיש בישול אחר בישול בלח, שמא כדעת רשב"ם בתוס' (שבת מב: ד"ה אבל) שעירוי לא מבשל כלל. וכן דעת הרא"ה והרשב"א (בחידושיו שבת מב ע"ב. אלא שבספרו תורת הבית בדיני מליחה בית ג שער ג דע"ו סע"א, כתב להחמיר כדעת ר"ת). ואם תאמר כדעת רבינו תם (בתוס' שם) שעירוי מבשל, שמא נאמר 'תתאה גבר', התחתון גובר, יש מחלוקת אם תתאה גבר או עילאה גבר, התוס' (שבת מב. ד"ה נותן) כותבים שאם התחתון הוא מים מועטים לכל הדעות עילאה גבר, אבל דעת הרשב"א (שם ד"ה נותן) שאין חילוק בין מועטים למרובים, ולדעתו התמצית הצוננת שבכוס, היא מצננת את המים החמים כדין תתאה גבר, ואין המים החמים מבשלים אותה. ומכיון שיש ספק ספיקא יש להקל גם לכתחילה לתת את התמצית ועליה את המים החמים.

ספק ספיקא בידים

טו. אמנם דעת הרא"ם (בתוס' הסמ"ג הל' מגילה דצ"ז ע"ב), שספק ספיקא מועיל רק בדיעבד, אבל אין לעשות ספק ספיקא בידים לכתחילה. הוא מביא ראיה מדין טומטום שאינו מוציא לא את מינו ולא את שאינו מינו. טומטום הוא מלשון אטום, ואין ידוע אם הוא זכר או נקבה, לכן אינו יכול לתקוע בשופר להוציא את הזכר, שמא הוא נקבה ופטור מתקיעת שופר כדין מצות עשה שהזמן גרמא, ואינו מוציא אפילו את מינו, טומטום כמוהו, שמא התוקע נקבה והשומע זכר. ולכאורה במינו יש לנו ספק ספיקא, שמא התוקע זכר, ואם תאמר נקבה, שמא השומע גם נקבה. אלא ודאי לא עבדינן ספק ספיקא בידים. אבל זו לא ראיה גמורה, כי יש לומר שלא מועיל שם ספק ספיקא מטעם אחר, כמו שכתב מרן השלחן ערוך ביורה דעה (סימן קי סעיף ט), שאין לעשות ספק ספיקא בתרי גופי, וכאן גם כן הספק ספיקא הוא בתרי גופי, בשני אנשים, הספק הראשון שמא התוקע זכר, והספק השני קופץ לשומע שמא הוא נקבה. אבל לעולם ניתן לעשות ספק ספיקא אפילו לכתחילה כשהוא בגוף אחד, ולכן לגבי הכוס תה יש לנו שלשה ספיקות על אותו כוס והוא מועיל גם לכתחילה.

תלוי בספק דאורייתא לחומרא

טז. נידון זה אם עושים ספק ספיקא לכתחילה, תלוי בשאלה אם ספק דאורייתא לחומרא מהתורה או מדרבנן, אם נאמר שספק דאורייתא לחומרא מהתורה, אם כן ספק אחד הוא עדיין איסור תורה, וספק ספיקא מועיל מדין 'רוב', ולכן אין לעשות ספק ספיקא לכתחילה, כפי שאין מבטלים איסור לכתחילה. אבל אם ספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, אם כן ספק אחד הוא איסור דרבנן, וספק ספיקא מועיל מדין ספק דרבנן לקולא, ולפי זה אפשר לעשות ספק ספיקא אף לכתחילה. ולהלכה אנחנו תופסים שספק דאורייתא לחומרא מדרבנן לחומרא, כדעת הרי"ף והרא"ש (קידושין ה:), והרמב"ם (פ"ט מהלכות טומאת מת הלכה יב), והמאירי (קידושין ה:), ושאילתות דרב אחאי גאון, והראב"ד (פ"י מהל' כלאים הכ"ז), ולכן אפשר לעשות ספק ספיקא אף לכתחילה.

מצות עשה חמור יותר

יז. יש עוד דחיה לראיה שהביא הרא"ם מטומטום, שם זה ספק במצות עשה של תקיעת שופר, ויש אומרים שבמצות עשה ספק דאורייתא לחומרא מהתורה לכולי עלמא, ולכן לא עבדינן ספק ספיקא בידים, מה שאין כן בנידוננו לגבי הכנת תה בשבת זה ספק ספיקא בלא תעשה[2], ואפשר לעשות לכתחילה. ועל כן מעיקר הדין יכול לשפוך את המים החמים על גבי התמצית שבכוס, אם רוצה להחמיר כמאן דאמר יש צביעה במשקין, ואם רוצה לחוש למאן דאמר שיש בזה בישול יכול לעשות להיפך, כל אחד יעשה כרצונו.

נענע מגידול מיוחד

יח. שאלה מהקהל: האם מותר להכין תה עם נענע, הרי מצוי בהם תולעים?

תשובת הרב: כפי שהדגשתי בדברי, צריך להקפיד לקחת נענע דוקא מגידול מיוחד ללא תולעים. יש חכם אחד שטען שיש בעלים מגידול מיוחד סכנה באכילתם, כיון שמרססים אותם בחומר זרחני מיוחד שגורם למחלה הידועה בר מינן, ולכן יש אחוזים גבוהים של 'חרדים' שחולים במחלה זו יותר משאר האוכלוסיה, כיון שהם מקפידים לאכול דוקא ירקות אלו. על כן הוא רצה לומר שאסור לאכול את הירקות הללו, חמירא סכנתא מאיסורא. הוא בא למרן זצ"ל ואמר לו שהוא רוצה לפרסם שאין לאכול ירק מגידול מיוחד ללא תולעים, ויעשו כמו שעשו פעם, ששוטפים היטב, ומה שלא רואים בעין מותר לאכול, כשם שמותר לאכול תולעים שלא נראים בעין רגילה אלא במיקרוסקופ. אבל מרן לא הסכים אתו, שהרי אי אפשר לבדוק היטב ירק רגיל, וכפי שהיה מעשה עם הרב צדקה זצ"ל, שמרן הוכיח לו שגם לאחר השטיפה והבדיקה נשארים חרקים, כי הם מפרישים חומר מיוחד שמגן עליהם ואינם נשטפים, וכן הם מתחבאים בתוך הירק 'בבורות שיחין ומערות', וכאשר מניחים את הירק בשמש, לפתע רואים אותם יוצאים ועושים הקפות, 'ארחץ בנקיון כפי ואסובבה את מזבחך ה''... ואיך נכשיל את כל הבתי מלון והמסעדות והאולמות בארץ ובחו"ל באיסורי דאורייתא, כל תולע ותולע חמש מלקיות.

לא ראוי להיות דיין

בזמן שמרן זצ"ל היה רב ראשי, היה אחד שרצה להתמנות לדיין, והרב גורן תמך בו, אבל מרן התנגד לו, ונימק את התנגדותו לפי שראה אותו פעם אחת באיזו חתונה בגן אורנים בתל אביב אוכל חסה רגילה, וכמה שמרן הסביר לו בשעת מעשה שיש בזה חשש חמור של תולעים, הוא 'צפצף' עליו והמשיך לאכול, זה מעיד שאין לו יראת שמים, ואיך אפשר למנות איש כזה לדיין?!

מצילים רבבות מישראל

ומה שטען אותו חכם שיש סכנה באכילת הירק ללא תולעים, זה לא נכון. אותם המגדלים שוטפים את הירק כמה שטיפות וסביר להניח שכל הריסוס עובר בשטיפה, אני ביקרתי באותם המקומות שמגדלים את הירק הזה, וראיתי את כל זה בעיני, ובירכתי אותם ועודדתי אותם על העבודה החשובה שהם עושים, שמצילים רבבות אלפי ישראל מאיסורים חמורים. וגם אם נשאר איזה שאריות מהחומר הזה, נראה שכל הסכנה היא רק אם אוכל הרבה ירק, כל יום ק"ג חסה, אבל אם אוכל מעט כפי שרגילים לאכול אין בזה חשש סכנה.

אפשר לסנן

גם אלה שעושים תה שיבא מגידול רגיל, הם אומרים: כך נהגנו במרוקו. אבל זה לא נכון! אולי שם לא היו מצויים תולעים, אבל כאן בארץ ישראל צריך להקפיד לקחת דוקא מגידול מיוחד ללא תולעים, או שיסנן את התה במסננת צפופה כמו בד, שאין חשש שיעברו שם אותם חרקים. רק כשלוקח נענע להריח יכול להשתמש בנענע רגילה.

בישול אחר אפיה וקליה

יט. לגבי הכנת קפה בשבת, כתוב בשלחן ערוך (סימן שיח סעיף ה): יש מי שאומר שדבר שנאפה או נצלה - ואני מוסיף "או נקלה" - אם בישלו אחר כך במשקה יש בו משום בישול, ואסור ליתן פת אפילו בכלי שני שהיד סולדת בו, ויש מתירים. וכתב הרמ"א: הגה, בכלי שני. עד כאן. יש מחלוקת גדולה באחרונים אם הרמ"א בא לפרש דעת מרן שאין להתיר אלא בכלי שני, או שהוא בא לחלוק על מרן. הרב משאש (בשו"ת שמש ומגן ח"ב חאו"ח סימן ח) פירש שמרן התיר דוקא בכלי שני. אבל מרן החבי"ב, רבי חיים בן יוסף בנבנישתי בכנסת הגדולה (סימן שיח בהגה"ט) פירש שלדעת מרן אין בישול אחר אפיה כלל, אפילו בכלי ראשון. וכן כתב מהר"י עייאש במטה יהודה (סי' שיח סק"ג). וכן כתב רבי רפאל בירדוגו - מרבני מרוקו - בספר תורות אמת (סימן שיח סעיף ה). וכן מוכח מדברי באר הגולה שציין על דברי המתירים: "ראבי"ה ומרדכי", והלא בטור ובבית יוסף מבואר שדעת האוסר היא דעת רבי אליעזר ממיץ בספר יראים (סי' רעד, דף קלד ע"ב) שהחמיר גם בכלי שני, והמתירים - הראבי"ה והמרדכי - מתירים אף בכלי ראשון. ובודאי שמה שכתב בשלחן ערוך הוא בהתאם למה שכתוב בבית יוסף, וכהבנת באר הגולה. מרן זצ"ל הביא את כל דברי האחרונים בשו"ת יחוה דעת (ח"ב סימן מד) ובשו"ת יביע אומר (ח"ח חאו"ח סימן לה אות ב, ה).

ללמוד את כולם

כ. מרן היה מביא את כל הפוסקים, חכמי מרוקו, חכמי תימן, ליטאים, חסידים, לא כמו אחרים שרואים רק מה שכתבו רבותיהם, מרן חינך אותנו לראות את דברי כולם. יש אחד שכתב בשם הרב שך זצ"ל, שאין להסתכל בדברי האחרונים, אלא יראה רק מה שכתוב בשלחן ערוך. אבל איך נדע מה כתבו האחרונים אם לא נלמד אותם?! אולי הוא התכוין לצעירים בתחילת לימודם, אבל אחרי שיודע ללמוד, אדרבה, כל יד המרבה לבדוק הרי זה משובח.

הכף החיים לשיטתו

כא. הכף החיים (סימן שיח ס"ק פב, פג, פה) כותב להחמיר שיכין קפה רק בכלי שני. אבל הוא תמיד סובר שיש להחמיר כשיטה המחמירה שהובאה בשלחן ערוך, אם מרן כתב 'סתם' להקל 'ויש' להחמיר, דעתו להחמיר כה'יש', ואם מרן כתב 'יש' להחמיר 'ויש' להקל, דעתו שיש להחמיר כה'יש' קמא, ורק במקום צורך הוא סובר להקל כדעת מרן. וזה גם כן הקו של האור לציון. וכבר דברנו כמה פעמים [ראה לדוגמא בשיעור פרשת ויקרא תשע"ה סעיף ז והלאה] שיש כמה הוכחות ברורות שהלכה כדעת הסתם לגמרי. ובנידוננו שמרן כתב "יש ויש" הלכה כ'ויש' בתרא. וכך כתב בשו"ת הרמ"ע מפאנו (סי' צז), רבינו מנחם עזריה מפאנו, היה בן שלשים כשמרן נפטר, והוא כותב: ודע זה המחבר - מרן השלחן ערוך - כשכתב סתם ויש דעתו לפסוק לגמרי כהסתם, וכתב סברת היש לחלוק כבוד לבעליה, שגם הם גדולים ורבים, ויש מקומות שפשט המנהג לאסור כמותם. היה אחד חכם בעיניו שראה מה שכתבנו בספר עין יצחק בשם הרמ"ע מפאנו הנ"ל, לקח עט ומחק את הדברים, טען: וכי מרן כותב ספר לחלוק כבוד?! אבל ראשית, מה אתה חולק על הרמ"ע מפאנו שהיה בדורו של מרן וידע כוונתו היטב?! וכוונת הרמ"ע, שאם תראה מי שעושה כסברת היש, אל תחשוב שזו חומרא מיותרת שהוא המציא, וכל הפטור מן הדבר ועושהו נקרא הדיוט, אלא תדע שיש אומרים כך. יש אריכות רבה בנושא זה, ובספר עין יצחק (ח"ג עמ' תסד-תקא) כתבנו שלשים עמודים רק בענין זה, והבאנו 'ראיות ברורות מופתיות וחלוטות' שהלכה כדעת הסתם לגמרי. והוא הדין כשמרן כתב יש ויש הלכה כדעת ה"ויש" בתרא לגמרי. ולכן מותר לכתחילה לערות מים חמים מהמיחם על קפה שחור שהוא קלוי, שאין בישול אחר קליה. ובפרט שיש עדות של רבותינו האחרונים - מהר"י פראג'י ומהר"ם בן חביב ומהר"ם חיון (בשו"ת גינת ורדים חאו"ח כלל ג סימן ג והלאה) - שהמנהג לערות מים רותחים מכלי ראשון על אבקת הקפה. אם מכין קפה בכלי שני לא יוצא טעים, אבל כשמערה מכלי ראשון יוצא קפה משובח לכבוד שבת.

זר פרחים מבן עלי

כב. לפני כמה שנים נסעתי לג'רבא וקיבלו אותנו שם בכבוד גדול, כשהגעתי לשדה התעופה בשתים עשרה בלילה בא קצין גבוה והביא זר פרחים מנשיא טוניס בן עלי, אחר כך הגיע עוד אחד עם זר מהרמטכ"ל. ושם המתינו לנו כל תושבי העיר אנשים נשים וטף, וליוו אותי בתופים ובמחולות עד בית הכנסת. ובמשך כל הזמן שהיינו שם היה לנו משמר צמוד 24 שעות. בלילה האחרון הגיע המארח באחת בלילה, הייתי יושב וכותב, והציע לי לעשות סיור ולראות איך ג'רבא היא אי שמוקף בים, הלכתי אתו, אבל שכחו להודיע למשטרה, ולפתע ותהום כל העיר, נבהלו היכן נעלם הרב...

שטריימל עם 2 קומות

מסרתי להם שיעור בג'רבא, שם כולם צדיקים, היו כאלה שנראים אנשים פשוטים, אבל ראיתי אותם מתווכחים ביניהם בדברי תורה כמו תלמידי חכמים גדולים, אמרתי לאחד מהם: אם היית אשכנזי היה לך שטריימל עם שתי קומות...

שלחן ערוך הבחור

כג. הביאו לי שם בג'רבא 'שלחן ערוך הבחור', זה שלחן ערוך דפוס ראשון שהדפיס מרן עצמו, בלי הגהות הרמ"א, ולכן נקרא 'בחור' כמו בחור בלי אשה. ונתנו לי מתנה את השלחן ערוך הזה, וביקשתי מהם שיצלמו גם כן עותק אחד למרן זצ"ל, וכך עשו. ושם ראיתי כמה שינויים משמעותיים שניתן ללמוד מהם איך לפסוק את ההלכה. למשל בדין שלנו יש רישא, מציעתא, וסיפא, ברישא כתוב שיש מי שאומר שיש בישול אחר אפיה, במציעתא כתוב שאסור ליתן פת בכלי שני, בסיפא כתוב שיש מתירים, ולכן נחלקו האחרונים אם הסיפא חוזרת רק על המציעתא להתיר רק בכלי שני, או גם על הרישא ובא להתיר גם בכלי ראשון, וכל זה משום שבדפוס שלנו כתוב במציעתא "ואסור" ליתן פת בכלי שני. אבל בדפוס ראשון כתוב "ואסר" ליתן פת אפילו בכלי שני, כלומר הרישא והמציעתא היא דעה אחת שאוסרת בין בכלי ראשון בין בכלי שני, והדעה השניה חולקת ומתירה בין בכלי ראשון ובין בכלי שני. וזו הוכחה לדעת הכנסת הגדולה וסיעתו שהזכרנו. כשהגעתי לארץ הראיתי למרן זצ"ל את הראיה לפסיקתו מדפוס ראשון של השלחן ערוך, ומרן שמח מאוד, ומיד לקח עט והוסיף בגליון הספר את הראיה הזו.

בדיעבד לכולי עלמא מותר

כד. על כל פנים גם מי שנוהג להחמיר להכין קפה בכלי שני דוקא, בדיעבד שעשה בכלי ראשון, מותר לו לשתות את הקפה, כפי הכלל שהזכרנו, שכל דבר שיש בו מחלוקת בדיעבד מותר. אבל לפי הדין מותר אפילו לכתחילה להכין בכלי ראשון.