האם הדור הצעיר היהודי בארה"ב בכלל יודע מהו הכותל?

1. כמה היסטריה, כמה אנרגיה, ובעצם, בואו נודה: הכותרות השבוע סביב הכותל נשמעות כמו שידור חוזר, כמו דה ז'ה וו. אנחנו שומעים אותן בערך 30 שנה. שוב "זעם" אצל אחינו שבגולה, שוב איום ב"קרע עם יהדות ארצות הברית", שוב "מתח בקואליציה", ושוב פנייה לבג"צ.

נכון, זה מצטלם טוב, אישה עם טלית בכותל. נכון, התנהלות הממשלה בסוגיה לא מספיק רצינית וגם האיום הרפורמי-אמריקני להתנתק מישראל די מביך, אבל זה הסיפור? זו באמת השאלה החשובה לעם היהודי ב-2017? את הבעיה האמיתית והכואבת קשה יותר לצלם, ואין לה סוללת יחצ"נים: התבוללות. באמריקה כבר קוראים לזה "שואה שקטה". בזמן שבו סיקרנו השבוע מסיבות עיתונאים מאורגנות, המשיך הדור הצעיר באמריקה להיעלם.

כך שבסיומו של השבוע ה"סוער", תרשו לי להצביע על הסערה המשמעותית יותר: השאלה היא לא היחסים עם יהדות ארצות הברית, אלא האם תהיה בכלל בעתיד יהדות בארצות הברית. השאלה היא לא הסדרי התפילה בכותל, אלא האם הדור הצעיר באמריקה ידע בכלל מהו הכותל.

הנה קצת נתונים: רוב היהודים הבוגרים בארצות הברית לא מביאים ילדים לעולם, למעט היהודים האורתודוכסים כמובן. גם מי שמקים משפחה, נישא כמעט לרוב ללא יהודי. אם לא כוללים את היהדות הדתית, שיעור נישואי התערובת הוא 71%. יהדות אמריקה נכחדת ומצטמקת, מאבדת קשר ליהדות ולציונות ולישראל, ובעודנו מדברים על "זרמים" שונים ביהדות ארצות הברית, מספרם של היהודים שלא משתייכים לשום זרם הולך וגדל. בתנועה הרפורמית, למרבה הצער, יש מי שמוכן כיום לחתן יהודים עם גויים, לערוך טקסים משותפים של רב ושל כומר, ולקבל גויים לתוך הקהילה.

ב-2014 נאם ריק ג'ייקובס, נשיא התנועה הרפורמית באמריקה, והכריז: "אני עדיין שומע אנשים מדברים על נישואי תערובת כאילו זו מחלה. אסור לראות בזוג של יהודי וגויה כישלון". הוא ספג ביקורת רבה על הקבלה המוחלטת, הכמעט נלהבת, של נישואי תערובת. לא רק דתיים מחו. דב אלבוים, למשל, כתב אז שהוא התמלא עצב וחשש נוכח הוויתור המשמעותי הזה על מרכיב מרכזי בזהותנו. הוא תהה האם נוסדה כאן דת חדשה.

האם מישהו שאל השבוע את ג'ייקובס שאלות קשות בנושא הזה? בעודו מכריז וטוען שוב ושוב שבישראל מפלגים את העם היהודי, מישהו תהה מה אחריותו שלו להיעלמות העם היהודי? ואולי – מול המספרים המבהילים האלה – אפשר לא רק לתקוף את האורתודוכסים, אלא גם ללמוד מהם מה גורם להם להצליח להעביר את הערכים שלהם מדור לדור?

כדי להבהיר את המצב, בואו נדבר רגע על שני יהודים אמריקאיים צעירים, מוכשרים ומפורסמים ששמם מרק. מרק מזווינסקי נישא לצ'לסי קלינטון, הבת של הילארי וביל. ילדיו אינם יהודים. מרק צוקרברג מייסד פייסבוק נישא לפריסלה צ'אן. ילדיו אינם יהודים. מזווינסקי וצוקרברג (אוי, איזה שמות יהודיים) הם הם הסיפור.

אז נכון, יש שליחי חב"ד ושליחי סוכנות וארגונים כמו "הלל" ובני עקיבא ועוד, אבל זה ממש לא מספיק. הלוואי שהיינו מפנים את אותה היסטריה ואותה אנרגיה לשאלה הקריטית והבוערת באמת. עוברים מהכותל המערבי לחוף המערבי, ודואגים להפוך שם את המשוואה אצל הדור הצעיר: יהדות היא לא רק עבר אלא בעיקר עתיד. היא לא בעיה אלא פתרון. היא לא בושה אלא גאווה. את ההתלהבות, הדבקות ומסירות הנפש שהיו מנת חלקנו בדורות של רדיפות ואנטישמיות, אפשר וצריך לייצר גם בדור ליברלי ובעידן של פתיחות.

היום, להיות יהודי זו כבר לא גזירת גורל, זו החלטה. מה יגרום לסטודנט המתבולל בקמפוס לאהוב את התרבות שלו ולרצות לשמר אותה? איך הופכים את ישראל ואת התורה למשהו מרגש ומרתק עבורו, לדבר שהוא ירגיש שהוא חייב להעביר הלאה לילדיו? צעירים רבים יודעים לומר שם "סבא שלי היה רב". איך דואגים שהם גם יאמרו בעוד 50 שנה "הנכד שלי יהודי"? ואיך גורמים לעצמנו להפסיק להתבלבל ולבזבז זמן, ולזכור שזה הנושא המרכזי?

2. לפני כמה שבועות מצאתי את עצמי בכלא אילון ברמלה. כאורחת, תירגעו. הוזמנתי לשם לשיחה עם אסירים שנבחרו להקים את "רדיו פוקוס", רדיו האסירים הראשון בישראל. מדובר בפרויקט שיקומי יוצא דופן של 20 אסירים, יהודים וערבים. הסוהר שליווה אותי פנימה, שער אחרי שער, לא הסכים לגלות על מה הם יושבים. "עדיף שלא תדעי, לא יהיה לך נעים לדבר איתם אחרי שתשמעי".

השבוע תחנת הרדיו שלהם החלה לפעול. היא משדרת אך ורק לאסירים, לתוך התאים שלהם בלבד. רייטינג ממוקד. בישראל מרבים לתקוף את התקשורת, אבל היא כמובן רק כלי. השאלה היא התוכן. עם התוכן הנכון, התקשורת יכולה להיות גם כלי טיפולי נפלא. במו עיני ראיתי אסירים כבדים כותבים לראשונה את סיפור חייהם, פונים לראשונה לזולת ומראיינים אותו בסקרנות, חושבים לראשונה איך לרתק קהל ולהעביר מסרים.

הנה הפתיח של אחד מהם לתכנית האישית שהוא מגיש: "הוא ילד בן חמש, אבל לא ילד רגיל. הוא סבל מהשמנת יתר. הסבל התבטא בדחייה חברתית. הסמים, האלכוהול ובתי המעצר התגמדו לעומת בית הסוהר שסגר עליו מבפנים. הילד התחיל לשקר ולגנוב. התקשה ליצור קשר. זו הייתה רק ההתחלה".

שני אסירים אחרים מגישים תכנית שעוסקת בגמילה מסמים. שניהם נקיים היום, אבל בעלי ניסיון רב. תכנית אחרת עוסקת בפחד מהשחרור. מתברר שהם אמנם מחכים לו, אבל גם חוששים מהחזרה לעולם שבחוץ. אחד מהם מספר שהמשפחה מסתירה את מאסרו, והנכדים שלו חושבים עד היום שסבא בחוץ לארץ. יש גם תכנית הווי ("הפרלמנט הכתום" שמה), תכניות מוזיקה ועוד.

בפרשת השבוע ("חוקת") מסופר שמשה רבנו נענש, כי כשרצה להשיג מים לציבור הצמא הוא היכה סלע במקום לדבר אליו. פרשנינו מסבירים מאז ועד היום שצריך להעדיף דיבור ושכנוע על פני מכות פיזיות. ב"רדיו פוקוס" ראיתי מול עיניי איך תקשורת ושיחה ומלל, מחליפים אלימות.

בסיום המפגש הם ראיינו אותי באולפן הרדיו המקצועי שנבנה בכלא, ובסוף ביקשו שאבחר שיר שיושמע. בחרתי בשיר "כנפי רוח" שששר ביני לנדאו, שמסכם לדעתי את הפרויקט. את המילים האופטימיות של השיר כתב הרב קוק: "בן אדם, עלה למעלה עלה, יש לך כנפי רוח". הם אמנם במדים כתומים, אבל עם כנפיים.