רחלי פרנקל: "איפה שהקב"ה יניח אותי. אני זורמת אתו"

רחלי פרנקל, אמו של נפתלי פרנקל הי"ד, הפכה, אולי בעל כרחה, לדמות ציבורית, המזוהה עם האחדות הקולקטיבית שחבקה את המדינה בקיץ הקשה לפני 3 שנים. בראיון לאתר 'מאקו' מתארת פרנקל את השכול ומשחזרת את הימים הקשים הבלתי נשכחים.

לשאלתה של המראיינת האם חשבה להפוך למנהיגה ציבורית, משיבה רחלי בפשטות: "אני לא רואה בעצמי דמות ציבורית. אני רואה בעצמי את אותו בנאדם שהיה קודם ופשוט מתמודד עם מה שהמציאות מזמנת. אנחנו משתדלים לעבוד עם מה שהתגלגל לפתחנו. יותר מ-20 שנים שמרתי את שם נעוריי והייתי רחלי שפרכר ופתאום בקיץ אחד נהייתי רחלי פרנקל. הייתי בטוחה שזה זמני ותכף אני חוזרת לאנונימיות של שם הנעורים שלי. אבל זה לא קרה. אין ספק שחלק זה בחירות וחלק זה התגלגלות של דברים. אני לא מיוחדת בכלום. זו פשוט זכות. אני עדיין מקבלת תגובות ברחוב. מדינה שלמה הייתה אתנו במשך 18 ימים. עברנו פה משהו ביחד, זו גם החוויה שלהם, מבחינתי זה נותן לאנשים רשות לגשת ולהגיב איך שמתאים להם".

רחלי מציינת כי הציבוריות לא עוזרת במישור האישי. "בסוף זה שולחן השבת שלך, הפצעים והגעגועים שלך, אבל גם הברכה שלך. וזכינו באלף סוגי ברכה. כל סוגי התמיכה המדהימה, וקבוצת החברים של נפתלי, שאני כל כך אוהבת, והפכו להיות ממש האחים של הילדים שלי".

"אנחנו לא יצרנו את האחדות. התופעות החברתיות של הערבות, הסולידריות והאחווה בקיץ ההוא, שטפו את החברה הישראלית מכל הבוץ והאבק", אומרת רחלי. "כשהרמנו את הראש מהימים האלו הרגשנו אחריות לנסות לשמר משהו מזה בחיים. קרה כאן משהו גדול ולא יכול להיות שהכל יתמוסס ויאבד. אנחנו מרגישים הכרת תודה באלף רבדים.

"זה שצרה של שלוש משפחות הופכת להיות הצרה של כל המדינה זה לא מובן מאליו. שאלת מיליון הדולר היא איך לוקחים את זה ליום יום, לא רק בחירום".

"למדתי יותר לייקר 'שמחות קטנות של יום חולין'"

"בכנות, אני לא צריכה שאנשים יזכרו את הבן שלי". ממשיכה רחלי בכאב מחויך. "אני מתפללת שהוא ימשיך לחיות בתוך המשפחה והחברים שלו. אני כן מקווה שאנחנו נזכור מי אנחנו, כחברה, הצלחנו להיות בתקופה ההיא". רחלי מתייחסת ל'פרס ירושלים' ו'יום האחדות', שהם, למעשה, מבוססים על זיכרון הבנים, אבל "זה פחות הנצחה ויותר אמירה לעם ישראל: תראו למה אנחנו מסוגלים. למה אפשר לשאוף", דברי האם השכולה.

המראיינת ממשכיה ושואלת האם משהו באימהות של רחלי כאם, השתנה לאחר האסון. רחלי מחייכת בהתנצלות, ומשיבה: "לא נהייתי חרדתית יותר, אבל זה אולי בגלל שאני טיפשה. הייתי רוצה להגיד שאני גם לא מתעצבנת על שטויות כי יש לי פרופורציות בחיים, אבל זה לצערי לא נכון. אנחנו משתדלים להמשיך את הזרימה הטבעית של החיים. בסוף מתגעגעים לדברים הקטנים, לא הדרמטיים, לרגעים הנפלאים והטיפשיים ביומיום כמו סתם להיות עם הילדים. אז כן למדתי יותר לייקר 'שמחות קטנות של יום חולין'".

רחלי נשאבת לקיץ הקשה ההוא, לפני 3 שנים. "באותם ימים המשפחה והשכנים דאגו שנצליח לאכול ארוחת ערב ולהשכיב את הילדים לישון ביחד. היינו מתפללים וצוחקים על מה יהיה כשנפתלי יחזור. תמיד הייתי מסיימת בפסוק "וה' הטוב בעיניו יעשה", שאנחנו אופטימיים ומקווים, אבל זה לא בידיים שלנו".

המראיינת ממשיכה ושואלת כי "יש אנשים שטרגדיה מכניסה אותם לקונכייה מסוגרת ואילו יש אנשים שטרגדיה מפעילה אותם לעשות, לשנות, ליצור. במה זה תלוי, לדעתך?"

רחל משיבה כי "אני מניחה שזו פונקציה של אישיות ושל הסיפור הספציפי. יש אינסוף שכול במדינת ישראל - צבא, טרור, מחלות, תאונות. כל אובדן חשוב באותה מידה. אני כל הזמן בתחושה של אי נוחות מכל תשומת הלב, כאילו הסיפור שלנו יותר מיוחד מאינסוף הסיפורים האחרים. לא נוח לי עם זה. הילדים שלנו לא יותר מיוחדים מאף אחד.

"הדבר שאני כן יכולה להגיד, זה שהיה משהו גדול ומיוחד שעם ישראל הצליח להוציא מעצמו בקיץ ההוא. החברה שלנו יכולה לצמוח מהזיכרון של מה שהייתה בזמן מסוים. הפצע האישי הוא אותו פצע בסופו של דבר, אבל לי ניתנה הזדמנות לפתוח חלון ליופי של החברה. אני לא יכולה להיות צינית כלפיי החיבוק של עם ישראל, היכולת של העם הזה להתחבר, להיות שם אחד בשביל השני".

הראיון מסתיים בשאלה: "איפה את רואה את עצמך בעוד עשור? מבחינה משפחתית, ציבורית ועשייה חברתית?" רחלי שותקת לכמה שניות, ואז בהרמת ידיים של הכנעה היא שולפת: "איפה שהקב"ה יניח אותי. אני זורמת אתו".